אמרי הצבי ב ה

דהיכא דאינו רוצה להפקיע עצמו מן המצות אז חייב באחריות משא"כ היכא דרוצה להפקיע עצמו דאינו חייב באחריות מת"כ. פלפול בדברי הברכ"י אם בחלה חייב באחריות

סו ע"א אות כז. בסוגיא דיאוש קונה. [אק"א] ביאור קושית' הפוסקים על הרא"ש בפרקין (סי' ב) שכתב דאם קידש אשה בגזילה לאחר יאוש בלבד מקודשת מדרבנן והלא כשבאה הגזילה לידה איכא ש"ר ג"כ ותהיה מקודשת מה"ת. [אק"ב] ישוב לזה דמשכחת לה שקידש ע"י שליח שעשתה האשה דמטעם ש"ר לא היתה מקודשת דאשלד"ע. וישוב לקושית המקנה (סי' כ"ח ס"א) על היש"ש שתירץ דברי הרא"ש דמשכחת כגון שהחפץ בא ליד האשה בתורת פקדון מהגזלן קודם יאוש. [אק"ג ד] עוד תירוץ עפ"י הסוברים דבמתנה לא עשו תקה"ש. [אק"ה] עוד ישוב עפי"ד הב"ש (בסי' כ"ח סק"ג) שכתב דמיירי ע"כ שהאשה ידעה שהחפץ הוא גזול. [אק"ו] פלפול בדברי הקצה"ח (סי' שנ"ג סק"א) שתי' שיטת הרא"ש הנ"ל עפי"ד הרשב"א בסוגיין דהקדשו וקנייתו באין כאחד. ביאור דברי הרשב"א. והעלה דאם הגזלן חזר וקנה מהלוקח מקרי תו בהתירא אתא לידיה. [אק"ז] בדברי הקצה"ח (שם) שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל דנהי דיאוש וש"ר קונה מ"מ הדמים צריך להחזיר היכא דל"ש תקה"ש ובהקדש ל"ש תקה"ש. ובענין הא דצריך הלוקח לשלם הדמים להנגזל אם הוה רק מדרבנן. [אק"ח ט' י'] מפלפל דאם נימא דרק מדרבנן צריך להחזיר אז בקידושין לא תקנו רבנן עפי"ד התשב"ץ ח"ג (סי' פ"ה) דתקנת זיווג עדיף מתקה"ש. [אקי"א] מתרץ בזה קושית הפוסקים על הרמב"ם דסובר דהלוקח צריך לשלם דמי החפץ להבעלים מב"ב (מ"ד ע"א). ובדברי הפ"י ב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל בענין זה. [אקי"ב י"ג] העלה דאף אם נימא דהלוקח צריך לשלם מה"ת. זה דוקא כשהיה ש"ר ואח"כ יאוש אבל כשהיה יאוש ואח"כ ש"ר בודאי דצריך לשלם רק מדרבנן. ופלפול בזה ע"ד הקצה"ח (סי' שנ"ג) שכתב דבהקדש ל"ש ש"ר כיון דליכא רווחא להקדש דהא. ההקדש יהיה צריך לשלם הדמים ולא שייך לומר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. [אקי"ד] עוד ישוב לשיטת הרא"ש הנ"ל דמשכחת לה כגון שאמר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושין דאם נימא יאוש ל"ק לא מקרי דעת אחר מקנה ולא מהני הקידושין. [אקט"ו] עוד ישוב לשיטת הרא"ש הנ"ל דמשכחת כגון שגזל חפץ מלאה וראובן ואח"כ קדשה באותו חפץ בחלק של ראובן

סו ע"א אות כח. עוד בסוגיא הנ"ל. [אק"א] ביאור דברי התוד"ה ה"נ דס"ל כהרמב"ן ב"מ (כ"ו) דלא שייך יאוש באבידה היכא דאתא לידיה קודם יאוש משום דנעשה שומר. [אק"ב] ישוב לאיזה קושיות הקצה"ח (סי' רנ"ט סק"א) על הרמב"ן הנ"ל. וגם במה שהעלה (שם) בדעת הרמב"ן דגם יאוש ברשותו מהני באופן דחצירו לא זכה לו. ובדברי הנתה"מ (שם) שמחלק בין היכא דהאבידה מונחת במקום המשתמר דלאו שם אבידה עלה ובמונחת במקום שאין משתמר מהני יאוש. ומבאר החילוק בין שומר אבידה לבין אומר נתייאשתי מפלוני עבדי

סו ע"ב אות כט. בענין גזל חמץ ועעה"פ. [אק"א] הערה מכאן על הנוב"י מהדו"ק חאו"ח (סי' כ') דסובר דאחה"פ מותר החמץ לכל העולם ולהנגזל. וישוב לזה עפי"ד הקצה"ח דס"ל דגם בתוך הפסח ג"כ יכול לומר הש"ל. [אק"ב] ישוב לקושית השואל בנוב"י מהדו"ת חאו"ח (סי' ע"ה) על סברת הנוב"י הנ"ל מסוגיא זו. וישוב להערה הנ"ל

סו ע"ב אות ל. בענין הנ"ל ישוב לקושית היה"ת כאן מפסחים (ל"ב) עפי"ד העט"ז (סי' ת"מ) דמש"ה או"ל הש"ל אף דנהנה מאיסורי הנאה משום דאל"כ יהנה הנגזל מאיסורי הנאה. ופלפול ע"ד העט"ז מהא דנשרף החמץ בתוך הפסח דצריך הגזלן לשלם. ביאור הדבר

