אמרי הצבי ב נו

מה שעכו"ם הוא כזב הוא ג"כ רק מדרבנן ולא היה מחמרינן תרי חומרות במקום אחד לומר שמטמא משכב שאינו שלו מדרבנן וגם עכו"ם יהי' כזב בזה וז"פ בכוונת הרב בעל קרבן אהרן ז"ל

ובזה י"ל גם על מ"ש עוד המלמ"ל ועוד אדון לפני הרב בקרקע כי איך יעלה על הדעת שתי' התוס' הוא דוקא גבי עכו"ם דהא בסיפא דמתני' תנן או אשה והאי אשה ישראלית היא דגבי ישראל יש לחלק בין איש לאשה דנדות שכיחא וזיבה לא שכיחא וכ"כ התוס' כי שמא נדה היא ואי בעכו"ם אין חילוק בין נדה לאינה נדה כי הכל טהור מה"ת והכל טמא מדרבנן וא"כ ע"כ אשה דמתני' בישראלית היא וע"ז בא תירוץ התוס' דהתם מדרבנן וכוונתם דחכמים גזרו טומאה על משכב שאינו שלו וזהו כוונת התוס' באמת ודברי הרב שגבו ממנו עכ"ל ולפי מ"ש בכוונת הקרבן אהרן דהכוונה הוא דאיך החמירו רבנן תרי חומרות כאחד שעכו"ם יהי' כזב ושיטמאו משכב שאינו שלו א"כ אין מזה דחיה כלל. וגם י"ל דהא מה דאמרינן דאשה ישראלית היא מטמא בטומאת זיבה בסתמא ג"כ לא הוי בבירור שהיא זבה ואדרבה רוב נשים לאו זבות נינהו ורק רבנן החמירו א"כ נהי דהחמירו רבנן ואמרו דבסתמא מיחשבא כזבה גמורה לטמא היינו דוקא אם מה"ת הי' מטמא גם משכב שאינו שלו אבל אם מה"ת משכב שאינו שלו טהור מטומאת משכב א"כ לא היו רבנן מחמרי תרי חומרות במקום אחד וי"ל עוד בזה

(ג) והנה הכ"מ שם (בפכ"ד מהל' כלים) שכתב ע"ד הרמב"ם שכתב אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים וז"ל וכחכמים פרק הגוזל בתרא (קי"ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעינין דאייאש ד"ה יאוש קני ואע"ג דרבה פליג עליה דהא אביי דבתרא הוא סבר כוותי' ופשטא דמתני' אתיא כוותי' ותו דהא דקאמר במרובה ואף ר' אלעזר סובר חיובא לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב דאם נתייאשו הבעלים טמא עכ"ל. והנה כוונת הכ"מ הוא להביא ראיה דסוגיא דפרק מרובה (ס"ח ע"ב) דקאמר ואף ר"א סובר חיובא לאחר יאוש דסוגי' הנ"ל אזלא ג"כ כעולא כוונתו על דברי התוס' לקמן (קי"ד ע"א) ד"ה רבה וז"ל והא דאמר במרובה (ס"ח ע"א) ואף ר"א סובר חיובא לאחר יאוש כו' עד דפריך ודילמא דשמעינן דאייאש האי פירכא לא אתיא אליבא דרבה דאיהו לא מפליג מידי בין סתם לידוע עכ"ל וכוונת דבריהם ז"ל מדפריך בגמרא ודילמא דשמעיני' דאייאש כו' אבל בסתם לא הוי יאוש א"כ הי"ל לומר דגם בדשמעיני' דאייאש ג"כ לא מהני היאוש דלא הוי יאוש גמור בלב שלם כמו דסובר רבה לר"ש דסתם גזילה לא הוי יאוש דגם בדשמעינן דאייאש ג"כ לא מהני א"כ ה"ה בגניבה אי נימא דבסתמא לא הוי יאוש הי"ל לומר דגם בדשמעינן דאייאש ג"כ לא מהני היאוש כלל ולזה כתבו דהאי סוגיא אליבא דר"א אתיא ג"כ כעולא וזה הוא ג"כ כוונת הכ"מ ואין כוונת הכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם דמשמע דסובר דיאוש קני דשפיר סובר הרמב"ם דיאוש לא קני וכמו שפסק בהל' גזילה והל' גניבה וכמו שתי' הלח"מ והיש"ש וכבר תירצו הרבה תי' בזה או כמו שכתבתי לעיל לתרץ רק כוונת הכ"מ הוא כמ"ש וז"פ בפירוש דברי הכ"מ

כתבתי זאת לפי שראיתי בספר מי נפתוח שקניתי עתה כתב שם בהקדמה קדם לעין (אות כ"ה) הביא דברי הכ"מ הנ"ל וכתב עלין ושותא דמרן לא ידענא דאם יהי' ר"א סובר כעולא דבידוע דאייאש קני יאוש איך יהא סובר דחיובא דדו"ה הוא אחר יאוש דהא שלו הוא מוכר וכדס"ל לר"ל בעל פלוגתא דר"י ובאמת נהפוך הוא דר"א ס"ל יאוש ל"ק רק בצירוף ש"ר דאז אהני מעשיו עיין רש"י שם כו' והתימא על המלמ"ל שהרגיש להשיג על ראשית דברי הכ"מ שם ולא זכר אחריתם אשר המה יותר תמוהים עכ"ד והניח בצ"ע והנה הבין הרב המחבר ז"ל שכוונת הכ"מ הוא לומר הטעם מדוע פסק הרמב"ם כאן דיאוש קונה ולדבריו ז"ל הי"ל לתמוה דהא עולא סובר דיאוש ל"ק ואפ"ה קאמר דבידוע ד"ה יאוש קני וא"כ קשיא דעולא אדעולא וכן הוקשו התוס' באמת (בדף ס"ז ע"א) בד"ה אמר עולא והתוס' תי' שם ב' תירוצים יעוש"ה אבל באמת לע"ד שגג הרב המחבר ז"ל בכוונת דברי הכ"מ וכוונת הכ"מ הוא כמו שכתבתי

[לג] (א) דף ס"ז ע"א אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול כו' כל הסוגיא ועיין היטב בתוד"ה אמר עולא מ"ש בשם הר"ת והר"י ז"ל יעויין היטב בזה ולכאורה החילוק שבין הר"ת והר"י הוא דלהר"ת דסובר לעולא אמרינן דיאוש קונה לענין ממון ורק לקרבן פסול משום מהב"ע אע"ג דהקנין הוא קודם ההקדש שהרי ביאוש לחודיה קניא ואח"כ הוא מקדישו אפ"ה הוה מהב"ע. ולשיטת הר"י הוא דאי היה קונה ביאוש לחודיה לא היה נחשב תו מהב"ע כשהקדישו אחר שכבר קנה לה ורק הואיל דעולא סובר דיאוש כדי לא קני ורק בצירוף ההקדש דאיכא ג"כ שינוי רשות או שינוי השם בהדי יאוש מש"ה חל ההקדש והקדשו וקנייתו באין כאחד ומש"ה שפיר חשיב ליה מהב"ע ולפי"ז מתפרש היטב כל הסוגיא שם בגיטין (דף נ"ה) עיי"ש בתוס'. ועיין מס' סוכה (דף למ"ד ע"א) ברש"י ד"ה אף גזול ילפינן מיני' דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר וי ליה לחסרון כיס ואע"ג דלענין מקני אמרינן בב"ק (דף ס"ח) דקניא ליה ביאוש והוי דידיה ואפ"ה אקרובי למזבח לא עכ"ל והוא ג"כ כשיטת הר"ת דאע"ג דיאוש כדי קני והקדישו לאחר יאוש ג"כ הוה מהב"ע ופסול

