אמרי הצבי ב רנה

ובו ג"כ אינו יוצא לחירות ואולי לענין תשלומי נזיקין כ' הרמב"ם (בפ"ב מה' חובל ה"ז) וז"ל המבעית חבירו אע"פ שחלה מן הפחד ה"ז פטור מד"א וחייב בד"ש והוא שלא נגע בו אלא כגון שצעק מאחוריו או שנתראה לו באפילה וכיוצא בזה וכן אם צעק באזנו וחרשו פטור מד"א וחייב בד"ש אחזו ותקע באזנו וחרשו או שנגע בו ודחפו בעת שהבעיתו או שאחזו בבגדיו וכיוצא בדברים אלו חייב בתשלומין עכ"ל הרמב"ם וכ"כ בש"ע חו"מ (סי' ת"כ סל"ב ובסעיף כ"ה) צעק באזנו וחרשו פטור מד"א וחייב בד"ש אחזו ותקע באזנו וחרשו או שהכהו באזנו וחרשו נותן לו דמי כולו ובסמ"ע (שם ס"ק כ"ז) כתב בשם המרדכי וה"ה אם אחזו והכהו בכותל כנגד אזנו ונתחרש עכ"ל. הרי חזינן דבאחזו ותקע בו חייב בתשלומין והרי הש"ס מדמי לה להאי דיציאה לחירות ותשלומין ולכאורה י"ל בזה טובא

וראיתי ביש"ש בפרקין (סי' ט"ל) שהאריך בביאור הסוגיא ותורף דבריו הוא דהא דמסיק תלמודא לא משום דאמרינן הוא דאבעית אנפשיה כו' כלומר שלא תפשוט האיבעיא אי יש אומדנא בנזיקין לכן דחק עצמו ולומר טעמא דברייתא דפטרי משום ביעתותא כאידך ברייתא תקע באזנו. אבל לפי האמת דפושט דאיכא אומדנא לנזיקין לא נדחוק עוד לאוקמי ברייתא קמייתא משום בעיתותא דהא קשה אמאי לא נקיט רבותא כדפי' אלא כפשוטו משום דצריכי אומדנא ובהכי לא אסתמויי ולא אתחרש ולכן אפילו נגע בו פטור מאחר שמכה בכותל נגדו ובהכאה זו אינה ראויה לאתזוקי וכתב דכן נראה מלשון הרמב"ם (בפ"ב מחובל) הכהו על אזנו וחרשו או אחזו ותקע באזנו נותן לו דמי כולו עכ"ל ולא כתב נמי או כנגד אזנו ואחזו אלא ש"מ דכה"ג פטור אבל התקיעה שתקע באזנו ממש יש אומד שראוי להתחרש כו' יעוש"ה והרבה י"ל בזה אבל עיקר הלא הי"ל לומר דיוצא לחירות ג"כ בכה"ג וצע"ג בזה

והנלע"ד בזה דנוכל לפרש דהא דקאמר הש"ס לדחות הראיה דלא נוכל לפשוט מהאי ברייתא דיציאת העבד לחירות וקאמר לא משום דאמרינן הוא דאבעית אנפשיה וה"פ דלא נוכל לפשוט מהאי ברייתא דיש אומדנא לנזיקין דנוכל לומר דאין אומדנא לנזקין והא דאין העבד יוצא לחירות בהכהו כנגד עינו הוא משום דלא מקרי זה מעשה רק גרמא בעלמא משום דלא נעשה סומא מכח מעשה דהאדון ורק משום דהעבד הוא דאבעית אנפשיה ומש"ה לא יצא בזה לחירות כדחזינן בברייתא דתניא המבעית את חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב אלמא דזה לא מקרי אלא גרמא ובאחזו דחייב הוא משום דהוי גרמא עם עשיית המעשה וחייב וזה שפירש"י בד"ה אחזו מעשה דידיה הוא והכונה דזה מקרי תו כאלו עשה מעשה ולענין תשלומין חייב בכה"ג אבל לענין יציאת עבד לחירות לא מקרי אלא גרמא ואין העבד יוצא לחירות אלא באם עשה מעשה החסרון אבר בידים ממש ולא באם עשה מעשה בדבר אחר ואפילו בגופו של עבד וע"י עשיית המעשה נעשה סומא. וגם נוכל לומר שפיר דבעינן אומדנא לנזיקין ורק דבזה שהכה כנגד עינו שכיח שיהיה נעשה חרש או סומא ואפ"ה אין העבד יוצא לחירות בזה משום דהוי רק גרמא ואפי' אם עשה מעשה שאחזו בידו של עבד ג"כ א"י לחירות כיון דהחסרון אבר בא רק ע"י הגרמא של האדון ולא עשה האדון מעשה ממש שיחסרנו האבר וקאמר הש"ס התם שאני משום דאיהו אבעיה אנפשיה כו' וא"כ לא נוכל למפשט כלל מהאי ברייתא ראשונה משום דביציאת העבד לחירות בעינן מעשה ממש ולא דבר הנעשה ע"י הגרמא ואפילו אם עושה בזה ג"כ מעשה מ"מ כל שאינו עושה מעשה באותו אבר ממש לחסרו אין העבד יוצא בזה לחירות. וכן מבואר בתוספתא שהביאו התוס' כאן בד"ה לא וז"ל ועוד תניא בתוספתא (פ"ט) הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא ב"ח שנאמר והכהו עד שיעשה בו מעשה עכ"ל. והכוונה הוא כמ"ש דכל שלא נעשה המעשה בגוף האבר ורק ע"י גרמא נעשה אין העבד יוצא לחירות והפוס' הקשו וכתבו דמן התוספתא משמע דהטעם הוא משום גזה"כ הוא ולא משום דאבעית אנפשיה עכ"ל. ולפי מה שפירשתי מובן היטב דכוונת הש"ס הוא ג"כ כדברי התוספתא הנ"ל וגבי עבד אין העבד יוצא לחירות אם נחסר האבר ע"י דאבעית אנפשיה כמו שפירשתי. וממילא מיושב ג"כ קושית התוס' שהתחילו בו דהא באמת הוה הדין דבאחזו ותקע בו ג"כ אין העבד יוצא לחירות משום דהוא רק גרמא ולמסקנא מסקינן להלכה דיש אומד לנזיקין וא"כ אמרינן שפיר דע"י הכאה נגד עינו ג"כ שכיח שיהיה נעשה סומא ורק דלא נוכל לחייבו בתשלומין הואיל דהוא רק גרמא בעלמא משום דאיהו דאבעית אנפשיה אבל באחזו ותקע בו דנעשה קצת מעשה דנהי דעיקר ההיזק הוא נעשה רק ע"י גרמא אפ"ה חייב בתשלומין אבל אין העבד יוצא לחירות בזה וכמש"ל. ומעתה מובן שפיר שני הפסקים להלכה מש"כ הרמב"ם וש"ע דלענין יציאת העבד לחירות בעינן דוקא הכהו על עינו ועל אזנו אבל כנגד עינו אפילו אחזו ג"כ אין העבד יוצא לחירות אבל לענין תשלומין הכהו כנגד עינו ולא אחזו פטור מתשלומין דהוי רק גרמא אבל אחזו ותקע בו או הכהו כנגד עינו דאיכא מעשה חייב בתשלומין ודוק היטב בזה

