אמרי הצבי ב רנג

למכור לאחרים שירכוב עד בית הסקילה אבל בתי' הב' שכתבו ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם כוונתו הוא דאין לו מכר הואיל דאין לו בעלים היינו דמש"ה אינו יכול למכור משום דביד אחרים להפקיע זכות שיש לו להבעלים וא"כ שפיר מיקרי אין לו בעלים וכסברת הר"ן ז"ל דאינו יכול למכור זכות כזה והא דכתבו ואין ללוקח זכות בו יותר משאר אדם דקדוקו לכתוב משאר אדם היינו מי שאינו הבעל של השור אבל הבעלים בעצמם פשיטא דיש לו זכות בו דהיינו היתר שימוש כ"ז שלא נסקל השור דאינו נאסר בהנאה אלא לאחר סקילה ולשוחטו ג"כ אסור אבל קנין פירות בהשור כ"ז שהשור חי פשיטא דיש לו בו וכמש"ל. ועיין תוס' (ב"ק מ"ה ע"א) ד"ה מכור מה שהוצרכו לתרץ אליבא דר"ת דמ"מ אסור להשהותו לענות דינו אזלי לתי' הראשון של הר"ת דיכול למוכרו וגם בזה צ"ע קצת אבל לתי' הב' של הר"ת אינו יכול למוכרו כלל וכמש"ל. מיהו אם אדם אחר השתמש בשור זה במקום אשר הבעלים היו יכולים להשתמש והיו רוצים להשתמש בו פשיטא דצריכים לשלם כדין הדר בחצר חבירו דאם הוא דרכו להשכיר או לדור בו בעצמו וה"נ אם הבעלים בעצמם רצו להשתמש בהשור הזה דהואיל דהיתר שימוש עדיין הוא של הבעלים מש"ה צריך לשלם ועיין ב"ק (צ"ז ע"א) דהא דתוכף עבדא של חבירו ועשה בו מלאכה דפטור מוקי לה הש"ס בשלא בשעת מלאכה

ועפ"י ההצעה הזאת מיושבים היטב כל הקושיות הנ"ל שהתחלנו בהם. דבשלמא בשור הנסקל שהוזמו עדיו דאמרינן כל המחזיק בהן זכה בהן היינו בגוף השור דהא לאחר גמ"ד דנעשה השור הפקר ואם הוזמו העדים נמצא שהיה מתחילתו מותר בהנאה וא"כ שפיר אמרינן דכל המחזיק בו זכה בו הואיל דגוף השור נעשה הפקר אבל ההיתר שימוש שיש להבעלים בו פשיטא דלא נעשה הפקר ועדיין הוא ברשות הבעלים ולא יצא כלל מרשותו ומש"ה א"ש הא דפריך הש"ס בב"ק וליהדר ולידיינו ד"מ דהיינו הואיל דמזה עדיין לא יצא מרשות הבעלים דהא יש לו עדיין היתר שימוש וא"ש ג"כ דברי התוס' (בזבחים ע"א) וא"ש גם דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהל' נ"ע ה"ח) מ"ש דגובין מרדיא והבן היטב בזה

(ג) וארווח לן ליישב בזה דברי הרמב"ם הנ"ל להצילו מהמון הקושיות אשר שתו עליו וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות נזקי ממון ה"ז) שור תם שהמית והזיק דנין אותו ד"נ ואין דנין אותו ד"מ ומועד שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין ודנין אותו ד"נ קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ ומהיכן משלם מן השבח שהשביח ברדיתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו דנוהו ד"נ וברח אין דנין אותו ד"מ. ובהשגות תמה עליו וז"ל הראב"ד ז"ל א"א זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמ' כו' דאיהו סובר שאין חוששין למיתת השור משום עינוי הדין וא"כ תם שהמית והזיק נדייניה ד"נ והדר נדייניה ד"מ מאי אמרת רדי' עליה דמרא הוא והא כיון דדנוהו ד"נ שוב אין לבעליו רשות בו ועוד דאמרינן בגמר דקביל סהדי וברח ומה לנו אם ברח השור כו' עש"ה וגם ה"ה ר"ל דדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש הש"ס כשברח היינו שברח השור וכבר תמה הלח"מ שם דהא בגמרא איתא הגירסא היכא דיינינן ליה ד"מ בלא בעלים משמע דברח קאי על הבעלים ועיי"ש בלח"מ שהאריך בזה ועיין במגדל עוז שהאריך ג"כ בזה אבל לפמ"ש דברי הרמב"ם ז"ל ברור מללו בפירוש דברי הש"ס דכוונת הש"ס הוא דרבנן דבי רב רצו לומר דמתניתא אתיא כר"ש התימני וא"ל רבא דאפ"ת כר"ע והב"ע כשברח והיינו כשברחו הבעלים וכפירש"י ז"ל והדר פריך הש"ס אי ברח כי לא דנוהו ד"נ היכי דיינינן ליה ד"מ בלא בעלים ומשני דקיבל סהדי וברח. והדר פריך הש"ס סוף סוף מהיכא משתלם וה"פ דכיון דכבר נגמר דינו של השור וא"כ תו הי"ל הפקר ונגח ואח"כ הפקיר קיי"ל דפטור דתו לית להו בעלים וא"כ אפילו לא ברח נמי וע"ז משני הש"ס מרדיא ור"ל דהנה אע"ג דלאחר שנגמר הדין תו הוה הפקר וא"כ אין לו בעלים דהא השור נאסר בהנאה ותו אין לו בעלים ודמיא להפקר אפ"ה הואיל דעדיין יש לו לבעלים היתר שימוש וא"כ תו נוכל להגבות ממון זה מרדיתו של השור. ולחייבו ממון מן העלי' לא מצינו לחייב אותו הואיל דבאמת גוף השור אינו שלו אבל ממון זה מרדיתו אכתי שם בעלים עליה ולענין זה אמרינן דמממון זה מהרדיא עכ"פ גובה הניזק והדר פריך הש"ס א"ה תם נמי כו' וליגבי מרדיא וע"ז משני הש"ס דרדיא עלי' דמרא וא"כ שפיר נוכל לומר דחיישינן לעינוי הדין וכוונת הש"ס מרדיא היינו שכבר השביח ברדיתו וכמ"ש הכ"מ בפי' הרמב"ם ז"ל. וא"כ לפי המסקנא שפיר אמרינן דאף אם דנו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ היכא דלא ברח הבעלים וגבייתו הוא מרדיתו שכבר השביח השור וברייתא דקתני דאין חוזרין ודנין ד"מ איירי כשברח הבעלים. ועתה המעיין היטב ברמב"ם ז"ל יראה מבואר שלא שינה אף נקודה אחת מדברי הש"ס וז"ל קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדיתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו וכוונתו הוא דלענין רדיא של השור שכבר השביח לענין זה עדיין שם בעלים עליו דהואיל דהתורה לא אסרה את השור אלא לאחר מיתתו אבל כשהוא בחיים עדיין הוא מותר בהנאה והיתר שימוש זה עדיין הוא של הבעלים דהתורה לא הוציאה זה מרשותו של הבעלים וכמש"ל. ולחייבו לבעלים בכל הנזק א"א הואיל דבאמת כבר נגמר דינו לסקילה וא"כ לענין זה אין לו בעלים מיקרי הואיל דגוף השור אינו שלו ואין לו אלא היתר שימוש והדר כתב עוד דנוהו ד"נ וברח אין דנין אותו ד"מ ר"ל כשברחו הבעלים והא דאין דנין אף אם כבר השביח השור ברדיתו היינו דעיקר הטעם שאם אחר חרש בהשור הזה או רכב עליו דחייב לשלם הוא משום דאכתי יש לו לבעלים היתר שימוש וכ"ז אם הבעלים הם בכאן דאז הואיל דהוא יכול להשתמש בו ואם בא אחר ושימש בהשור חייב שפיר לשלם כמו דאם עשה מלאכה בהעבד בשעת מלאכה אבל אם הבעלים אינם בכאן וא"כ כשבא אחר ושימש בו דמיא לעשה מלאכה בעבד שלא בשעת מלאכה דפטור כדאי' בב"ק (צ"ז) מש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאם ברח אין דנין אותו ד"מ והיינו דאם ברחו הבעלים דאז אם זכה האחר שפיר א"צ לשלם לא לבעלים מטעם שכתבתי וגם להניזק א"צ לשלם ואין כאן תשלומין להניזק אלא אם הבעלים הם בכאן ואז אפילו אם נשתמש בו אחר ג"כ צריך לשלם לבעל וא"כ שפיר גובה הניזק את דמי נזקו מדמי רדיא שכבר השביח השור ובדברי הש"ס ג"כ הוה הפירוש כן בהא דמשני הש"ס כשברח אליבא דמסקנא וכ"ז במועד אבל בתם בל"ז פטור מלשלם אף מדמי רדיא שכבר השביח השור דהא לאחר שהשביח תו מיקרי זה מהעלי' ותם אינו משלם אלא מגופא ודוק בזה

(ד) ועוד בדרך אחר נ"ל ליישב הקושיא הנ"ל שהתחלנו בה בדברי הר"ת בתי' הב' שאינו יכול למכור זכות זה שיש לו דהיינו היתר שימוש דהואיל דגוף השור אינו שלו דהואיל דלאחר שנגמר דינו וא"כ ביד הב"ד או ביד כל אדם להרוג את השור ואם יהרג השור אז יהיה אסור בהנאה וא"כ הגוף אינו שלו ורק ההיתר שימוש כ"ז שהשור הוא בחיים וא"כ קנין פירות כזה מיקרי שאין בו ממש ולא מצי לחול עליו שם מכירה הואיל דאין בו ממש ולא דמיא לק"פ דעלמא דאמרינן דמצי לחול עליו שם מכירה דהא גבי הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיחה דאמרינן דיש לו להאב הפירות ואמרינן דאם מכר האב מכורין עד שימות וכן בכמ"ד מצינו דחל שם מכירה על הפירות בלחודיה אע"ג דאין לו למוכר כלל בגוף שאני התם דעכ"פ איכא קנין הגוף באותו שדה וכן באותו חפץ אבל הכא באותו שור דליכא כלל קנין הגוף לשום אדם דהרי הוא אסור בהנאה וא"כ מיקרי זה אין בו ממש ולא מצי לחול על השור הזה שם מכירה על ההיתר שימוש ומש"ה אמרינן דאינו יכול למכור זכות זה אבל להבעלים פשיטא דיש להם זכות באותו שור לענין ההיתר שימוש דאף דהוה דבר שאין בו ממש מ"מ הואיל דהבעלים היה להם מעיקרא זכות בגוף השור ג"כ קודם שנגמר דינו וכסברא זאת מצינו בפסחים (דף ו' ע"א) בתוד"ה התם דמצי מסלק ובתוס' ב"ב (דף נ' ע"א) ד"ה קסבר במ"ש א"נ דלא דמי ק"פ דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו יעוש"ה וה"נ מצינו לומר חילוק זה. אבל לעולם דאותו היתר שימוש שיש