והנה לכאורה י"ל דלהר"ת דסובר דאפילו היכא שכבר קנה לה לגמרי קודם ההקדש ג"כ חשיב מהב"ע הוא רק מדרבנן אבל מה"ת בכה"ג לא מחשבינן לה מהב"ע והר"י סובר דבכה"ג גם מדרבנן לא הוי מהב"ע. ומה שדוחקני לזה הוא כי לכאורה ק"ל לשיטת הר"ת הנ"ל מסוגיא דגיטין (נ"ה) שם דאיתביה רבא לעולא מברייתא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם דו"ה ותני עלה בחוץ ענוש כרת וא"א יאוש לא קני כרת מאי עבידתי' ומשני רבא דכרת מדבריהם דאוקמוהו רבנן ברשותיה כי היכא דליחייב כרת ועיקר ראייתו של הר"ת הוא מדלא פריך הש"ס מגוף הברייתא דקתני דפטור מדו"ה וא"א יאוש ל"ק אמאי פטור מדו"ה ומזה מדייק הר"ת ז"ל דע"כ לענין ממון סובר עולא דיאוש כדי קני ורק לענין קרבן פסול משום דהוי מהב"ע ומש"ה לא פריך מגוף הברייתא ורק מדתני עלה דבחוץ ענוש כרת וע"ז משני הש"ס דאוקמוה רבנן ברשותי' כי היכא דלחייב עלי' ולשיטת הר"ת אפילו כי קני ליה לגמרי קודם ההקדש אפ"ה חשיב ליה מהב"ע וא"כ מאי תוסיף תת כח מה שרבנן אוקמוה ברשותיה אשר עי"ז לא יהיה תו מהב"ע. אבל אי אמרינן דלהר"ת בכה"ג דחשיב ג"כ מהב"ע הוא רק מדרבנן א"ש דהא מה"ת כשר בכה"ג ולא חשיב כלל מהב"ע ורק מדרבנן הוי ג"כ בכה"ג מהב"ע וא"כ הם אמרו והם אמרו דאוקמוה רבנן ברשותיה ולא חשיב תו מהב"ע. ויתכן יותר לפמ"ש התוס' בגיטין שם נ"ה ע"ב בד"ה כי היכי פ"ה דקנסוהו רבנן וקשה דמי לא עסקינן דאפילו שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותיה שלא יהיו כהנים עצבים וממילא מחייב משום שחוטי חוץ עכ"ל וכוונתם דזה מיקרי תו נתקבל בפנים וא"כ הואיל דהפסול בנודעה הוא משום מהב"ע דהא לענין ממון יאוש כדי קני ורק להקרבה פסול משום מהב"ע ועיקר הפסול בכה"ג הוא פסול דרבנן וכמ"ש וא"כ מהני תו אוקמוהו רבנן ברשותיה ודוק כי קצרתי

והא דיליף עולא מקרא דוהבאתם הוא אסמכתא בעלמא וגם דהקרא הוא רק מדברי קבלה ולא חשיב כמה"ת. והא דפריך הש"ס מהברייתא דתני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת והלא מה"ת הקרבן כשר הואיל דקני לה מקודם ולא חשיב מהב"ע מה"ת בכה"ג יש לומר דהואיל דאינו ראוי לבא בפנים מכח פסולא דרבנן תו לא חייב עלה גם מה"ת דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מה"ת ועיין במלמ"ל (בפ"ז מהל' תרומות) שהאריך בכלל זה וכבר האריכו שם בשעה"מ ובמפרשים וגם אנכי בעניי העירותי בזה בכמ"ד

(ב) ועפ"י האמור נוכל ליישב מה שי"ל ע"ד רש"י במס' סוכה (דף למ"ד ע"א) הבאתיו לעיל וכן הוא שיטת ר"ת שהוקשו התוס' כאן מהא דלעיל (דף ס"ו ע"ב) איתיביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אי לימא לפני יאוש ל"ל קרא פשיטא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קנה ולשיטת הר"ת קשה דלעולם יאוש קני ורק לקרבן פסול משום דהוי מהב"ע עיין בתוס' ועיין לעיל על (דף ס"ו ע"ב) בתוס' ד"ה ש"מ שפירשו דאי קני א"כ חשיב שפיר קרבנו ולא מיפסל משום מהב"ע הואיל והוא קנוי לו קודם שהקדישו כו' ע"ש ולשיטת רש"י ור"ת קשה אבל לפי האמור א"ש דהא בכה"ג היכא דקני ביאוש בודאי דהא דאסר לאחר יאוש משום מהב"ע בודאי דהוא רק איסור דרבנן אפילו אם נימא דמהב"ע הוא מה"ת פסול וכן מורה שיטת התוס' (בדף ס"ו ע"ב) בד"ה ש"מ ועוד בכמ"ד מ"מ בכה"ג