אמרי הצבי ב לג

לחייבו על מעשה הגניבה שגנב בשבת וא"כ תו היאך נוכל לחייבו דו"ה על מעשה הטביחה דהא אם אין גניבה אין טביחה ומכירה ואפילו אם עשה משיכה עוד הפעם קודם שטבחה בחול ג"כ לא מתחייב על משיכה זו דדוקא אם עשה אז שינוי ואיזה היזק והוסיף על גניבתו הראשונה כגון שטבחה וכדומה אז יש סברא לומר דנעשה גנב מחדש במעשה זו אבל כשלא עשה שום שינוי רק משכה עוד הפעם בודאי דלא שייך לומר שנעשה אז גנב מחדש וכאשר ביארתי לעיל בעזה"י וראיתי בספר נתה"מ (סי' ל"ד סק"ה) שכתב ג"כ בהדיא כן וא"כ דברי הריטב"א ז"ל אינם מובנים לי. ואפילו אם נדחוק ונאמר דהריטב"א סובר דכשמשכה שנית בחול נעשה אז גנב מחדש אפילו כי לא עשה עתה שום שינוי אולם מה נענה לדברי רבותינו הרמב"ן והרא"ה ז"ל מובא שם בשמ"ק כתובות בד"ה גנב באה"ד שם וז"ל הרמב"ן ז"ל גנב וטבח בשבת פטור מוקים לה הרב ז"ל בכפות משמע דאיהו מפרש לה במגרר ויוצא דאיסור שבת וגניבה באין כאחד ולא צריכין להכי אלא במי שהיתה בהמת חבירו רבוצה לפניו ברשותו וטבחה ע"מ לגנבה דאז חייב לה בקרן ובתשלומי דו"ה כאחת והואיל ופטור על הקרן שאין אדם מת ומשלם פטור נמי מקנס דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי גו"ד עכ"ל וכתב עוד שם בשם הרא"ה ז"ל והילכך כי קא טבח פטור דאם אין גניבה אין טביחה ומכירה ודוקא טבח בשבת אבל טבח בחול אעפ"י שגנבה בשבת בשעה שנתחייב בנפשו כיון דאכתי איתא לה בעין כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא והשתא הוא דמחייב אגניבה וטביחה וזו הוא שיטתו ז"ל ואין צורך דאפשר לפרש גנב וטבח בשבת כגון שהיתה בהמת חבירו ברשותו וטבחה דגנב ליה האי שעתא בטביחה דאתא גניבה וטביחה ואיסור שבת כאחד עכ"ל הרי מפורש יוצא מפי רבותינו הראשונים ז"ל דאפילו כי לא עשה שום מעשה בגניבה רק ששחט נתחייב בקרן ובדו"ה על מעשה הטביחה הלזו והלא ר' אלעזר דקאמר הטמין בחורשין ושחט דחייב בדו"ה קאמר ר"ח דדוקא הכישה במקל דעביד קצת מעשה אבל על מעשה הטביחה לאו שם גנב עליו שיתחייב כדין גנב ולע"ד צע"ג אלי בזה, אבל עכ"פ חזינן לרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דנעשה גזלן מחדש, ועיין לקמן על (דף צ"ה ע"ב) [אוי"ח אק"ב] מ"ש בזה

