אמרי הצבי ב רס

הבעה"מ ורק נדפס בקצרה במה שמשיג הרמב"ן במלחמות ורק בשמ"ק הוא בארוכה] דלמסקנא הוה באמת הדין כן דכי א"ל שבור כדי דחייב ורק דממעט מדין שמירה דאינו חייב בפשיעה ועיין בריטב"א מס' מ"ק (דף כ"ו ע"ב) דסובר ג"כ כן ויבואר אי"ה לקמן ועיין במרדכי פרק החובל (סי' צ"ו). עוד מצאתי תשובה אחרת בשם רבינו מאיר נוטה קצת לזו וז"ל הנני משיב בקצרה ע"ד ריבות שעבר כו' מיהו אם אמת כדברי ראובן ששמעון מחל לעכו"ם כל החוב אעפ"י שאמר לו ראובן כל מה שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב שמעון לפרוע דהא תנן סו"פ החובל קרע כסיתי ושבור כדי חייב היכא דלא א"ל ע"מ לפטור כ"ש היכא דהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם כו' ע"ש. והנה כתב הר"מ ז"ל דקרע כסותי חייב היכא דלא א"ל לפטור והלא הש"ס מסיק דדוקא היכא דאתא לידי' בתורת שמירה וע"ש שכתב וז"ל כ"ש היכא דהשליטו על החוב לטובתו להציל מידם ולא למחול להם דהוי כמו אתא לידיה בתורת שמירה וכו' ע"ש הרי דמתחלה לא דן דיהיה זה נחשב כאתא לידי' בתורת שמירה ואפ"ה כתב דחייב היכא דלא א"ל ע"מ לפטור יעוש"ה בכל התשובה שמשמע דמתחלה דן לחייבו הואיל דלא א"ל ע"מ לפטור ואע"ג דנימא דזה לא מיחשב אתא לידיה בתורת שמירה והוא כשיטת הבעה"מ הנ"ל ורק לבסוף כתב דמיחשב אתא לידיה בתורת שמירה ובודאי חייב וא"כ א"ש. אבל המעיין היטב בבעה"מ ז"ל יראה שזה הוא התירוץ דמתרץ רבה במסקנא הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה אבל לפום הס"ד דמקשה הש"ס דהוה מפרש דהתנא דברייתא סובר דמקרא דלשמור שמעינן דאפילו כי קרע בידים ג"כ פטור אם נתן לו ע"מ לקרוע מנ"ל להתנא למילף מקרא דלשמור כן דדילמא אתא קרא רק לכדר"ש דוקא לשמור הוא דחייב הא אם אמר עיניך בו פטור מכ"ש דלשיטת הסוברים דאפילו כי קרע בידים פטור גם למסקנא מנ"ל להתנאי למידרש זה מקרא דלשמור

(ב) והנלע"ד בזה דהנה באמת כתיב שני פעמים לשמור חדא בפרשה הראשונה הנאמרה בש"ח ועוד כתיב לשמור בפרשה שניה הנאמרה בש"ש. ולכאורה י"ל למאי אתא קרא דלשמור הנאמרה בש"ש דהא מחד קרא דלשמור ילפינן ולא לקרוע ולא לאבד ולא לחלק לעניים וא"כ קרא השני דלשמור הנאמר בש"ש למאי אתא. אולם י"ל בזה דהא דדריש התנא מקרא דלשמור ולא לקיוע הוא מיתורא דקרא דמחד קרא דלשמור דהיינו מן הנאמר בש"ח ילפינן פרט להיכא דא"ל עיניך בו פטיר ומקרא דלשמור הנאמר בש"ש דמיותר הוא דרשינן פרט לקרוע דפטור וא"ל דמקרא דלשמור הנאמר בפרשה בש"ח דדרשינן פרט לא"ל עיניך בו דנהי דהוה ידעינן בש"ח דפטור בכה"ג אבל לא הוה ידעינן בש"ש דפטור בכה"ג וצרכינן קרא דלשמור בש"ש דג"כ פטור היכא דא"ל עיניך בו ומנ"ל למידרש ולא לקרוע דגם כי מזיק ליה בידים פטיר. אולם י"ל בזה דהכי דייק התנא לכתוב קרא דלשמור בש"ש ולא לכתוב בש"ח וא"כ נדע דבש"ש פטור כי א"ל עיניך בו ולא א"ל שמור לי ופטור בין מפשיעה ובין מגניבה דהא בש"ש חייב על פשיעה ועל גניבה וכי גלי לן קרא דלשמור פרט להיכא דא"ל עיניך בו א"כ פטור גם על פשיעה וא"כ ממילא ידעינן דבש"ח ודאי פטור מפשיעה כי א"ל עיניך בו וא"כ אייתר לן קרא דלשמור הנאמרה בפרשה הראשונה ואם אין ענין לעיניך בו ילפינן מיניה פרט לקרוע. ולשיטת הבעה"מ דסובר דלמסקנת הש"ס חייב כי מזיק ליה בידים היכא דלא א"ל ע"מ לפטור ורק קרא דלשמור דדרשינן ולא לקרוע אתא לפוטרו מפשיעה י"ל לכאורה דתרי קראי דלשמור למה לי וי"ל דהא התנא קאמר שלשה דברים פרט לקרוע פרט לאבד פרט לחלק לעניים והנה לקרוע ולאבד הם דבר אחד וא"כ איכא כאן רק שני ענינים פרט לקרוע ולאבד ופרט לחלק לעניים ויש חילוק בין לאבד ובין לחלק לעניים דיש סברא יותר למעט לאבד משום דא"צ לשומרו כלל לשום אדם אבל לחלק לעניים דעכ"פ לא מסרו לאבדו לגמרי ורק לחלק לעניים ושם שומר קצת הוי עליו ורק דפטור הואיל דהוה ממון שאין לו תובעין וא"כ לא הייני יכולין למעט שניהם מקרא אחד וצרכינן תרי קראי לזה והתנא דברייתא דדריש למעט מקרא דלשמור היינו מהני תרי קראי דחדא כתיב בש"ח וחדא, בש"ש. ואולי י"ל עוד דמלשון לשמור מימעטו תרווייהו הן לקרוע והן לחלק לעניים והא דכתיב עוד הפעם לשמור שמא איצטריך לשום דרשא וי"ל עוד בזה. ועיין מ"ס שבועות (דף מ"ג ע"א) דדריש הש"ס לשמור ח"ר וכלל גבי ש"ח וכן גבי ש"ש ג"כ דרש הש"ס לשמור דכתיב בש"ש חזר וכלל ע"ש. ולכאורה הי"ל דהיאך דרשינן הכא מקרא דלשמור למעט לקרוע ולחלק לעניים הלא צרכינן קרא דלשמור לכלל בתרא. אם לא שנימא דהא דדרשינן הכא מקרא דלשמור פרט לקרוע ולחלק לאו מיתורא דקרא דרשינן לה רק דמשמעות הלשון לשמור פירושו הוא דוקא לשמור אבל לקרוע ולחלק לא מיקרי לשמור כלל והרבה י"ל בזה. ועיין מלמ"ל (פ"ד מהלכות מלוה) במ"ש שם בענין מעות צדקה אי דינו כהקדש דל"ש ביה איסור ריבית הביא הא דסו"פ החובל לשמור ולא לחלק והקשה על שיטת הר"ר שמואל יעי"ש שכתב וז"ל ואפשר לומר דקרא דלשמור לאו להכי אתיא אלא לדרשא אחריתי לשמור ולא לקרוע והברייתא סדרה כל המיעוטים שלא [נלע"ד דט"ס מלת שלא וצ"ל שיש] למעט מקרא דלשמור אבל אה"נ דקרא לא אתא לאשמעינן ולא לחלק לעניים דהא מרעהו נפקא עכ"ל המלמ"ל ולפ"ד המלמ"ל הנ"ל א"ש דהא לא ממעטינן מקרא דלשמור רק לקרוע ולאבד דנפקא לן מחד קרא ודוק

(ג) והנה בשמ"ק כתב לתרץ קושית התוס' הנ"ל בשם הראב"ד וז"ל דאם לא שלח ידו במלאכת רעהו כתיב באותו הפרשה ועל הכל אמרה התורה שאם מסרו לו לקרוע פטור רשב"א ז"ל עכ"ל. וכ"כ ג"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות יעוש"ה ולפי"ז מיושב שפיר מה שהקשיתי דמנ"ל להתנא דברייתא כן די"ל דיליף לה מדכתיב אם לא שלח ידו ודוקא היכא דנתנו לשמור מתחייב בשליחות יד אבל אם לא נתנו לשמור לא מתחייב והיינו ע"כ היכא דנתנו ע"מ לקרוע פטור אפילו אם שלח ידו בו אולם לפי"ז י"ל למה לי תרי קראי דלשמור וצרכינן לומר דצרכינן להני תרי אנפי חדא היכא דנתנו ע"מ לאבד וחדא לחלק לעניים וצרכינן תרווייהו מפני שיש קצת לחלק ולא היינו יכולין למילף תרווייהי מחד קרא וי"ל בזה

(ד) והנה לכאורה י"ל באם אמר קרע כסותי כי לא אתא לידו בתורת שמירה פטור אם קרע אפילו כי לא א"ל והפטר לפי פשטות הסוגיא וכן הוא שיטת התוס' והרמב"ם והרבה ראשונים וכ"פ להלכה בטוח"מ (סי' ש"פ) ולשיטת הבעה"מ חייב בכה"ג אם קרע אפילו כי לא אתא לידי' בתורת שמירה וכן הוא שיטת הריטב"א במסכת מ"ק (דף כ"ו ע"ב) ולשיטת הבעה"מ לא מיפטר רק אי א"ל בפירוש והפטר י"ל אם בכה"ג שהיה מזיק היה פטור לכל מר כדאיתא לי'. אי רשאי זה ליקח לעצמו החפץ הזה מי נימא דהוה כהפקר או לא והנה אם, נימא דהוה כהפקר א"כ יהיה כל אדם רשאי לזכות בו דהא הוי כאבידה מדעת שהרי נתן רשות לחבירו לשברו ואף דהוה, ספק דדילמא לא ישברנה מ"מ י"ל דהוה הפקר או דיש סברא לומר אדעתא דאמרי' אפקרי' אדעתיה דכ"ע לא אפקריה ולא הוי הפקר לכ"ע מיהו לאותו אדם יש סברא לומר דהוה הפקר ואי היה שיברו זה היה פטור ה"ה כי זכה בו ג"כ ליהני זכייתו. ולכאורה היה סברא לומר דהוי כמו אבידה מדעת מיהו באמת אבידה מדעת לא הוי הפקר ורק דאין הרואה מחויב להשיבה וליכא גבי הלאו דלא תוכל להתעלם אבל מ"מ אין שום אדם יכול לזכות בה כי לאו שם הפקר עלה וכדאיתא במס' ב"ב (פ"ז ע"ב) השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד לו באיסר שמן כו' ופריך בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי' שדריה ור"י סבר לשדורי ליה שדרי' אלא שבר צלוחית אבדיה מדעת היא כו' ועיין ברשב"ם מ"ש ובתוס' ד"ה אלא צלוחית וז"ל ואע"ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ כיון שהפנדיון של בעה"ב נשאר ביד החנוני אינו פוטרן עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוה פטור עכ"ל ועיין בש"ע חו"מ (סי' קפ"ח ס"ב) ברמ"א ועל הצלוחית שנתן המשלח ליד הקטן ומדד החנוני לתוכו