אמרי הצבי ב רנז

חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כו' ויתפלל אברהם אל האלהים כו' וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר כו' כאשר אמר אברהם על אבימלך. ופירש"י פקד מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחלה לאבימלך עכ"ל. והנה בפשיטות אינו מובן כלל שהרי עוד מקודם המעשה של אבימלך כבר בישרו המלאכים וה' קיים הבשורה שאמר הש"י לאברהם אע"ה למה זה צחקה שרה כו' למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן וא"כ היכי מדייק מכאן להא דהמתפלל בעד חבירו כו'. והתוס' יישבו לזה שכתבו בד"ה כאשר וז"ל לאו בהריון משתעי שהרי המלאכים בשרו את שרה מפסח שלפניו אלא ילדה בריוח כמו שהתפלל על אבימלך עכ"ל ולפירש"י אינו מובן כלל. והנלע"ד ליישב עפי"ד המד"ר (פ' וירא פ' נ"ג) אר"י בר"ס אע"ג דאר"ה מלאך הוא שהוא ממונה על התאוה אבל שרה לא נצרכה לדברים הללו אלא הוא בכבודו וה' פקד את שרה עכ"ל ודברי המד"ר צריכין באור ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לפרש כי כבר הזהירו חכז"ל לקדש א"ע בשעת תשמיש כי עיקר תליא במחשבה אז בשעת חיבור אולם א"א להיות נזהר לגמרי ממחשבת התענוג הגשמי ולגבי הצדיקים מקרי זה חטא וכמ"ש דהמע"ה ובחטא יחמתני אמי. והנה הקב"ה רצה שיצחק אע"ה יהיה ההריון והלידה בקדושה ולפיכך כבש מעינו של אאע"ה עד עת זקנתו שכבר נתקרר האדם מחום הגשמי וכמ"ש במד"ר קנמון אני מעמיד בעולם אולם אף לעת זקנה אם לא יתעורר באדם תאוה גשמי א"א לבא לידי הריון ולזה אמרו במד"ר מלאך הוא שהוא ממונה על התאוה אבל אם ההריון הוא ע"י הקב"ה בכבודו אז יוכל להיות הכל בלי שום תאוה גשמית והוא כמו שהיה תכלית הבריאה שענין הזיווג לא יהיה ע"י שום תאוה רק הוא מצוה בלי שום הרהור לתאוה גשמית. וכמ"ש האלשיך הקדוש בפ' בראשית על פסוק ויהיו שניהם ערומים דאמרינן במס' סנהדרין (דף כ"ט) שהנחש ראה אותם עסוקים בתשמיש וכתב כי מהתדבקותם בקדושה ובדברים העליונים ולא בחלק חומר והיצה"ר לא ידעו מהות ואיכות הרע ובכן לא היו להם אברי המושגל בעיניהם כ"א כאזנים וידים ודומיהם כי גם בהזדווגם לא היה להם הדבר לפועל מגונה יבושו מרואיהם כ"א כאכילה ושתיה כו' יעו"ש. והנה אם החיבור הוא שלא עפ"י שום תאוה גשמית כלל ורק ע"י הקב"ה אז החיבור הזה הוא בקדושה ובטהרה באופן היותר מעלה להולד הנולד וזה הוא כוונת המד"ר הנ"ל אע"ג דאר"ה מלאך הוא שממונה על התאוה אבל שרה לא נצרכה לדברים הללו אלא הוא בכבודו וה' פקד את שרה והיינו כי ההריון היה בלי שום תאוה כלל ויליף לה מפסוק וה' פקד דהיינו שכל הפקודה היה רק ע"פ ה'. ומעתה נוכל לומר דנהי דנתבשרה על ידי המלאכים והקב"ה קיים הבשורה אבל יוכל להיות ע"י המלאך הממונה על התאוה ומ"ש במד"ר קנמון אני מעמיד בעולם ומש"ה כבש מעינו עד לעת זקנתו היינו עד שיסתלק התאוה הגשמית מעצמו ורק מהיה התאוה ע"י המלאך הממונה על התאוה וגם זה הוא מעלה גדולה ג"כ וע"י שהתפלל אאע"ה על אבימלך והוא היה צריך לאותו דבר ונענה תחלה זכה שהיתה כל הפקודה ע"י הקב"ה וזה שיליף הש"ס זה מקרא דוה' פקד כו' והיינו שזכה שכל הפקודה היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו

ועוד בדרך אחר נלע"ד לומר בזה עפ"י מה דאיתא במד"ר (בפ' וירא שם) ויעש ה' לשרה כאשר דבר מה שאמר לה הוא ר' יהודה אמר כאשר אמר ליתן לה בן וכתב הידי משה וז"ל ע"ד דאיתא לקמן וה' פקד את שרה אמר הקב"ה כתיב ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע רק שקשה ע"ז והלא קודם שאירע לה מעשה אבימלך נתבשרה שיהיה לה זרע כדכתיב אבל שרה אשתך כו' רק דאי' ונקתה ונזרעה שאם היתה יולדת נקבות יולדות אח"כ זכרים ואותו ולד הוא מסטרא דנוקבא ולית ליה חיין כדאי' בזה"ק לזהן אמר לית לה בן פי' בר קיימא שקודם שאירע לה מעשה [אבימלך] היא יולדת בן מסטרא דנוקבא ועכשיו יהיה לה בן מסטרא דדכורא עכ"ל. וראיתי באוה"ח (בפ' וירא) על פסוק ויעש ה' לשרה כאשר דבר וז"ל עוד יכוין הכתוב עפ"י מה שפירשתי בפסוק בן לשרה אשתך שבא מצד הנוקבא ולסיבה זו הוצרך לעקידה וידוע הוא כי זו היא סבת מיחת שרה ולפמ"ש כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסיטרא דנוקבא כאומר אבל שרה אשתך יולדת לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר ועיין עוד שם באוה"ח על מ"ש לזקוניו כי היה חסד בעת הלידה נפש מעולם העליון להוליד לא היתה לו אלא מעלמא דנוקבא יכוין הכתוב כי ילדה אז גם ילדה בו הכנה לידה אחרת לזקנה שנית של אברהם כו' יעוש"ה ונוכל להשוות דברי האוה"ח עם דברי היד"מ הנ"ל שזה וה וא כוונת המד"ר כאשר אמר ליתן לה בן והיינו כי ע"י המעשה דאבימלך וטהורה היא ונזרעה זרע היה לה בן מסטרא דד כורא והיינו שבשעת הלידה היה הכנה לנשמה מסטרא דדכורא ש יבא לו בשעת העקידה. ומעתה נוכל לומר דזה הוא כוונת הש"ס בכאן כל המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה ויליף לה מקרא וה' פקד את שרה והיינו כי יהיה לו אח"כ נשמה מסיטרא דרכוא ויהיה בן קיימא. והנה ראיתי באוה"ח שם על פסוק וה' פקד פירוש לא לצד שהתפלל על אבימלך ומטעם כל המתפלל על חבירו וזולת זה לא היה נפקד וזה ימעט ח"ו ההבטחה האמורה בתחילת הפרשה אלא כאשר אמר עכ"ל ולכאורה הוא נגד דברי הש"ס בכאן ורק נוכל לומר דכוונתו הוא כדברי התוס' הנ"ל

עוד בדרך אחר היה נלע"ד ליישב והיא דכבר דרשו חכז"ל על פסוק בפ' וישלח ויירא יעקב כו' שאע"פ שכבר הבטיחו הקב"ה היה ירא שמא יגרום החטא וכבר אמרו חכז"ל שאין הבטחה לצדיקים והנה חזינן שע"י החטא ח"ו חוזר הקב"ה מהבטחתו. והיה נלע"ד לולא דמסתפינא כי זה דוקא באם ההבטחו הוא עפ"י מעשיו הטובים של הצדיקים אז אם חטא אח"כ ח"ה חוזר הקב"ה מהבטחתי כיון שההבטחה היה עפ"י הדין ע"פ מעשיו של הצדיק. אבל אם ההבטחה הוא ברחמים אז אין הבטחה חוזרות לעולם ובזה היה נלע"ד לפרש הפסוקים בפ' וישלח ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם כו' ה' האומר אלי שוב לארצך כי' קטנתי מכל החסדים כו'. הפי' כי יעקב אע"ה אמר שכל ההבטחה לא היה מגיע לו עפ"י הדין דהיינו ע"פ מעשיו ורק שהיה מחסדי ה' וזה שהזכיר שם הוי"ה ה' האומר אלי כו' קטנתי מכל החסדים וא"כ היה ההבטחה מצד רחמים והבטחה זו אינה חוזרת ח"ו. ובזה היה אפשר לומר כי ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאאע"ה היה ג"כ מצד הדין מצד מעשיו הטובים של אאע"ה ושרה אמנו ע"ה אולם היה יכול ח"ו לגרום החטא של זה שצחקה שרה שלא יהיה בן קיימא וע"ד שכתוב בזוה"ק שהיה מסיטרא דנוקבא. והנה מעלת המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה נלע"ד דנוכל לומר שהוא על הדרך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים יען כי יש בו מדת רחמנות וא"כ הואיל שמרחמין עליו מן השמים הוא מצד רחמים ואינה חוזרת ריקם ח"ו וזה שיליף הש"ס כאן דכל המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה מקרא דוה' פקד כו' שההבטחה לא חזרה ח"ו ושיצחק אע"ה היה בן קיימא

שם א"ל הכי אר"י אותן שהוכפלו בשמות ופי' רש"י אותם שהוכפלו בברכת משה דן זבולן גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכים חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם כו' ובתוס' כתב בשם המד"ר איפכא ע"ש וראיתי בתורי"ד כאן אלו הנכפלין בשמות פי' שבעה הוכפלו שמותם עם יוסף והסר יהודה מהם וישארו חמשה והמורה כתב בפרשה מפי בראשית רבה שאותן שלא הוכפלו היו חלשים ופליג אתלמודן כו' ע"ש. והנה כתב בשם המורה וכנראה מכל הספר של התורי"ד בכל מקים שהביא בשם המורה הוא פירש"י ז"ל וכאן כ' בשם המורה להיפך ממה שכתוב ברש"י שלפנינו ואולי היה לו גירסא אחרת ברש"י. ובמד"ר בפ' ויגש (סוף פרשה צ"ה) ברש"י שעל המדרש כתב כדברי המד"ר שם יעוש"ה ולולא דמסתפינא היה נוכל לומר שקצת ט"ס יש בתורי"ד וכצ"ל והמורה כ' בפ' בראשית רבה ותיבת מפי הוא ט"ס אולם סוף דברי התורי"ד שכתב ואני חפשתי בבראשית רבה כו' נראה קצת כי לא היה כוונתו על פי' רש"י שבמדרש

שם דארשב"ג אר"י מאי דכתיב יחי ראובן כו' מי גרם לראובן שיודה יהודה כו'. נלע"ד הכוונה בזה