(ג) והנה לעד"נ לכאורה דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא דכשעושה משיכה עוד הפעם נעשה גנב מחדש כאשר יבואר אי"ה, דהנה במס' סנהדרין (דף ע"ב ע"א) אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קנינהו אמר רבא מסתברא מילתי' דרב בששיבר דליתנהו אבל נטל לא כו' כל הסוגיא וברש"י ותוס' ד"ה מסתברא ובבעה"מ ומלחמות שם יעוש"ה ובתוד"ה אפילו נטל תימא הא תנן בפ' מרובה (דף ס"ב) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל פירוש כדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואמר רב בגמ' ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב הראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון אלמא קודם יאוש ל"ק עכ"ל והקשה המהרש"א דאמאי לא הוקשו התוס' מגופי' דקרא דמחייב ליה לגנב לשלם כפל דהא רב סובר דבדמים קנינהו ואפילו כי איתנהו בעיניה וכתב לתרץ דנוכל לדחוק ולומר דקרא דחייב שנים ישלם דכתיב בהאי פרשה דמחתרת קאי אאם זרחה השמש דהיינו שיש לו שלום עמך דלא קנינהו בדמים וחייב כפל והאי קרא דישלם שנים לרעהו דכתיב בפרשת שומרים אוקמינן ליה במרובה בטוען טע"ג דלא שייך ביה בדמים קנינהו ומיהו למ"ד התם דהך דפרשת שומרים נמי איירי בגנב עצמו הוה מצי לאקשויי בפשיטות אדרב דהיכי משכחת לה דליחייב כפל אלא דניחא להו להקשות דרב אדרב עכ"ל ובמק"א ישבתי בעזה"י קושית המהרש"א באופן נאות

והנה התוס' תירצו על קושייתם הנ"ל וי"ל דהתם בגנב מגגו חצירו קרפיפו דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו כדלקמן עכ"ל וכתב המהרש"א ע"ז וז"ל ומאן דלית ליה לקמן דמחתרת זו היא התראתו ולא מפליג בין גגו וחצירו ובין מחתרת דבכולהו קנינהו בדמים. צ"ל דלית ליה הך מילתא דרב דאמר הכא אפילו נטל א"נ דלית ליה הא דרב במרובה עכ"ל המהרש"א. ולכאורה דברי המהרש"א אינם מובנים במ"ש דהאי תנא דסובר דכל גנב ניתן להצילו בנפשו ולא ס"ל מחתרתו זו התראתו לית ליה הא דרב במרובה הלא תיקשי מגופי' דקרא דהיאך משכחת לה תו כפל דהא קנינהו בדמים ונצטרך לומר כתירוצו של המהרש"א לעיל דסובר דקרא דכתיב חיים שנים ישלם הכתוב במחתרת הוא דוקא ביש לו שלום דלא ניתן להרגו וקרא דישלם שנים לרעהו דכתיב בפרשת שומרים מיירי בטוט"ג

ותירוץ הראשון של המהרש"א שכ' דמאן דלית ליה מחתרתו זו היא התראתו ולא מפליג בין גגו חצירו ובין מחתרת דבכולהו קנינהו בדמים צ"ל דלית ליה הך מילתא דרב דאמר הכא אפילו נטל והלא תיקשי אפילו אם נימא דס"ל כרבא דדוקא בששיבר אבל בנטל חייב להחזיר ג"כ תיקשי דהיאך משכחת לה תשלומי כפל וכקושית המהרש"א לעיל דהא בשעת גניבה בודאי דאיכא עליו חיוב מיתה אז וא"כ לא נתחייב אז על שעת הגניבה דהא אז היה חייב מיתה וקלב"מ מיהו נוכל לומר ג"כ כתירוצו של המהרש"א לעיל דמיירי בברור לך שיש שלום עמו שאינו בא על עסקי נפשות. מיהו י"ל תו דלא צרכינן לבא לתירוצו של המהרש"א דלרבא דסובר דנטל חייב להחזיר א"כ שפיר נוכל לומר דלעולם מחויב בכפל דאע"ג דבשעת גניבה היה חיוב מיתה מ"מ אח"כ כשישנו אצלו לאחר שיצא מן המחתרת דהרי הוא לוקחו לרשותו ועושה אז משיכה בהגניבה נעשה גנב מחדש אז וכסברת הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל ודוק

ומעתה נבא להוכיח שיטת רבינו הרמב"ם ז"ל שהרי פסק (בפ"ט מהל' גניבה ה"ח) דכל גנב אין לו דמים שכ"כ וא' הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצירו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה ולמה נאמר מחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה עכ"ל וכ' ה"ה אחר שהביא שני הברייתות דמס' סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) וז"ל ואפשר שהוא מפרש ברייתא דאמר מחתרתו זו היא התראתו בפנים אחרים דלא למעוטי דרך פתח ליבעי התראה אלא כל גנב הרי הוא כבא במחתרת מה בא במחתרת בא להרוג וזו היא התראתו אף כל גנב כך וכ"נ מדברי רבינו מאיר ז"ל עכ"ל ה"ה ז"ל וא"כ קשיא לשיטת הרמב"ם ז"ל דהאיך משכחת לה כפל כלל דאף דפוסק כרבא דדוקא שיבר פטור אבל נטל חייב להחזיר וכן מוכח מדבריו שם ו (בסופ"ט מהל' גניבה הי"ג) ע"ש מ"מ הא בשעת גניבה דהיינו בעוד הוא בחצירו של בטה"ב אז לא היה לו דמים וא"כ נימא בדמים קנינהו ולא נוכל לתרץ כתירוצו של המהרש"א דחיוב כפל הוא דוקא בשדמים לו שידוע שהוא אוהבו ושלום לו עמו דזה היה לרבינו ז"ל לפרש שהרי רבינו ז"ל הוא פוסק וכתב בסתם לדיני כפל והיה לו לפרש דדוקא בכה"ג ששלום עמו וידוע שאיננו בא על עסקי נפשות אז חייב כפל ומדסתם משמע בכל ענין חייב הגנב כפל וקשה דהא בשעת גניבה היה עליו חיוב מיתה אלא ע"כ צ"ל הטעם דאח"כ כשיצא מן המחתרת ונושאו לביתו נעשה גנב מחדש ואז בא עליו החיוב כפל על גניבה זו א"כ שמעינן דס"ל דנעשה אח"כ גנב מחדש והבן בזה. ועיין לקמן בפירקין [אוי"ט] מ"ש בזה

והנה הרא"ש בפ' הגוזל קמא (סי' ג') וז"ל וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה היתה שוה רגע אחד קודם ללידתה ולגיזתה והכי הוי מסתבר שהרי גזלה מעוברת וטעונה ואין כאן שינוי אלא הלידה והגיזה ועד שעת השינוי היתה ברשות הנגזל וברשות הנגזל השביחה ודמיא להא דא"ר האי מאן דגזל חביתא דחמרא כו' משום דברשות הנגזל אייקר מיהו אינו משלם אלא כמו שהיה שוה בשעת הגזילה דכל היכא דקנאה גוף הגזילה בשינוי ואינו מחויב לשלם אלא דמי חזרת השומא לשעת הגזילה והכי כייל בסיפא זה הכלל כו' ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מהגזלן קודם לידה וגזיזה היה נוטל בהמתו כמו שהיא דברשותו אשבח ולא אישתנית ביד הגזלן השתא מיהא דילדה וגזזה ונשתנית הגזילה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת גזילה ואילך הוה של גזלן ולא דמי לתברא או שתיא דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותה שינוי משלם כשעת הגזילה עכ"ל ופי' דברי הרא"ש ז"ל הוא דכשעושה שינוי בהחפץ ואינו משנהו לגריעותא דהיינו שאינו עושה היזק בהחפץ אז לא נעשה גזלן מחדש רק אמרינן דע"י השינוי הוא קונה החפץ למפרע משעת גזילה משא"כ אם כשעושה השינוי הוא עושה היזק בהחפץ בזה אמרינן דנעשה עתה גזלן מחדש ומש"ה בתברא או שתיא משלם ד' כמו שהיה שוה בשעה ששברה משום דכשעושה היזק נעשה גזלן מחדש יעיין בפלפלא חריפתא שם שמפרש כן יעויין היטב בדבריו כי קיצר למאוד והפי' הוא כמ"ש: