אמרי הצבי ב נג

השומר מתייאש מן החפץ שעי"ז לא מהני היאוש של הבעלים וע"כ צ"ל דכוונת הקצה"ח הוא בפשיטות דהואיל דהשומר שומר להחפץ תו לאו שם אבידה עלה כיון דהשומר שומרה ולא שייך לומר עליו שם יאוש א"כ אכתי תיקשי הקושיא מעבד האיך שייך לומר יאוש דהא בגופו של העבד בודאי לא שייך יאוש ולא נופל עליו שם יאוש כיון דהעבד משמר את עצמו וידו כיד רבו דמיא

והנה ראיתי בנתה"מ (סי' רנ"ט) שכתב לתרץ כל קושית הקצה"ח הנ"ל וכ' דכמו דגזילה מיקרי אינו ברשותו כמו כן אבידה אמנם דוקא כשהיא מונחת במקום שאינו משתמר דהוי כהפקר מיקרי האבידה שכבר יצא מרשותו ומהני ביה יאוש אבל כשהוא במקום המשתמר מיקרי ברשותו ולא מהני ביה יאוש דלא רבתה רחמנא יאוש רק באבידה וזה לאו שמה אבידה כמבואר (בסי' ר"ס) דכשמונח במקום המשתמר לאו שמה אבידה מש"ה כ' הרמב"ן באבידה כשנטלה ע"מ להחזירה כיון שהוא שומר של הבעלים לא מהני יאוש והוא מה"ט דכיון דמונח במקום משתמר של הבעלים הרי לא יצא מרשותו ולפ"ז כשמונח האבידה במקום המשתמר הוי כחצרו ולא גרע משלוחו והוי כאילו שלוחו משמרה ולאו שמה אבידה ולא מהני יאוש ולפ"ז לא קשה הקושיא מעבד דמהני ביה יאוש אף דיד עבד כיד רבו והרי הוא ברשותו מ"מ כיון דהעבד גזל את עצמו וברח הוי כאילו הוא ביד גזלן אחר ומיקרי אינו ברשותו כו' עכ"ד הנתה"מ וגם על תי' זה יש לעיין דהא גם השומר רוצה לחזור בו ולגוזלה כדקאמר הש"ס ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה ואפ"ה כתב הרמב"ן בשם גאון ז"ל דלא מהני היאוש וא"כ גם בעבד נימא כן ולכאורה י"ל בזה טובא

ואחר העיון בכל סברות הנ"ל היה נלע"ד להסביר החילוק שבין עבד לשומר אבידה הנ"ל כי השומר אבידה הנ"ל מתחילה נטלה ע"מ להחזירה ולא רצה ליקחה לעצמו מפני האיסור ורק כשנודע לו שנתייאשו הבעלים רוצה להחזיקה לעצמו ואם נימא דלא מהני היאוש בודאי דלא ירצה לגוזלה ואמרינן דלא מהני היאוש כיון שהוא ברשותו של השומר הרי הוא כאילו הוא ברשותו של הבעלים ולא מהני היאוש משא"כ בעבד שברח הרי העבד אינו משגיח על האיסור וא"כ דומה תו לאילו נתייאשו מן החצר ומן החפץ המונח בה דבודאי מהני וכמו שכתבתי לעיל הסברא לחלק ביניהם. ועפי"ז נוכל להסביר גם תירוצו של הקצה"ח ויותר נוכל להעמיס זה בדברי הנתה"מ ודוק. והנה לשיטת הנתה"מ והקצה"ח בעינן דוקא שיהיה מונח במקום המשתמר ולפי תירוצי כל שמונח ברשותו אפילו אינו משתמר ג"כ י"ל דלא מהני יאוש ואכתי צ"ע בכל זה

[כט] (א) שם ע"א איתיביה ר"י לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ואס"ד יאוש קנה אמאי או"ל הש"ל דמי מעליא בעי שלומי כו'. והנה לכאורה יש לעורר מכאן על מה שהעלה הנוב"י מהדו"ק חאו"ח (סי' כ') דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאו"ל הש"ל החמץ מותר להנגזל ולכל אדם באכילה ג"כ ומכ"ש בהנאה דהואיל דהחמץ הוא שלו לא נאסר בהנאה ע"י שהיה ביד הגזלן בפסח כיון דהנגזל לא עבר בב"י לא נאסר חמץ שלו ואפילו אם לא ביטלו הנגזל ג"כ מותר עיי"ש באריכות גדול. וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש דלשיטת הנוב"י לא מייאש ליה כלל הואיל דלדידיה מותר בהנאה גם לאחר הפסח. ולכאורה חשבתי לפי מה שנחלקו הח"י והקצה"ח באם הגזלן מחזיר להנגזל החמץ בפסח עצמו אם יכול לומר לו הש"ל דדעת הח"י דבתוך הפסח א"י לומר לו הש"ל ודקדק לה מדנקיט הש"ס בכ"ד גזל חמץ ועבר עליו הפסח או"ל הש"ל משמע הא בתוך הפסח לא יכול לומר לו הש"ל משום דהכל מצווין עליו לבערו באותו פעם וכאילו שרוף ועומד דמי ונמצא שאינו מחזיר לו כלום

והקצה"ח סובר דבאמת אם עבר הגזלן והשיב לו החמץ בתוך הפסח נתקיים מצות השבה אע"ג דעובר אמימרא דרחמנא דהא צריך לו לגזלן החמץ הזה לשורפו לקיים העשה דתשביתו ולנתק הלאו דבל יראה ובל ימצא עיי"ש בקצה"ח (סי' שס"ג סק"א). והנה לשיטת הקצה"ח יש ליישב זה דהכי פירושו דמש"ה הנגזל מייאש כיון דמטי עידן איסורא ואסור לו לגזלן ליהנות ממנו תו ובודאי יחזירנו לו וא"כ יש נחוש לדילמא יחזירנו לו בפסח דאז אסור בהנאה וא"כ ממילא מייאש הנגזל ממנו דממנ"פ אם לא יעבור הר הגזלן ולא יחזיר לו החמץ בפסח רק יקיים בו העשה דתשביתו וינתק להלאו א"כ בודאי מתייאש מגוף החמץ ואם יש לחוש שהגזלן לא יקיים העשה דתשביתו ויחזירנו לו בתוך הפסח ע"כ ג"כ מתייאש ממנו דאם יחזירנו לו בפסח יהיה הוא מחויב לשורפו ורק שיש צד אחד שהגזלן יעכב החמץ עד לאחר הפסח ואז יחזירנו לו ויהיה מותר להנגזל על זה לא חש כלל הנגזל שלא יתייאש ממנו דלמה ליה להגזלן לעשות כזאת שישהה אצלו החמץ כל הפסח ויעבור בכל רגע על ב"י וב"י ואח"כ יחזירנו לו ובודאי מייאש הנגזל מכח הני שני אופנים או שיחזירנו לו תוך הפסח או שהגזלן בעצמו יקיים בו העשה דתשביתו וינתק הלאו אבל לשיטת הח"י דכשמחזיר לו הגזלן החמץ בפסח לא יוכל לומר לו הש"ל וא"כ ליכא תו רק צד אחד לומר שמתייאש דדילמא ישרפנו הגזלן והא איכא להיפוך ג"כ לומר שיחזירנו לו לאחר הפסח ואז יהיה מותר לו לנגזל בהנאה וא"כ לא מייאש ליה ואמאי קאמר הש"ס והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש ולכאורה י"ל בזה

והנה יש סברא לומר דמש"ה מייאש הנגזל כי מטי עידן איסורא הוא משום דהואיל דמטי עידן איסורא ואינו מחזיר לו הגזילה אף כי יהיה אסור לו באכילה אומר הנגזל בדעתו בודאי לא ישיב לו עוד כי בודאי אכלו הגזלן או מכרו ואינו בעין בידו דאל"כ לא היה משהה אצלו החמץ אלא שיש להשיב ע"ז דמאי פריך ר"י לרבה והא כיון דמטי עידן איסורא מייאש דילמא מיירי במתני' בכה"ג שהנגזל יודע שעדיין החמץ בעין ומאי קא מקשי לרבה ואף דבמתני' סתמא קתני מ"מ רבה יוכל לתרץ דמתני' מיירי בכה"ג שהנגזל יודע שהחמץ עדיין הוא בעין ביד הגזלן ולא מייאש ליה תו וי"ל בזה. ועיין לקמן על דף (צ"ח ע"ב) [אומ"ו אק"ג] מ"ש בזה

(ב) והנה ראיתי בנוב"י מהדו"ת (חאו"ח סי' ע"ה) שהקשה הרב השואל מסוגיא דב"ק (ס"ו) שפריך הש"ס וא"א יאוש קנה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי שלומי ואם נאמר דהחמץ מותר בהנאה לנגזל הרי הוא דמי מעליא וכ' הנוב"י ע"ז וז"ל ואני תמה על שעלה בדעתו להקשות כן שאם יאוש קני לא שייך הש"ל שהרי כבר הוא של הגזלן וע"כ בתורת תשלומין נותנו לו וכיון שלא שייך לומר הש"ל א"כ אם הוא אסור בהנאה אינו יכול ליתנו בתורת תשלומין ופסידא דגזלן הוא ואז באמת אסור בהנאה ואני שם בחבורי העליתי שמותר היינו לפי האמת דיאוש לא קני או כדמשני שם בב"ק דזה אינו רוצה לקנות אז הוא פסידא דנגזל ולכן לא שייך למקנסי' ועוד למה לא שם לבו למה שכתבתי שם בנוב"י בד"ה והנה היה מקום כו' ואחריו בד"ה אמנם אומר אני ושם ביארתי שאם היה מקום לומר שהגזלן זוכה בו באמת נאסר בהנאה בעודו של הגזלן ואז שוב היה אסור באמת לכל העולם אף להנגזל ע"ש אלא שהוכחתי שם שאי אפשר שיזכה בו הגזלן אבל אם היה אמרינן דקני ביאוש ודאי אסור הוא בהנאה לכל העולם עכ"ל. ונוראות נפלאתי בזה שהרי קשה על תחילת קושית הש"ס דמאי קאמר הש"ס והאי כיון דמטי עידן איסורא ודאי מייאש דלשיטת הנוב"י לא מייאש ליה כלל הואיל דמותר בהנאה לנגזל לאחר הפסח ובתירוצו של הנוב"י לא מתיישב זה כלל ואם נדחוק שהנוב"י סובר כסברת הקצה"ח או כתי' הב' שכתבתי אף שדוחק קצת מ"מ עכ"פ הי"ל לפרש כן דהואיל שכבר הקשה לו הרב השואל מסוגיא זו הי"ל לרבינו הנוב"י לפרש כל הסוגיא ולתרצה שלא יקשה עליו גם מהתחלת הקושיא. אחז"ר עיינתי עוד הפעם בנוב"י הנ"ל במהדו"ק שם ראיתי כי שם בתשובה בד"ה ואמנם קשה עלי להגיה כתב בהדיא והרי כשהוא בעין או"ל אפילו בתוך הפסח הש"ל כו' ע"ש והוא כדברי הקצה"ח הנ"ל וא"כ מיושב הסוגיא להנוב"י ג"כ אלא מדוע לא כתב כלל מזה

והנני אומר בזה גברא רבא אמר מילתא בודאי עולה שפיר ולא תקשי מהסוגיא כלל וגם הקושיא שהקשה הרב השואל מסוף הקושיא של הש"ס ג"כ יהיה מתורץ היטב ומדויל ידיה משתלם הגאון נוב"י ז"ל ויהיה א"ש בהא שהעלה שם הנוב"י בהאי תשובה עצמה במהדו"ק שהעלה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח ומחזירו אחר הפסח להנגזל באופן שלא עבר הנגזל על בל יראה מותר חמץ זה להנגזל אפילו באכילה וק"ו בהנאה להנגזל וכל העולם והקשה לנפשיה מהא דב"ק (צ"ח ע"ב) דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח