אמרי הצבי ב ו

לאחר שלשים אי חייב דו"ה. [אק"ב] מסופק היכא דהפקיר הגנב אי חייב דו"ה. ומחלק דהיכא שלא זכה אחר עדיין בודאי דפטור ועיקר הספק הוא רק היכא דכבר זכה בו אחר. ומבאר דזה תליא אי הפקר חשוב דא"מ. [אק"ג] העלה דגם בזכה בו אחר ג"כ פטור אף להסוברים דהפקר חשוב דא"מ. ומבאר דברי הרשב"א מובא בשמ"ק ב"מ (י"ב ע"א) שהקשה על שיטה זו מהא דפליגי ר"י ורבנן אי הפקר הוי כמתנה. והעלה דהא דהפקר חשוב דא"מ היינו דהוי משומר לדעת המפקיר אבל שלו לא הוי. [אק"ד] מפלפל בענין קנין דרבנן אי מחייב דו"ה. [אק"ה] מבאר דבדבר זה מחולקים הבעה"מ והרמב"ן במלחמות בפרק הגוזל ומאכיל בסוגיא דיאוש

סח ע"א אות לו. בסוגיא הנ"ל ישוב לדברי הטור (בסי' ש"נ) שמחלק דדוקא אם נתייאשו הבעלים אז הגנב השני משלם כפל ומשמע דאף שהיה ש"ר קודם יאוש והלא הוא ז"ל פוסק (בסי' שנ"ג) דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק. סברא חדשה דהא דש"ר ואח"כ יאוש ל"ק הוי רק מדרבנן. ועפי"ד היש"ש פ' מרובה (סי' ז) דקנין דרבנן לא מבטל חיובא דדו"ה דאורייתא

סח ע"א אות לז. ישוב לקושית התוד"ה מה טביחה על ר"א דסובר שינוי קונה מהא דקאמר הש"ס בב"ק (י"א) דשמין לגנב ולגזלן. עפי"ד הלח"מ (בפ"ב מה' גניבה) שכתב דבשבירת כלי לא מקרי שינוי גמור. ומבאר דברי הלח"מ לחלק בין שינוי לשבח ובין שינוי לגריעותא ומתרץ בזה שלא יקשה על תי' השני של התוס' הנ"ל שכתבו דטביחה לא הוי שינוי מהא דקאמר רבא לעיל שינוי מעשה מי איכא למ"ד דל"ק. ומבאר עוד דרבא ור"א פליגי אי שינוי השבור הוי שינוי או לא

סח ע"ב אות לח. בענין הא דחייבה התורה דו"ה אי בעינן דוקא שימשוך הלוקח בהגניבה או גם אם הקנה לו בקנין המועיל אף דהגניבה הוא עדיין ברשות הגנב ג"כ חייב דו"ה. ומפלפל דזה יהיה תליא בפלוגתת הראשונים בגניבה בנפש אי בעינן משיכה דוקא. והעלה דאם מכר לאחר יאוש אז לכ"ע חייב בדו"ה בקנין לבד בלא משיכה. ומפלפל בדברי הפ"י ב"ק (ע"ט ע"א) דמשמע מדבריו דלא חייב דו"ה רק במשיכה

סח ע"ב אות לט בענין גזל ולא נתייאשו הבעלים. [אק"א] בדברי הב"ש אהע"ז (סי' כ"ח סקט"ז) שהעלה דהיכא דשניהם מתרצים חל ההקדש. וישוב לקושית הא"מ מתוס' קידושין (נ"ו) ד"ה מתקיף. וחילוק בין חילול דהוא מטעם זכיה שהוא כשליחות אז בעינן שהגזלן בעצמו יהיה יכול לחלל ובין הקדש. פלפול בדברי הא"מ שהביא ראיה להב"ש מב"מ (ו') וחילוק בין היכא שהגזלן רוצה להחזיר הגזלה להנגזל. ובין היכא דרוצה ליתן לההקדש מכח הקדש דידיה. [אק"ב] בענין היכא דלקח מגזלן ומשך להחפץ וידע שהוא גזולה ואח"כ לקח מהנגזל דחל המכירה. עפי"ד הרמ"א בחו"מ (סי' שמ"ח ס"ז) והעלה. בכונת הב"ש הנ"ל דבעינן דוקא שהגזלן מתרצה לההקדש של הנגזל אבל היכא דכ"א הקדיש בפ"ע לא חל ההקדש. [אק"ג] ישוב עפי"ז לקושית המקנה על הב"ש מסוגיא דידן. [אק"ד] מתרץ עפי"ז לקושית המקנה על הב"ש מהא דא"א לצמצם ומתרץ בזה ג"כ קושית הגאון מוהרצ"ח ז"ל על הב"ש מב"ב (נ'). [אק"ה] פלפול בדברי הפוסקים שהעלו דהנגזל יכול ליתן הגזילה במתנה להגזלן. וצ"ע על המקנה והצל"ח פסחים (ל"ח ע"א) הסוברים דמע"ש יכול ליתן במתנה. ומדברי הרמב"ם (בפ"ט מה' נ"ר) מבואר דמע"ש ונ"ר לא יוכל ליתן במתנה. [אק"ו] פלפול בענין גזל חמץ והגיע הפסח מי יכול למוכרו וגם אם מכר הגזלן אם חל המכירה. [אק"ז] מבאר באיזה זמן יוכל הגזלן למכור. ומפלפל בדברי המקו"ח (סי' תמ"ג סק"ה) בענין זה. ומבאר דבמכירת חמץ נכון יותר בשכירות קרקע

סח ע"ב אות מ. בסוגיא דצנועין. [אק"א] ישוב לקושית התוד"ה הוא דהיאך מדמה הקדש לחילול. וביאור דברי הגמ'. [אק"ב] מפלפל בדברי הקצה"ח (סי' שנ"ד סק"ה) שכתב דבחילול דצנועים ע"כ לא מצינן לומר דהוא מטעם זכיה כיון דבשעת אמירת הבעלים אין ביד הלוקטים לחלל. והעלה דגם בכה"ג מהני החילול מדין זכיה משום דהוי כאלו הניח מעות ואומר אם ילקוט פלוני פירות יהיו מחוללים על המעות הללו. ומבאר שלא יקשה ממס' דמאי (פ"ז מ"א). והעלה דהיכא דראובן יש לו מע"ש שלו והניח מעות ואמר כשיזכה שמעון בהפירות יהיו מחוללים על מעות הללו בודאי דמהני. [אק"ג] מבאר דברי הקצה"ח (שם) מה שתירץ דברי הרמב"ם דס"ל כר"י ופסק להאי דצנועין משום דהרמב"ם מוקי להא דצנועין בשנת שמיטה ומעורר דהרמב"ם הוציא זה דמיירי בשמיטה מגיטין (נ"ה ע"ב) וגם מדברי הירושלמי (פ"ה דמע"ש)

סח ע"ב אות מא. בסוגיא הנ"ל. [אק"א] ישיב לקושי' התוד"ה הוא מקידושין (נ"ו) דמבואר דיכול לחלל מעות שביד חבירו. ביאור דבריהם ז"ל ומחלק בין קונה בדמי שביעית בהמה טמאה דעביד איסורא שייך לקנסיה. אבל באם מסר דמי שביעית לע"ה דלא עביד איסורא לא קנסינן ליה. [אק"ב] מתרץ עפי"ז קושית הכפ"ת בסוכה (ל"ט) על הרמב"ם שהשמיט לדינא דיאכל כנגדן. ומביא דברי הרמב"ם שהביא לדינא הנ"ל

סח ע"ב אות מב. בסוגיא הנ"ל [אק"א ב'] ישוב לקושית הקצה"ח (בסי' שנ"ד) על הריטב"א קידושין (נ"ו) שהעלה דהיכא דחבירו יתן לו ע"י ב"ד מקרי תו ברשותו

סח ע"ב אות מג. בסוגיא הנ"ל. [אק"א] מפלפל בדברי התוס' אם בהפקר ב"ד יכולין גם להקנות. והעלה דדבר הפקר יוכל לחלל. [אק"ב] מפלפל בענין אם יכול להפריש תרומה וחלה מהפקר. וישוב לקושית הט"א בר"ה (ט"ו) דל"ל קרא למעט שביעית ממעשר ת"ל דהוה הפקר. ומבאר אופן דטבל לא יהיה דשיל"מ. ומתרץ בזה הא דבש"ס דילן לא קאמר הטעם דטבל לא בטיל משום דהוה דשיל"מ. ומפלפל דהאי דינא אם יוכל לחלל נ"ר של הפקר יהיה תליא אם יכיל להפריש תו"מ משל הפקר. ומבאר בזה דברי הירושלמי פסחים (פ"ג ס"ג). [אק"ג] פלפול בקושית המנ"ח דהיאך יכולין הצנועין לחלל הא הוי הפקר כיון דמיירי בשביעית. עפי"ד הירושלמי (פ' הכותב) בענין אי הבעה"ב יכול לזכות בהלקט. ובאיזה קנין הוא זוכה אי בעינן שיתן לתוך כליו או מטעם חצר

סט ע"א אות מד. בסוגיא הנ"ל. פלפול בדברי הר"ח דסובר דנ"ר קודם פדיון אסור בהנאה. ישוב בדבריו דברי הבה"ג (בסוף ה' ערלה) דסובר דנ"ר גם לאחר פדיון מותר באכילה רק בשנה חמישית. א"כ מה הועילו הצנועין בהחילול. עוד ישוב לדברי הבה"ג הנ"ל. ומבאר באוכל כ"ר חוץ לירושלים אי לוקה ותימא על הע"א (פ' קדושים י"ט) דסובר דנ"ר שייך לכהן שיאכלנו

סט ע"א אות מה. בסוגיא הנ"ל. מבאר דברי התוד"ה והצנועין שעיקר כוונתם במה שנסתפקו אי שביעית נוהג בכ"ר היינו שיהיה כל אדם מותר לזכות בו כבהפקר ולנהוג בו קדושת שביעית וקדושת כ"ו. ועפי"ד הירושלמי (סופ"ז דמס' פאה) דקדושת שביעת חלה על הקדש

סט ע"א אות מו. בסוגיא הנ"ל. [אק"א] מביא ראיה מדברי השטמ"ק כאן דהיכא דההיתר ניכר קודם התערובות והאיסור בא בתוך התערובות בטל גם בדשיל"מ [אק"ב] קושיא לפום ההו"א דהצנועין ס"ל כר' יהודה וא"כ קשה קושית התוס' דמה היה מועיל למה שגדל אח"כ ואי דנתבטל הא ר"י ס"ל מב"מ (לא בטיל) ומבאר אם זה מקרי יבש ביבש. [אק"ג] מתרץ זה. והעלה דהיכא דנודע