אמרי הצבי ב נד

ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו אחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן לר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי חייב לרבנן פטור ע"ש א"כ מוכח דחמץ גם לאחר הפסח אינו נחשב ממון רק גורם לממון ולדידי דמותר אותו החמץ לנגזל בהנאה א"כ ממון גמור הוא נלע"ד שאין מזה ראיה דמה דאמר רבה לר"ש אין הכונה לר"ש עצמו דלר"ש בלא"ה חייב כיון דאיהו סובר בפסחים (דף כ"ח) דחמץ לאחר זמנו בלא כלום ומותר מן התורה אף דקניס ר"ש מ"מ בזה לא קניס וכמש"ל וממון גמור הוא אבל הכונה אפילו למאן דסובר בחמץ לאחר זמנו כר' יהודה שהוא בל"ת מן התורה וא"כ חמץ זה ודאי אסור בהנאה מ"מ לר"ש למאן דסובר בגורם לממון כר"ש חייב אבל לר"ש עצמו בלא"ה חייב שממון גמור הוא דלגבי הגזלן ודאי ממון הוא שמחזירו לנגזל ולגבי כ"ע ממון גמור הוא שמותר לכל העולם בהנאה כו' עייש"ה בדבריו שמפורש יוצא מדברי הנוב"י דלר' יהודה דסובר דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מה"ת בודאי דאסור לכל העולם גם לנגזל ועיקר דין זה שהעלה הנוב"י שמותר לנגזל הוא דוקא אם אמרינן דלאחר הפסח אינו אסור מה"ת רק משום קנס והאריך שם הנוב"י בביאור דבר זה ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו להאי דינא דגזל חמץ ובא אחר ושרפו וא"כ לפי האמור האי דינא דרבה דאמר גזל חמץ ובא אחר ושרפו לאחר הפסח דתליא בפלוגתא דר"ש ורבנן הוא רק אם נימא כר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת וע"כ דרבה פוסק להלכה כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת דאל"כ למה ליה לרבה לומר הדין דלא ס"ל כלל וע"כ דס"ל כן להלכה וא"כ שפיר פריך ר"י לרבה דסובר דיאוש כדי קנה ולשיטתו דפוסק כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת וא"כ בגזל חמץ אז לאחר הפסח גם לנגזל אסור וא"כ קשה ממתני' דגזל חמץ כו' והאי כיון דמטי עידן איסורא מייאש דמי מעליא בעי שלומי ומיושב הכל גם קושית השואל להנוב"י וחידוש על הנוב"י שלא תירץ כן ודוק

והנה אם גזל חמץ קודם הפסח ואז היה שוה זוז א' ועבר עליו הפסח והיה שוה אז ד' ושרפו הגזלן או אכלו אי משלם כמו שהיה שוה קודם הפסח או כמו שהיה שוה בשעת שריפה ולשיטת הנוב"י דהוא מותר לנגזל לאחה"פ א"כ בודאי דמשלם כמו שהיה שוה לאחה"פ ואם נימא דלא כהנוב"י בודאי דא"צ לשלם רק כמו שהיה שוה בשעת גזילה וי"ל בזה ועיין לקמן על דף (ס"ט ע"א) [אומ"ח אקבו"ג] מה שדנתי שם על עיקר דברי הנוב"י הנ"ל

[ל] שם איתיביה ר"י לרבה גזל חמץ כו' כל הסוגיא. והנה היה"ת הקשה בכאן קושיא נפלאה לכאורה בהא דקמבעיא להש"ס במס' פסחים (דף ל"ב ע"א) גבי אוכל תרומה אי משלם לפי מדה או לפי דמים וקבעי למפשט ממתני' האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כו' אא"ב לפי מדה משלם שפיר אא"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ומשני הא מני ריה"ג היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה והקשה היה"ת דלפי סוגית הש"ס כאן א"כ קשה גם אם נימא לפי מדה משלם דהא יקשה קושית הש"ס דכאן מכי מטי עידן איסורא איאושי קא מייאשי הבעלים מחמץ זה וכשזה הגביהו לאוכלו קנאו ונעשה חמץ שלו וכאן הוא מתכוין לקנות דהא אכלו וקנאו ביאוש לכ"ע כיון שקדם היאוש להגזילה ובהתירא אתיא לידיה כמו באבידה וא"כ אף אי אמרינן לפי מדה משלם ג"כ אינו מן המדה לשלם כאן כיון דקנאו בהגבהתו לאחר שנתיישו הבעלים וסיים שהוא קושיא גדולה והניח בצ"ע

