אמרי הצבי ב רנו

החובל תימא מאי חיוב שייך ואי פטור ממלקות קאמר ע"כ בקוצץ נטיעותיו אעפ"י שאינו רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות כו' יעוש"ה. ולכאורה י"ל דהא באם אחר חבל באשה דהוה הדין דאם חבל במקום סתר לו חלק אחד ולה ב' חלקים ובגלוי לה חלק אחד ולו שני חלקים כדאיתא במס' כתובות ר"פ מציאת האשה ועיין בש"ע אהע"ז (סי' פ"ג) ואם אשה חבלה בעצמה לא ראיתי בפוסקים מפורש הדין ונראה לכאורה דמשלמת להבעל חלקו אם בסתר חלק אחד לבעל ובגלוי שני חלקים לבעל ואם הבעל חבל באשתו דסובר הרמב"ם דהבעל משלם הכל ואין מנכה לו כלל חלקו וחלקו בזה הראשונים עיין בש"ע (שם סי' פ"ג) ובחמ"ח ובב"ש ובאשה שחבלה בעצמה לא נזכר כלל אם מנכית חלקה או לא. מיהו י"ל דבודאי מנכית חלקה אפילו לשיטת הרמב"ם ג"כ לפי הטעם שכתבו בטעמו של הרמב"ם ז"ל וי"ל בזה. אבל עכ"פ זה ודאי הוא דמשלמת להבעל חלקו אם בסתר חלק אחד ואם בגלוי משלמת להבעל שני חלקים וא"כ מצינו שחובל בעצמו משלם וכגון אשה שחבלה בעצמה דמשלמת חלק הבעל כפי המגיע לו. מיהו י"ל דהאשה שחבלה בעצמה פטורה מלשלם חלקו של הבעל והטעם י"ל בזה דהא אם נימא דאיכא איסור דאורייתא לחבול בעצמו וא"כ י"ל דאיכא ג"כ חיוב מלקות אם התרו ביה דאף דהש"ס דיליף חובל בעצמו דאסור מקראי ולא אתא עלה מדין חובל בחבירו י"ל דאם נימא דחובל בעצמו אסור מה"ת ויליף לה מקרא תו י"ל דאיכא ג"כ חיוב מלקות כמו חובל בחבירו וכמו דאמרי' אהדריה לאיסורא ועיין חולין (דף צ"ח ע"ב) בתוד"ה רבא דאמרינן אהדריה וה"נ דכוותיה וי"ל בזה. וחובל בחבירו דאמרינן ממונא משלם מלקי לא לקי משום דגלי קרא אבל באשה שחבלה בעצמה י"ל דפטורה מלשלם חלקו של הבעל משום דקלב"מ היכא דאתרו בה ולר"ל אפילו בלא אתרו בה וי"ל בזה. וא"כ היה נוכל לפרש דהא דקתני החובל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי היינו באשה שחבלה בעצמה פטור מתשלומין והיה מיושב קושית התוס' הנ"ל מיהו לשון המשנה מורה דלא קאי על אשה רק נקיט לשון זכר

והנה לכאורה י"ל בהא דאמרינן דבחבל באשה דאם הוא בגלוי לו ב' חלקים ובסתר לו חלק א' אם נתגרשה אח"כ או נתאלמנה אם צריך להחזיר זה להאשה דהא בנזק שיימינן כמה איפחתה מדמה דמי שוויה ואמרינן דאם הוא בגלוי הרי הנזק שלו מרובה ומש"ה מגיע לו שני חלקים וכ"ז הוא כ"ז שהיא אשתו משום דאם היה לה מום זה קודם הנישואין לא היה נושאה לאשה וא"כ שיימינן לו הנזק על כל ימי חיי האשה אבל אם נתגרשה הי"ל לומר דצריך להחזיר לה זה שקבל בעד הנזק ולא שמעינן בשום דוכתא כן וע"כ דאמרינן דעיקר הנזק הוא דשיימינן על שעת הנזק ולא יותר והרבה י"ל בזה. ועיין בהפלאה בקו"א (בסי' פ"ג סק"ג) מ"ש שם מיהו יש לחלק בין הא שכ' ההפלאה לבין הא דהכא

(ב) והנה בהא דפריך הש"ס ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והתניא יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהיה פטור כו' אלא תנאי היא דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו כו'. והנה למ"ד דאין אדם רשאי לחבל בעצמו הוה אסור מה"ת ולכאורה י"ל אם לוקה על זה כשחבל בעצמו והנה בהא דרצה הש"ס למילף דאסור מה"ס מקרא דואך את דמכם א"כ הוה ג"כ לאו ואולי לא הוי לאו ממש ג"כ ומכ"ש לפי מה דדחי הש"ס ודלמא קטלא שאני וכן למסקנת הש"ס כדר"א הקפר בריבי דיליף מקרא דנזיר דאשר חטא על הנפש א"כ בודאי דהוי רק איסור דאורייתא אבל לאו ליכא וגם אם נימא דעשה ג"כ ליכא וא"כ קשה לכאורה דאפילו אם נימא דאסור לחבול בעצמו דבר תורה מ"מ שפיר חלה השבועה וכמ"ש התוס' במס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) בד"ה דמוקי דמש"ה חלה השבועה על ח"ש הואיל דליכא איסור לאו ולא איסור עשה רק איסור תורה וע"ש וא"כ ה"נ היל"ל דחלה השבועה. ומוכח לכאורה דלמ"ד דאסור לחבול בעצמו מה"ת הוי תו ג"כ לאו כמו חובל בחבירו ואע"ג דמקרא דנזיר לא מפורש הלאו מ"מ י"ל דהוי תו כמו עשה ואמרינן ביה אהדריה. מיהו י"ל דלעולם דלאו ליכא ורק דהוי איסור עשה ונשבע לבטל מ"ע ג"כ לא חל ועיין בתוס' שבועות (שם) וא"כ מש"ה שפיר פריך הש"ס דאם נימא דחובל בעצמו אסור מה"ת א"כ היכא משכחת לה נשבע להרע לעצמו דיהיה חל השבועה. ועפי"ז היה נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנראין כסותרין קצת ואולם ראיתי בלח"מ (פ"ג מה' דעות) שהאריך ג"כ על דרך זה והביא דברי הר"ן ז"ל במס' שבועות שכ' דאע"ג דאמרינן בפרק החובל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מפורש מה"ת לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול עליו השבועה כו' יעוש"ה וקצרתי

והנה ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ר"ח כי הוי מסגי ביני קוצי הוה מדלי מאניה וז"ל שמעית מניה דאדם רשאי לחבול בעצמו ואינו רשאי לאבד ממונו וקיי"ל כר"ח דבתרא הוא הרמ"ה ז"ל בפריטיו עכ"ל. ולא זכיתי להבין בפשיטות דהא מסקינן בש"ס בכמ"ד בל תשחית דגופא עדיפא ועיין במס' שבת (דף ק"מ ע"ב). וגם י"ל שהרי להלכה בקיי"ל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו והש"ס דמייתי ראיה מדר"ח ור"י היינו דצריך לחוס על הבגדים שלא יקלקלם ואשמעינן חשיבותא דבגדים. ומה שר"ח הוה מדלי להו למאניה י"ל דעיקר חובל בעצמו לא מקרי רק אם הוא ללא תכלית וללא צורך אבל כל שהוא לצורך לא מקרי חובל בעצמו והש"ס דמייתי ראיה מדר"ח הוא רק לענין זה דאסור לקלקל הבגדים והרבה י"ל בזה וקצרתי מאד בזה

[לז] דף צ"ב ע"א ת"ר כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפילו הביא כל אילו נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר השב אשת האיש כו' ופירש"י כל אלו שאמרו סלע מנה ומאתים וד' מאות דמי בושת הן ובד"ה אבל צער שדואג על בושתו אינו נמחל לו עכ"ל. והנה מפרש רש"י דקאי על הצער שיש לו מחמת הבושת אבל אם צערו בלא בושת אינו צריך מחילה ורק שמשלם לו הצער אולם בב"י (בסי' תכ"ב) כתב צער והבושת משמע אפילו על צער לחודיה בלא בושת ג"כ צריך לבקש ממנו שימחול לו ועיין בסמ"ע (תכ"ב סק"א) מ"ש בזה. והנה לפי"ד רש"י ז"ל דקאי רק על הצער של הבושת נלע"ד לומר דמש"ה דוקא בזה בעינן שיבקש ממנו שימחול לו הוא משום דהבושת הוא פוגם בכבוד הבוי"ש כי בצלם אלהים עשה את האדם וע"י הבושה אזיל סומקא ואתי חיורא וחמורה מאד עבירה זו וכבר אמרו במס' סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) כל הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר של שכינה ומש"ה בעי תשובה דוקא וכשמבקש ממנו מחילה הרי מתחרט ונח דעתו של חבירו ומהני תשובתו. ולשיטת הסוברים דבצער לחודיה ג"כ בעי מחילה הוא ג"כ משום האי טעמא וכדאיתא במס' חגיגה (דף ט"ו ע"ב) בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כו' ומש"ה בעי תשובה גם על צער לחודיה. ועפ"י האמור נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' חובל ה"ט) אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חבל בחבירו אעפ"י שנתן לו ה' דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילו נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שמבקש מן הנחבל וימחול לו עכ"ל. והקשה הלח"מ (דבפ"ב מהל' תשובה) כתב רבינו ז"ל דהגוזל את חבירו אינו מתכפר לו אלא אם ירצה לנגזל ויפייס אותו אעפ"י שהשיב לו הגזילה ועיין בלח"מ מ"ש ליישב זה ולפי האמור א"ש קצת דמזיק לא הוי עבירה חמורה כ"כ משא"כ בגזל דעבר עבירה לשמים ולבריות ומש"ה בעי תשובה דוקא ומש"ה צריך שיפייס שש את חבירו וזה הוא עיקר החרטה וי"ל עוד עפי"ד הלח"מ שם וקצרתי. וכ"כ ג"כ בשמ"ק כאן ד"ה כל אלו שאמרו דמי בשתו פי' הבושת כמו חולי הוא שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל אבריו נתרופפים ולבו דואג כו' אבל זה שנתכוין לצערו אינו יוצא יד"ש עד שיפייס את חבירו והוא יבקש עליו רחמים מפני שחטא בצער חבירו כמ"ש לענין גזילה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שמשלם גזילה רשע הוא וצריך כפרה על חטאו הראב"ד ז"ל וע"ש מ"ש בשם גאון ז"ל והרי מפורש כמ"ש ודוק

[לח] שם א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מלתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על