אמרי הצבי ב מג

מאליו לשינוי הבא בידים עכ"ל הטהור והרי מבואר להדיא כן וא"כ נוכל לומר הסברא להסביר הדבר וא"ש מה שכתבתי. אולם מה שאני מסופק אם זה שמאיס לגבוה אם הוא מה"ת או רק מדרבנן ואם עבר והקריב אם כשר ועלה לבעלים לשם חובה. והנה באו"ח (סי' תרמ"ט ס"א) כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקני בשינוי מעשה ומיהו לא יברך עליו ועיין במג"א (סק"ב) שהקשה על זה ועיין בחק יעקב על הל' פסח (סי' תנ"ד סק"ו) שמתרץ קושית המג"א ועיין במקו"ח (סק"ג) מ"ש בזה וא"כ יש לומר דהא דאין מברכין הוא ג"כ משום האי טעמא דמאיס ומדברי התורי"ד הנ"ל משמע קצת דהקרבן פסול מדאורייתא ואולי נוכל לומר דזה הוא שיטת הרמב"ם ז"ל ג"כ וי"ל עוד בזה

והנה במס' תמורה (דף למ"ד ע"ב) לישנא אחרינא אמרי לה אר"ה ב"ח אר"נ מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין דר"א סבר ביזוי מילתא ורבנן סברי לא אבל נרבעו כשהן חולין הואיל ואשתני ד"ה מותרין רבא אר"נ מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין דר"א סבר ביזוי מלתא כו' ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' איסורי מזבח הי"ג) דפסק כלישנא קמא וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דטעמא דכיון דלא הוי אלא משום ביזוי אזלינן לקולא כו' עיי"ש הרי דאף שדרכו של הרמב"ם ז"ל לפסוק תמיד כלישנא בתרא אבל הכא הואיל דהוא רק משום ביזוי פסק לקולא כלישנא קמא אלמא דביזוי לא הוי אלא מדרבנן וי"ל בזה

והנה לכאורה י"ל דהא לרבא דסובר דב"ש ג"כ ס"ל דשינוי קונה ורק באתנן דפסול הוא משום דמאיס לגבוה א"כ יש לעיין לכאורה דתיקשי לב"ש מאי עביד בקרא דגם דכמו דמקשה הש"ס כאן דלב"ה קשיא גם א"כ לרבא תיקשי גם לב"ש ואם נימא דמאיס אסור לגבוה מה"ת נוכל לומר דדרשינן זה דאסור לגבוה מטעם דמאיס מקרא דגם. וראיתי בתורת חיים שכתב דמש"ה נקיט הש"ס גם לב"ה קשיא ולא נקיט תיובתא משום דמצינן לתרץ דאיכא למימר דאתא לרבות שינוי החוזר דג"כ אסור והיינו למ"ד שינוי דממילא קני ולמ"ד שינוי החוזר קני אתא לרבויי לאיסור שינוי דממילא כגון טלה ונעשה איל עכ"ל. והנה דברי התו"ח הם ג"כ כמו שכתבו ז"ל לחלק בין היכא דאוקי בתיובתא דאז אידחי לגמרי אבל היכא דאוקי בקשיא לא אידחי דכל קושיא אית לה פירוקא והנה לדברי התו"ח א"ש גם לרבא דסובר דמשום דמאיס אסרי לה ב"ש וגם אתא לרבות או לרבות שינוי החוזר או לרבות שינוי דממילא לכל חד כדאית ליה

וראיתי בספר קשות מיושב להגאון מוהרי"פ ז"ל בהא דקאמר הש"ס כאן גם לב"ה קשיא האריך בדברי הרמב"ם ליישב באורחא רחיקא ומסיק דס"ל להרמב"ם דגם לב"ה אתא לרבות ולדותיהן לאיסור עיי"ש והנה מלבד שדוחק לומר בדברי הרמב"ם דבר חדש שלא נזכר כלל בשום מקום בש"ס. וגם דמשנה מפורשת שם בתמורה (דף למ"ד) דולדותי' מותרין משום דהם ולא ולדותיהן. ועיין בהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה במס' תמורה (פ"ו) כתב שם לפרש המשנה הם ולא שינוייהם הם ולא ולדותיהם עיי"ש וצ"ע כעת

[כג] דף ס"ו ע"א וב"ש האי הם ולא ולדותיהם הוא דאתא כו' ובתוד"ה הם וז"ל משמע הכא דטפי מסתבר לאסור חיטין ועשאן סולת יותר מולדותיהם ותימא דבפרק כה"צ (מ"ז ע"א) משמע איפכא גבי יש שינוי לנעבד או לא כו' ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח"כ עיברה דהא משמע בפרק כל האיסורין (דף למ"ד) דדומיא דולדה נרבעת שרינן ולד אתנן עכ"ל והנה לכאורה י"ל מהא דאיתא בתוספתא מס' תמורה (פ"ד) וז"ל נתן לה חיטין לעשות סולת ענבים לעשות יין זיתים לעשות שמן בהמה מעוברת וילדה אצלו [לע"ד צ"ל אצלה] הרי אלו אסורין אבל נתן לה מעות לקחה בהן יינות שמנים וסלתות בהמה ונתעברה אצלו [לע"ד צ"ל אצלה] וילדה הרי אלו מותרין עכ"ל

והנה דברי התוספתא צריכין פירוש דהא קתני רישא נתן לה חיטין לעשות סולת כו' דאסורין וע"כ דאתיא כב"ש דס"ל דשינוי ל"ק והוא כמו הברייתא דתני חדא אסור ואולי הוא הך ברייתא עצמה וא"כ י"ל דקתני בהמה מעוברת וילדה אצלו הרי אלו אסורין והלא גם לב"ש הוולדות מותרין דהא דרשו הם ולא ולדותיהן אלא דיש לעיין עוד יותר מהא דקתני בסיפא בהמה ונתעברה אצלו וילדה מותרין אלמא דס"ל להתנא דיש חילוק בין אם נתן לה בהמה מעוברת וילדה דאסור לבין היכא דנתן לה בהמה ונתעברה אצלה דמותר וא"כ נוכל לומר דהא דב"ש דרשו הם ולא ולדותיהם היינו דוקא היכא דנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה אצלה וילדה אבל היכא דנתן לה בהמה מעוברת וילדה אסורה. ויש להסביר הדבר ולומר דנתעברה אצלה הוי דבר חדש שהרי לא נתן לה כלל העיבור והתורה התירה אבל בנתן לה פרה מעוברת חל שם אתנן גם על הולד. אבל עכ"פ מבואר בתוספתא שיש חילוק בין נתן לה פרה מעוברת לבין נתן לה פרה ונתעברה אצלה ולכאורה י"ל טובא בזה. ולפי"ז שפיר נוכל ליישב קושית התוס' כן דהא דולד אתנן מותר הוא דוקא בכה"ג דנתן לה פרה ואח"כ נתעברה שמה שכתבו התוס' ואין לומר כו' הלא בתוספתא מבואר בהדיא כן. והנה לפי האמור אין היתר בולדות אתנן רק היכא דנתן לה ואח"כ נתעברה ונוכל לומר דגם הא דקתני במתני' תמורה (דף למ"ד) ולדותיהן מותרין וכן שם בגמ' הוא ג"כ רק בכה"ג שנתן לה ואח"כ נתעברה. והנה לכאורה יש לומר עוד דהטעם הוא הואיל דהוי זה וזה גורם ומש"ה מותר גם באתנן כמו דקאמר רבא במס' תמורה (דף למ"ד ע"ב) דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן הוא בנרבעו ולבסוף נתעברו דר"א סבר זוז"ג אסור ורבנן סברי זוז"ג מותר. וא"כ י"ל דב"ש סברי דזוז"ג אסור דהא ר"א דהוא מתלמידי ב"ש סובר כן וא"כ אתא קרא דהם ולא ולדותיהם לאשמעינן היתרא בכה"ג היכא דהוי זוז"ג והיינו דנתן לה בהמה לאתנן ואח"כ נתעברה אבל נתן לה בהמה מעוברת וילדה אז גם הולד אסור ואתיא התוספתא כב"ש. אולם י"ל עוד יותר דהתוספתא אתיא גם כב"ה והיינו דגם ב"ה לא מתירין אלא דוקא בנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה אבל בנתן לה פרה מעוברת אז גם הולד אסור ואי תיקשי דבנתן לה פרה ואח"כ נתעברה לב"ה ל"ל קרא דהם להתיר הלא פשיטא דמותר דהא הוי זוז"ג י"ל בזה דהא דידעינן דזוז"ג מותר הוא משום דילפינן לה באמת מהאי דהתורה התירה ולד אתנן אם נתן לה פרה באתנן ואח"כ נתעברה. ועוד י"ל דאפילו אם נימא דהא דזוז"ג מותר ידעינן זה ממקום אחר או מצד הסברא מ"מ הו"א דדוקא להדיוט הוא דמותר אבל בדבר הנאסר לגבוה לעולם אסור אף דהוי זוז"ג ואף שבתוס' תמורה (דף למ"ד ע"ב) בד"ה אבל כתבו להיפוך דבאיסור גבוה לכד גם ר"א סובר זוז"ג מותר מ"מ המעיין במס' פסחים (דף כ"ז ע"א) ד"ה וכן יראה דהתוס' חולקים שם בזה מדהניחו בקושיא ולא תירצו כן וכבר רמז שם בגליון הש"ס ע"ש וא"כ בכדי לאוקמי להתוספתא הנ"ל ככ"ע גם לב"ה נוכל לפרש כן. ומעתה י"ל דלהלכה לכ"ע הא דהולד אתנן מותר הוא דוקא בכה"ג דנתן לה ואח"כ נתעברה אבל בנתן לה פרה מעוברת וילדה גם הולד אסור. והרמב"ם (בפ"ג מהל' איסורי המזבח) שכתב בהי"ב וכולן ולדותיהן מותרין למזבח חוץ מולד הנרבעת כו' בד"א כשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת שהרי הולד מצוי עמה בעת שנפסלה והי' כאבר מאיבריה אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח אפילו נרבעה כשהיא מקודשת ואח"כ נתעברה ואצ"ל אם נרבעה והיא חולין ואח"כ הקדישה ונתעברה שולדה מותר ועיין בכ"מ שמפרש דברי הרמב"ם כרבא דמוקי פלוגתיי' בזוז"ג ופסק כרבנן וא"כ הכא גבי אתנן דהא דהתירה התורה ולדותיהם וילפינן מקרא דהם ולא ולדותיהם הוא מטעם דהוה זוז"ג וא"כ הואיל דגבי אתנן אינו מותר רק בכה"ג שנתן לה ואח"כ עיברה א"כ לא הוצרך הרמב"ם לכתוב בפירוש כאן הדין גבי אתנן דולדותיהן מותר הואיל דכבר פוסק הרמב"ם לעיל (בפ"ג מהל' איסורי מזבח הי"ג) ופוסק דזוז"ג מותר תו לא הוצרך הרמב"ם להביאו כאן שנית. והנה הכ"מ (בפ"ד מהל' איסורי מזבח הי"ח) תמה מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דולדותיהן מותרין וכתב המלמ"ל דהרמב"ם סמך על הא דלעיל (בפ"ג) ע"ש ולכאורה עדיין אינו מתיישב דהי"ל להרמב"ם לאשמעינן גבי אתנן דאפילו נתן לה בהמה מעוברת ג"כ מותר. אבל לפי האמור א"ש דבכה"ג היכא דנתן לה בהמה מעוברת וילדה אסור באמת גם הולד ורק הא דמותר הוא דוקא כשנתן לה בהמה ואח"כ נתעברה והבן. אולם בגוף לשון התוספתא י"ל דברישא נקיט הלשון לעשות סולת כו' משמע דוקא כשנתן לה רק על דעת כן לעשות סולת אבל אם נתן לה חיטין סתם והיא מעצמה עשאתה סולת מותר דהוי שינוי גמור ואילו בסיפא קתני אבל נתן לה מעות לקחה בהן יינות כו' מותרין משמע דוקא נתן לה מעות הא נתן לה חיטין ועשאתן סולת אסור וצ"ע פי' התוספתא בכללה. והנה לכאורה יש לעיין עוד ע"ד התוס' הנ"ל שהרי בהדיא מבואר בש"ס דילן ג"כ דאיסור אתנן חל על הולד כדאיתא במס' זבחים (קי"ד ע"א) הילכך רובע ונרבע דבר ערוה