וראיתי בספר שעה"מ (בפ"ה מהל' עבדים ה"ז) שכתב דכמו דהמבעית את חבירו פטור מד"א וחייב בד"ש ה"ה המבעית את עבדו וחרשו ג"כ מחויב בד"ש לשחררו ותמה על שלא נזכר כלל בשום מקום דין זה גבי עבד וכתב די"ל דהואיל דגביו עבד איכא עשה דלעולם בהם תעבודו תו ליכא חיוב בד"ש לשחרר יעוש"ה. ולעד"נ כמ"ש דאפילו באחזו להעבד ותקע באזנו וחרשו ג"כ אינו מחויב כלל לשחררו הואיל דהוי רק גרמא והתורה לא חייבה לשחררו אא"כ עשה האדון מעשה שסימא את עינו וכדומה אבל לא היכא דנעשה סומא ע"י גרמא של האדון וכן מוכח מדברי הרמב"ם וש"ע כאשר כתבתי לעיל וא"כ מכ"ש היכא דלא אחזו להעבד רק הבעיתו ונתחרש וכדומה דפשיטא דליכא כלל חיוב לשחררו אפילו מד"ש ודוק היטב בזה. ועיין ביד שאול ביו"ד (סי' רס"ז ס"ק כ"ד) האריך בדברי השעה"מ בפלפול ולעד"נ נכון כמו

שכתבתי

[לה] שם ת"ש שמעון התימני אומר מה אגרוף מיוחד שמסר לעדה ולעדי' כו' ש"מ יש אומד לנזיקין ש"מ. והנה לכאורה י"ל דהא ר"ע פליג על שמעון התימני לעיל בסוגיין והאיך פשיט הש"ס להאיבעיא משמעון התמני. אבל באמת א"ש דנהי דר"ע פליג היינו דלא בעינן אומדנא דב"ד דוקא אבל מ"מ אומדנא בעינן דהיינו שיהיו העדים מעידים שהיה הנזק ראוי להיות ע"י מעשה זו בחפץ זה: והנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"א מה' חובל הי"ח) כשם שאומדין למיתה כך אומדין לנזיקין כיצד הרי שהכהו חבירו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק כו' פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק כו' לפיכך צריכים העדים לידע במה הזיק ומביאין החפץ שהזיק בו לב"ד עד שאומדין אותו ודנין עליו ואם אבד החפץ ואמר החובל לא היה בו כדי להזיק וכמו אנוס אני והנחבל אומר היה בו כדי להזיק ישבע הנחבל ויטול כמו שיתבאר עכ"ל. והנה כתב הרמב"ם ז"ל דמביאין החפץ לב"ד והוא כשמעון התימני דבעינן דוקא אומדנא דב"ד ולעיל בסוגיין פליג ר"ע על שמעון התימני ומוקי לה לברייתא דשור תם שהמית והזיק כר"ע ומשתלם מרדיא כו' והרמב"ם (בפי"א מהל' נ"מ ה"ז וה"ח) פוסק שם כן ומבואר דפוסק כר"ע ולכאורה י"ל טובא. ואולי י"ל דמ"ש הרמב"ם ומביאין החפץ להב"ד הוא היכא דאין העדים יכולין לידע אם ראוי החפץ הזה להזיק בו היזק זה אבל אי העדים יודעין לשום לא בעינן שיביאו החפץ להב"ד ומ"ש הרמב"ם ועם אבד החפץ כו' אף שהעדים ראו בשעת מעשה ההיזק י"ל דלא ראו אז במה הזיקו ואדרבה יש לדייק מזה הדין דנאבד החפץ דישבע הנחבל אלמא דלא בעינן אומדנא דב"ד דוקא שהרי סגי אם הנחבל אומר ואף דצריך לישבע הוא משום דהחובל מכחישו וי"ל בזה ובש"ע חו"מ (סי' ת"כ סכ"ח) מביא ממש כלשון הרמב"ם ז"ל וצרכינן לפרש ג"כ כן. וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק וז"ל מעתה צריכים העדים לידע כמה הכהו ולהעיד בו בפני הב"ד וגדולי המחברים כתבו שמביאין דבר שהזיק בו לפני הב"ד ולא יראה כן לפמ"ש למעלה כו' עכ"ל וכוונתו הוא על הרמב"ם ז"ל שהבאתי אולם לפמ"ש מובן קצת

[לו] (א) דף צ"א ע"ב וקתני החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי כו' ובתוס' ד"ה