והנה כד הוינא טליא אמרתי בדרך הפלפול ליישב קושיא הנ"ל והוא דהנה העטרת זקנים (בסי' ת"מ) הקשה דאמאי בגזל חמץ או"ל הש"ל הלא הגזלן מיתהני מאיסורי הנאה דאי לא היה החמץ בעין היה מחויב לשלם דמים להנגזל ותירץ דמש"ה מחזיר לו החמץ משום דאל"כ רק יצטרך לשלם לו דמים הרי הנגזל נהנה מאיסורי הנאה דהא באמת עפ"י הדין יכול לומר לו הרי שלך לפניך ורק משום חשש שלא יהנה הגזלן מאיסורי הנאה א"כ הרי שוב הנגזל נהנה מאיסורי הנאה עיי"ש בעט"ז [והוא דלא כדברי הנוב"י במהדו"ק חאו"ח (סי' כ') דמתירו להנגזל באכילה וגם דלא כהח"י (בסי' ת"מ) דמתירו עכ"פ בהנאה להנגזל ועיין בנוב"י מהדו"ת חאו"ח (סי' ע"ז) מ"ש שם בזה] והנה לכאורה אכתי י"ל לפי"ד העט"ז הנ"ל דא"כ אמאי אם נאבד או נשרף החמץ אפילו בתוך הפסח דצריך הגזלן לשלם דמים נהי דהנגזל מותר לקבל המעות מן הגזלן דהא עתה אין החמץ בעין ולא מיחשב דנהנה מאיסורי הנאה ועיין באו"ח (סי' תמ"ג) ובמג"א (סק"ו) דחליפי חמץ מותר עייש"ה אבל למה יתחייב הגזלן הלא אם היה החמץ בעין היה יכול לפטור א"ע דיאמר לו הש"ל ולימא הגזלן מה הפסדתיך בזה. אבל באמת א"ש דהא הוא גזל החמץ קודם הפסח ואז היה מותר בהנאה הלכך בשעת הגזילה נתחייב הגזלן באחת משתי אלו או להחזיר הגזילה בעין או לשלם דמים וכשהחמץ בעין יוכל להחזיר החמץ אבל כשנאבד ואינו מחזיר החמץ בעין אז נתחייב לשלם דמים ותיכף בשעת הגזילה נתחייב בזה ואז היה החמץ מותר בהנאה והעט"ז לא כתב לסברתו רק היכא דהחמץ בעין ויוכל להחזיר לו החמץ ורק שבאנו לחוש שלא יהנה הגזלן מאיסורי הנאה ובזה שפיר כתב דא"כ הרי הנגזל יתהני מאיסורי הנאה דהא באמת עפ"י הדין יוכל להחזיר לו החמץ

והנה לפי"ז יש להקשות דהא באמת הקשה הפ"י שם בפסחים דהא דפריך הש"ס אא"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים ודחיק הש"ס לאוקמי מתני' כריה"ג דמותר בהנאה אמאי לא משני הש"ס דמיירי בתרומה שלא בא עדיין ליד כהן וכר"י לקמן (בדף מ"ו) דסובר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י ומשום דט"ה אינה ממון וכתב הפ"י לתרץ דניחא ליה להש"ס לאוקמי במילתא דפסיקא ואפילו בתרומה שכבר בא ליד כהן עיי"ש וא"כ קשה באוכל תרומת חמץ בפסח שלא גזלה קודם פסח ולא נתחייב בשעה שהיה החמץ מותר בהנאה וא"כ קשה קושיא הנ"ל דאמאי מחויב לשלם קרן הלא כבר היה התרומה אסור בהנאה ומאי הפסידו להכהן בזה. וצרכינן לומר הואיל דתשלומי תרומה הם כפרה וכדאיתא (בפ"ו) דמס' תרומות ועיין בר"ש במס' תרומות (רפ"ז) הביא הירושלמי דבאכילת תרומה לא אמרינן קלב"מ שיפטור מלשלם משום דגלי קרא יעוש"ה ועיין בתוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה מאן י"א ובתוס' מס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל דאפילו באכל תרומה של שנפלו לו מאבי אמו כהן ג"כ צריך להפריש דמי התרומה והם נעשין תרומה וחומש משלם לכהן וא"כ י"ל דגם באוכל תרומת חמץ בפסח דמשלם קרן וחומש ג"כ הוה הפי' כן דהקרן נעשה תרומה ומחזיקו לעצמו והחומש נותן לכהן אבל א"צ ליתן הקרן לכהן דדוקא בגזל חמץ קודם הפסח נתחייב לשלם על שעת הגזילה דאז היה מותר בהנאה והיה ממון הנגזל משא"כ באוכל תרומת חמץ בפסח דאז הרי הוא אסור בהנאה וא"צ ליתן הקרן להכהן שהיה התרומה שלו אולם זה דוקא אם נימא לפי מדה משלם אז צריך האוכל להפריש תשלומין משא"כ אם נימא לפי דמים משלם הלא חמץ בפסח לאו בר דמים הוא כלל וליכא שום חיוב על האוכל להפריש הואיל דאסור בהנאה ושפיר פריך הש"ס אא"ב לפי מדה משלם א"ש אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא וליכא שום חיוב תשלומין על האוכל וי"ל בזה וא"כ לפי האמור מיושב שפיר קושית הים התלמוד הנ"ל דהא א"א לפי מדה משלם א"כ הרי צריך להפריש התשלומין לשם תרומה אף שכבר נתייאש הכהן מ"מ לא גרע מאוכל תרומה שלו דמשלם קרן וחומש ורק דהקרן תשלומי תרומה הם שלו וחומש נותנו לכהנים

[לא] דף ס"ו ע"ב איתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול ה"ד אילימא לפני יאוש ל"ל קרא כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל לשיטת הראב"ד שהביא הרשב"א בחידושיו לקמן (בדף קי"ד) וכן השמ"ק הביאו שם דאפילו ביאוש וש"ר לא קנה הלוקח קנין גמור בהחפץ ורק שהנגזל צריך להחזיר לו הדמים אבל אין להלוקח בו קנין הגוף בהחפץ והרשב"א הקשה עליו מהא דאוונכרי דא"ל ר"ה לא תגזזו אתון אלא לגזזו אינהו כי היכא דליהוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידייכו ומאי מהני זה הלא אין להלוקח בו קה"ג בהחפץ ע"ש ברשב"א ושטמ"ק (לקמן קי"ד) וא"כ תיקשי נמי מסוגיא להראב"ד דלעולם דמיירי כאן לאחר יאוש ורק הא דיאוש קני הוא לענין שהנגזל צריך להחזיר הדמים להלוקח אבל אין להלוקח בו קנין הגוף וא"כ הכא אם הגזלן הקדישו אין לההקדש בו קה"ג רק קנין דמים והוי ממש קדושת דמים דלא הוי קדושת מזבח ואשמעינן קרא דפסול בכה"ג אבל לעולם דיאוש קני ולכאורה י"ל בזה: