אמרי הצבי ב רנח

דהנה במס' יומא (דף פ"ו ע"ב) אר"י רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם כו' דב זוטרא ב"ט אר"נ כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ה) והנה במס' שבת (דף נ"ו) כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה כו' אלא שבלבל יצועו אמר אם אחות אמי היה צרה לאמי תהא שפחת אחות אמי צרה לאמי כו' וא"כ היה החטא רק בין אדם לאדם אבל לא היה ח"ו חטא למקום וא"כ הואיל שהיה בין אדם לחבירו צריך לגלות בכדי שיבקש ממנו שימחול לו. וי"ל עוד דנהי דבעבירות שבין אדם למקום א"צ לפרטם מ"מ אם חוששין לאחרים אולי צריך לפרסם שהוא היה החוטא בכדי שלא יחשדוהו לאחרים וי"ל בזה. ומכ"ש בעבירות שבין אדם לחבירו אם חושדן לאחרים בודאי צריך להתודות ברבים בכדי שלא יחשדוהו לאחרים. והנה יהודה הודה ברבים והיה מההכרח להודות יען כי רצו לדון את תמר בשריפה וגם להכשיר את בניו לבא בקהל ה' ושיהיו נחשבים ליוצאי חלציו ונוכל לומר דראובן היה סובר דאינו רשאי להתודות ולהודות ברבים והיינו שהיה סובר כתירוצא דרב דבחטא שאינו מפורסם אסור להודות והתם לא היה נודע לרבים מי הוא שהיה המבלבל יצועו וא"כ הוה החטא שאינו מפורסם וא"צ להודות ברבים וכיון ששמע שיהודה הודה ברבים וע"כ משום שהיה מוכרח להציל לתמר ולהכשיר הולדות ושיהיו נחשבים בניו וא"כ ה"נ איכא חששא שיחשדו לאחרים שבלבלו היצוע וגם הוי עבירה שבין אדם לחבירו וצריך להודות שיבקשו ממנו שימחול לו וכתירוץ של רב זוטרא ב"ס וי"ל עוד בזה. ועיין בפ"י כאן מ"ש בזה וסעד לדברי מדברי התוס' בד"ה מי שכתבו מ"מ לא הודה ברבים עד אחר שהודה יהודה

שם וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה בקש רחמים כו' לא זכיתי להבין מדוע נקיט דוקא אותן הארבעים שנה הלא זמן רב עבר משמת יהודה ולהטעם דקאמר שהיה כן מפני הנידוי א"כ משמע לכאורה דגם קודם שיצאו ממצרים ג"כ היה כן. ואולי משום דכשהיו במצרים היה הארון מונח במקומו לא היו מגולגלין

שם על איברים לשפא לא הוי קא מסקו למתיבתא דרקיעא אל עמו תביאנו כו' כל הענין. הרבה י"ל בזה והנלע"ד דנוכל לפרש עפי"ד הש"ס במס' ברכות (דף י"ח ע"ב) אזיל אבתריה לחצר מות אמר להו בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל היכא אמרו ליה סליק למתיבתא דרקיע אדהכי חזיה ללוי דיתיב אבראי כו' ופירש"י בד"ה א"ל המתים נגלו לי כאלו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה עכ"ל ועיין בהכותב שבע"י שהאריך בביאור עפ"י פשטות ועיין במהרש"א בח"א (שם) מ"ש בזה. אולם המקובלים ז"ל כתבו בפשטות הענין כי גם הגופים יש להם ידיעה כי הנפש מרחפת על הגוף וזה הוא הענין כי המתים מתפללים עבור החיים והאריכו הרבה בענין זה ועיין ג"כ בספר נשמת חיים להגאון ר' מנשה בר' ישראל ז"ל האריך הרבה בזה הענין. והנה לפי"ז ביאור הדבר בפשטות כי הגופים יודעים ולומדים תורה בישיבה וזה הוא הטעם שאין קוברים רשע אצל צדיק כי הגופים שוכנים בקירוב מקום ויש להם התחברות ולא אדע יותר בזה רק כן הבנתי מספרים הקדושים וזה הוא ג"כ הענין שהולכים על קברי הצדיקים זי"ע. ומעתה נוכל לומר כי הענין הזה האמור כאן ביהודה היה על הדרך שהיה גבי לוי דמשום דלא עייל למתיבתא דר' אפם לא היה סליק הגוף למתיבתא דרקיעא עד שהתפלל שמואל וכן היה ג"כ כאן ביהודה עד שהתפלל מרע"ה כל התפלות הנ"ל אבל נשמתו של יהודה ע"ה היה מיד גנוזה תחת כסא הכבוד כנשמת אחיו השבטים הצדיקים זי"ע בכל ענינים לטובה ולברכה

שם א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא ופירש"י לא דיי לו נגעו אלא שמבייש א"ע ע"כ המיל עליו הכתוב חובה עכ"ל. ולכאורה י"ל מהא דמס' מ"ק (דף ה' ע"א) דקאמר הטעם בכדי שרבים יבקשו עליו רחמים וכן ראיתי במהרש"א בח"א שכ' וז"ל בכמ"ד אמרינן הכי וטמא טמא יקרא שיודיע צערו לרבים. מיהו טעמא אחרינא אית ביה והוא לטובתו כדי שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים וע"ש מ"ש בזה. ולעד"נ בזה דהנה במס' ברכות (דף ה' ע"ב) אר"י נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ונגעים לא הוי יסורין של אהבה והא אמר מר כל מי שיש בו אחת מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מזבח כפרה הוי יסורין של אהבה לא הוי ואב"א הא בצנעה והא בפרהסיא והנה חזינן דבצנעה הוי יסורין של אהבה משום דליכא בושה מבני אדם אבל בפרהסיא דאיכא ג"כ בושה לא הוי יסורין של אהבה. ונוכל לומר דהואיל דהוי בפרהסיא לא שייך לומר שהן יסורין של אהבה הואיל דהוי בושה לו וגם שהכל אומרים שבודאי באו לו היסורין מחמת העונות ואם לא היה מחמת העונות רק יסורין של אהבה לא היו באין עליו היסורין בפרהסיא בכדי שלא יחשדוהו. ואולי זה הוא הטעם באבל ר"ל שמתעטף ראשו הוא ג"כ משום בושה. והנה זה הטעם מה שהמצורע צריך להיות וטמא טמא יקרא בכדי לפרסם שהוא מצורע ויהיה לו בושה. אולם מה שהוא מצוה מן התורה שיודיע שהוא טמא בודאי הוא ג"כ לטובה וזה דקאמר הש"ס הטעם משום שיודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים וא"כ שני הטעמים הם אמת כי הכתוב הטיל עליו חובה בכדי שיהיה לו צער וגם בכדי שיבקשו עליו רחמים

שם ע"ב א"ל רבא מנה"מ דאמור רבנן חברך קרייך חמרא אוכפא לגבך מוש כו'. בגליון הש"ס הגירסא דאמרי אינשי. ולעד"נ לדייק לכאורה בלשון הש"ס דנקיט חברך קרייך ולמה לא אמר הלשון אחר קרייך חמרא או אדם קרייך חמרא. ונראה דהכוונה הוא דוקא אם חברך קרייך חמרא דהיינו שהוא דומה לך אז אל תתקוטט בהדיה ורק תודה לדבריו ואוכפא מוש לגבך אבל אם אינש דעלמא פחות המעלה ממנו בודאי דלא שייך לומר כן וראיה מהגר שפחת שרי הלא היתה נגד המלאך וצריך האדם להתנהג כנגד חבירו ג"כ כן והוא ע"ד יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ולא תכעוס כנגדו וזה הוא מדה טובה למאד לבלי להקפיד כנגד חבירו בדיבורו וכדומה. וכן למדתי מדברי השמ"ק בד"ה אוכפא שכתב בשם המאירי ז"ל לעולם יהא אדם מן העלובין ואינו מן העולבין שומע חרפתו ואינו משיב ולא עוד אלא שיודה לחבירו אחר שהוא מכיר את מדותיו ונוח לו ולא יקטרג עם חבירו דרך צחות אמרו חברך קרייא חמרא אוכפא מוש לגבך עכ"ל הרי שדקדק וכתב שיודה לחבירו אחר שהוא מכיר את מדותיו ונוח לו כו' והנה א"כ הדברים במילי דעלמא מכ"ש בדברי תורה בודאי שלא יהיה אדם מקנתר את חבירו בד"ת וכל מה שיוכל לקיים דברי חבירו חובה עליו להפוך בזכותו כל מה שיהיה עפ"י ההלכה ועפ"י התורה והרבה י"ל בזה

שם א"ל רבא לרב"מ מנה"מ דא"א מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי כו'. נלע"ד הכוונה כי ת"ח מקרי דיקלא כי דקל הוא העושה פירות ודרך ת"ח להתחבר עם ת"ח הדומים לסם ואם ת"ח מתחבר עם לצים וכדומה מגונה הדבר למאד ומקרי הת"ח הזה בבחינת דיקלא בישא דהיינו שעושה פירות אולם אין פירותיו טובים וסם חיים רק להיפך ר"ל וז"ש מטייל ואזיל דקלא בישא גבי קינא דשרכי היינו שזה הסימן שהוא דקלא בישא והשיב לו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים כו'. וכן כ' ג"כ בשמ"ק בד"ה טיבותא באה"ד ז"ל ה"נ לעולם אין אדם נמשך אחר בטלים אלא מפני שהוא כמותן עכ"ל

[ל"ט] דף צ"ג ע"א האומר סמא את עיני כו' א"ל רב אסי ב"ח לרבא מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ל רישא לפי שאין אדם מוחל על ראשי איברים כו' ר"י אמר יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן כו' כל הסוגיא עד סוף הפרק והנה בהא דאר"י יש הן שהוא כלאו כו' לפירש"י ותוס' והרא"ש תירוצא דר"י הוא לתרץ הקושיא דפריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא ושיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות חובל הי"א) כפי דברי הה"מ (שם) דר"י לא אתא כלל לתרץ קושית הש"ס דלעיל