אמרי הצבי ב נט

אוקמוהו ברשותיה ומש"ה בלא נודעה מכפרת וחייב ג"כ כרת אם הקריבו בחוץ וכמ"ש התוס' בד"ה כי היכי דלחייב עלה וז"ל אל כיון דלא נודעה לרבים אוקמוהו ברשותיה שלא יהיו כהנים עצבין וממילא מחויב השוחטו בחוץ אבל בנודעה אינה מכפרת ד"ת עולא משום דסובר דמהב"ע הוא מדאורייתא ונהי דאקנויי אקני ליה רבנן הוא דוקא דיהיה חייב כרת בחוץ ובלא נודע יהיה מכפר אבל בנודע לא מהני האי טעמא דאקני ליה רבנן כי לא אקני ליה על דעת כן שיהיה מכפר בנודע כן הוא סברת עולא ורב יהודה סובר כי ד"ת יאוש כדי קני וא"כ ליכא תו מהב"ע. או דסובר ג"כ דיאוש כדי ל"ק אלא עם שינוי השם ורק דלא ס"ל כלל מהב"ע וכשר לגמרי ולא צרכינן כלל לומר האי סברא דאקנויי אקני ליה רבנן אבל לשמואל דסובר מהב"ע פסול ביו"ט ראשון וביו"ט שני כשר והטעם הוא משום דס"ל דעיקר מהב"ע דפסול הוא רק פסול דרבנן שרבנן פסלוהו ולא פסלו רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן לא פסלוהו משום מהב"ע ומש"ה סובר דביו"ט שני כשר. וא"כ י"ל אם נימא דאינו ראוי מדרבנן הוא א"ר מה"ת והקרבן פסול בדיעבד אם הקריבו משום מהב"ע אם עבר ושחטו בחוץ אם חייב. ולהסוברים דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי מה"ת א"כ תקשי נמי לדידיה מהאי ברייתא דהשוחט בחוץ ענוש כרת וצרכינן ג"כ לומר הטעם דחייב בחוץ משום דאוקמוהו רבנן ברשותיה ומובן שפיר הסברא שיכולין רבנן לאוקמוהו ברשותו משום דהא באמת מה"ת הקרבן כשר וראוי לבא בפנים ורק רבנן הוא דפסלוהו מטעם מהב"ע ושפיר יש כח בידם לתקן בדבר שעיקר איסורו הוא מדבריהם כי הם אמרו והם אמרו ודוק. וניחא לי אשר נתקשיתי בזה כי לפי הסוברים דאין כח בידם להקנות וכבר האריכו בזה גדולי המחברים ז"ל וא"כ מה מועיל מה דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכי יכולת בידם להקנות ולפי מה שהעליתי במק"א בעזה"י כי דוקא היכא דהצריכו רבנן להפקיר ולהקנות כאחד אז אמרינן להאי סברא אבל אם הדבר אין לו בעלים אז יש כח בידם להקנות והארכתי בכלל זה בב"מ (דף ב) ובכמ"ד. וא"כ הכא כבר יצא מרשות הבעלים יש כח בידם. הן אמת שרש"י ז"ל נקיט הלשון מכח הפקר ב"ד הפקר. וגם י"ל לפי מה שבארתי בעזה"י והראיתי לדעת כי איפלגו בזה אמוראי בגיטין (דף ל"ו) וביבמות (דף צ) והרשב"א שם וביש"ש פירושו כן פלוגתת האמוראים שם יעוש"ה א"כ נוכל לומר דהסוגיא דכאן אזלא להאי מ"ד דיכול ג"כ להקנות וי"ל בכ"ז אולם קצרתי מאד. ולפי האמור א"ש היטב דהא הואיל דמה"ת לגמרי כשר להקריבו הואיל דאיכא יאוש ושינוי השם ורק רבנן פסלוהו משום מהב"ע וא"כ שפיר מהני האי סברא דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכמו הם אמרו והם אמרו

ומעתה תו הי"ל לומר דגם בנודעה מכפרת הואיל דהא באמת מה"ת כשר ורק רבנן פסלוהו משום מהב"ע והואיל דאמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה לחיובי כרת תו אמרינן דלגמרי הוא כשלו והקרבן כשר ג"כ מטעם הם אמרו והם אמרו דבשלמא אם אמרינן דמהב"ע מה"ת פסול ואף דאמרינן דאוקמוה רבנן ברשותיה לחיובי כרת ומש"ה מכפר בלא נודעה אבל בנודעה אינה מכפרת דדי לנו אם מהני תקנתא דרבנן לאכשורי בקרבן בלא נודע ומשום שלא יהיו כהנים עצבין אבל בנודעה אינה מכפרת דבזה לא תקנו רבנן אבל באם אמרינן דפסול זה דמהב"ע אינה מה"ת ורק רבנן פסלוהו וא"כ כי אמרינן דאוקמוהו רבנן ברשותיה לחייבו כרת ומשום הם אמרו והם אמרו א"כ הי"ל לומר דגם בנודעה מכפרת וז"ב בסברא ובטעמא. וע"כ צרכינן לומר הא דבנודע אינה מכפרת הוא משום שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכמו דס"ל לרב יהודה ודוק בזה

והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות לולב) פוסק כשמואל דביו"ט שני כשר יעוש"ה וצרכינן לומר דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דהא דמהב"ע הוא פסול היינו רק מדרבנן וכמ"ש התוס' בסוכה הנ"ל לשמואל והא דפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ט) דפסול משום מהב"ע גבי אין מביאין נסכים מן הטבל כו' יעו"ש היינו ג"כ דפסול רק מדרבנן

ומעתה לפי האמור מיושב היטב דברי הרמב"ם ז"ל במה שפוסק (בפ"ה מה' איסורי מזבח) דהגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והשם שונאו כו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' והטעם הואיל דבאמת מה"ת קנה הואיל דאיכא יאוש ושינוי השם ורק שפסול משום מהב"ע וא"כ הי"ל לומר דאם שחטו בחוץ פטור הואיל דאילו ראוי מדרבנן הוה אינו ראוי מדאורייתא ועיין (בפ"ז מהלכות תרומות) במלמ"ל והאריכו בזה, וא"כ אמאי חייב כרת וצרכינן לומר דאוקמוהו רבנן ברשותיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפי"ח מהל' מעה"ק) דהעמידו חכמים ברשותו ע"ש וא"כ הואיל דס"ל דמהב"ע הוא רק פסול דרבנן מטעם הם אמרו והם אמרו העמידו חכמים ברשותו וא"כ היל"ל תו דכשר גם בנודעה וכמו שהסברתי לעיל בסברא ובטעמא. וצרכינן לטעמא דרב יהודה וז"ש הרמב"ם ז"ל ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אע"פ שנתייאשו הבעלים וכוונתו וא"כ איכא יאוש ושינוי השם דמהני ואע"ג דהוי מהב"ע מ"מ הואיל דהרמב"ם סובר דפסול זה דמהב"ע הוא רק פסול דרבנן וא"כ הואיל דאוקמוהו רבנן ברשותיה הי"ל לומר דגם בנודעה מכפרת לזה כתב הטעם דבנודעה אינה מכפרת כדי שלא יאמר מזבח אוכל גזילות ומיושב היטב קושית הכ"מ והלח"מ ודוק היטב בכ"ז

(ו) והנה הכ"מ הקשה שם (בפי"ח מהלכות מעה"ק הי"ד) על הא דכתב שם רבינו הרמב"ם הלשון ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עליה כרת משעה שהקדישה והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה עכ"ל. והקשה הכ"מ למה כ' רבינו מאימתי העמידוהו ברשותיה כדי לחייבו עליה כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ"מ לגיזותיה ולולדותיה משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והאיך כתב רבינו דנ"מ לחייבו עליה כרת ועוד דלענין לחייבו עליה כרת מה לי אם העמידוהו ברשותו משעת גניבה או משעת הקדישה כיון שהעמידוהו ברשותו בשעת הקדישה סגי לחייבו כרת אם ישחטנה בחוץ וצ"ע עכ"ל והלח"מ שם מתרץ זה דכוונת רבינו ז"ל לא הוי לשאול מאימתי העמידוהו ברשותו אלא לענין גיזותיה וולדותיה כדאמרו בגמרא ומ"ש כדי לחייבו כרת ה"ק מאימתי העמידוהו ונותן טעם למה העמידוהו כדי לחייבו כרת ולקונסו כדכתב רש"י ז"ל וא"כ לפי"ז מ"ש כדי לחייבו כרת לא קאי אמאי דקאמר מאימתי דלענין חיוב כרת לא נפקא לן מידי אלא מ"ש כדי לחייבו הוא טעם לענין העמדה אבל השאלה לענין גיזות וולדות אע"פ שלא ביארה רבינו ז"ל אלא שהקשה שם דלפי"ד התוס' שם בגיטין (נ"ה ע"ב) בד"ה לגיזותיה וז"ל וא"ת אפי' קודם הקדש הן שלו דהא תנן בב"ק (דף צ"ג) גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד ואם נתעברה אצלו משלם כשעת הגזילה וי"ל דנ"מ לר"מ דאמר התם בגמרא משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה משום דקנסו גזלן כו' ולר' יהודה דאמר גזילה חוזרת בעיניה לרב זביד דאמר אליביה שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי הכא דאוקמוהו ברשותיה דגזלן הוי אבל לרב פפא דאמר אליביה דהוי דגזלן לא נפקא לן מינה מידי כו' עכ"ל. ומבואר דהך נפקותא לא הוי אליבא דר' יהודה כלל דדיני' הכי הוי אפי' קודם הקדש וכיון דרבינו ז"ל בהל' גזילה פסק כר' יהודה וכר"פ דקאמר אליביה דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו ולמה כ' רבינו כאן נפקותא זו והניח בצ"ע ע"ש

ולע"ד יש להפליא על הלח"מ ז"ל שעיקר קושיתו היה למה הביא הרמב"ם במעה"ק דהעמידוהו ברשותו כדי לחייבו כרת דהוי הפי' דהעמידוהו ברשותיה כדי שיתחייב כרת והנ"מ הוא הוא לענין גיזות וולדות והואיל דרבינו פוסק דשבח גזילה דגזלן הוי אין מקום נפקא מיניה כלל ולמה הוצרך רבינו להביא כלל זה דחייב כרת משום דהעמידוהו ברשותיה ולע"ד לא אדע כלל דלמה ליה להקשות מדיוקא דלמה הביא רבינו דהעמידוהו ברשותו עדיפא יש להקשות שהרי רבינו ז"ל פסק לדינא דהנ"מ הוא לענין גיזות וולדות שכ"כ (בפ"ב מהל' גזילה ה"ח) גנב או גזל והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים הרי הוא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד כדי שלא יהיה חוטא נשכר וכל וולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש של בעלים עכ"ל והרי הביא הנ"מ לדינא ותקשי קושית התוס' בגיטין (שם) דהא אם נימא שבח גזילה דגזלן הוי א"כ אין שום נ"מ לדינא דגיזות ולדות אם העמידוהו רבנן ברשותיה או מאימת העמידוהו ברשותיה וכקושית הלח"מ שם. ובאמת השיגו הראב"ד ז"ל בזה וז"ל א"א קטיר קא