סו ע"א אות לא. קושיא על הראב"ד דסובר דביאוש וש"ר דקונה מ"מ אין להגזלן קה"ג בהחפץ. א"כ מה פריך הש"ס הכא מקרבנו ולא הגזול דלמא יאוש קונה ומ"מ פסול להקרבה משום דאין להגזלן קה"ג בהבהמה. ישוב לזה עפי"ד השעה"מ (בפ"ה מה' גניבה ה"ג) דכתב שהראב"ד כתב כן רק להסוברים יאוש כדי ל"ק. ומעורר מסוגיא זו בדברי הראב"ד המובא בב"י חו"מ (סי' שנ"ג) דביאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים להנגזל. והקצה"ח אסברה לה דהוי כמשכון ואפותיקו

סו ע"ב אות לב. בענין משכבו ולא הגזול. [אק"א] בדברי רש"י שסובר דבמשכב שאינו שלו אף דלא גזליה ג"כ אינו מיטמא. ובענין משכב הפקר אי מיטמא. וישוב בזה דברי הרמב"ם (בפכ"ד מה' כלים) [אק"ב] בדברי הקרבן אהרן המובא במלמ"ל (שם) בביאור דברי התוס' כאן ד"ה דגזל. [אק"ג] ביאור דברי הכ"מ (שם) של יקשה עליו קושית הספר מי נפתוח שהבין בכוונתו דסובר בדעת הרמב"ם דיאוש קונה

סז ע"ב אות לג. בסוגיא דיאוש קינה. [אק"א ב'] מבאר דעת רש"י והר"ת דסוברים דלעולא יאוש קונה לענין ממון ורק לקרבן פסול מטעם מהב"ע אפילו היכא דהקנין היה קודם הקדש. והעלה דזה הוי רק מדרבנן. ומבאר בזה סוגית הש"ס בגיטין (נ"ה). ומתרץ בזה דלא יקשה על רש"י והר"ת הנ"ל מהא דפריך הש"ס לרבה מקרבנו ולא הגזול. סברא דהיכא דאיכא לבד היאוש עוד קנין אחר קודם הקדש אז לא מקרי תו מהב"ע. [אק"ג ד'] מתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק (בפ"ה מה' איסורי מזבח ה"ז) דמש"ה בלא נודעה אינה מכפר משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והלא הוא פוסק (בפ"ה מה' גזילה) דיאוש כדי ל"ק וא"כ ל"צ להטעם דשלא יאמרו. ומבאר פלוגתא דעולא ור"י בגיטין (נ"ה) דעולא סובר דיאוש ושינוי השם מהני רק לקדושת בדה"ב אבל לא לקה"ג ור"י סובר דמהני גם לקדושת הגוף. ומבאר בזה הסוגיא דגיטין שם. [אק"ה] מתרץ עוד דברי הרמב"ם הנ"ל עפי"ד התוס' סוכה (דף ל') שכתבו לשמואל דסובר גזול כשר ביו"ט שני הוא משום דסובר דמהב"ע פסול רק מדרבנן. וביאור סוגית הש"ס בגיטין (שם). [אק"ו ז'] מפלפל לבאר קושית הלח"מ (בפי"ח מה' מעה"ק) על הרמב"ם דפוסק דשבח דגזלה הוי דגזלן וכ' הלשון דאימתי העמידוהו ברשותו. ומהש"ס מוכח דמאן דסובר דשבח דגזלה דגזלן הוי אין שום נ"מ בהא דהעמידוהו ברשותו. ומתרץ הקושיא עפי"ד הרמב"ן גיטין (נ"ה) דאם אמרינן יאוש קונה אינו קונה משעת גזילה רק משעת יאוש. ורק אם נימא אוקמוה רבנן ברשותיה אז גם השבח של קודם יאוש ג"כ הוא שלו. [אק"ח ט'] מפלפל עוד בדברי הרמב"ם הנ"ל ובענין אם הקדיש קודם יאוש אי חל ההקדש להרמב"ם דסובר ש"ר ואח"כ יאוש מהני. ביאור הענין. והעלה סברא חדשה דאם נתייאשו אח"כ אף שהקדיש קודם יאוש חל ההקדש למפרע. ומתרץ בזה קושית הראשונים על הסוברים דרבנן אוקמוה ברשותיה גם אם הקדיש לפני יאוש מב"ק (ס"ח ע"א) וביאור הסוגיא שם. [אק"י י"א] מתרץ ומבאר בזה דברי הרמב"ם הנ"ל

סז ע"א אות לד. בסוגיא הנ"ל. ישוב לקושית הר"י על הר"ת הנ"ל מהא דפריך אביי לרבה מקרבנו ולא הגזול. ומבאר דפלוגתת אביי ורבה הוא דאביי סובר דהיכא דהקנין היה קודם עשיית המצוה לא הוי מהב"ע ורבה סובר דגם בכה"ג הוי מהב"ע

סח ע"א אות לה. בסוגיא הנ"ל. [אק"א] ביאור דברי הראשונים ז"ל היכא שהקנה לאחר ל' יום והוכר הגנב