אמרי הצבי ב רנב

אפילו בראוהו ביום ג"כ א"י להיות דיינים. ונוכל לומר עוד דמקרא דוהצילו העדה בלחוד הייתי אומר דוקא היכא דדנין ע"פ הגדת העדים הוא דבעינן והצילו העדה אבל בסנהדרין שראו ביום דדנין עפ"י ראייתם שפיר דנין ואשמעינן קרא דעד עמדו דבין בראו ביום ובין בראו בלילה אין הרואים נעשין דיינים וי"ל עוד בזה וקצרתי. ונוכל להוסיף עוד ולומר דאי לאו קרא דעד עמדי לא הייתי מפורש לקרא דוהצילו העדה על זה דאין הרואים נעשים דיינים שהרי ר"ט לא דריש ג"כ לקרא דוהצילו על זה ורק השתא דאית לן קרא דעד עמדו אמרינן דטעמא דקרא הוא משום דוהצילו העדה וידעינן דאין הרואה נעשה דיין בד"נ ודוק בזה

[לב] (א) שם ת"ר שור תם שהמית והזיק כו' כל הסוגיא. הנה כבר האריכו גדולי האחרונים להקשות לפי מה דקיי"ל לעיל בב"ק (דף י"ג ע"ב) דנגח ואח"כ הפקיר פטור מלשלם ולשיטת הרא"ש (שם בסי' ט"ז) דאף דלענין מיתה פליגי בזה ר"י ורבנן מ"מ בניזקין כ"ע מודו דפטור [הן אמת (דמירושלמי פ"ד דב"ק ה"ז) משמע דגם לענין ניזקין הוי הפלוגתא ולעיל על (דף כ"ט ע"ב [או"ה הבאתיו ע"ש] וא"כ מה פריך הש"ס הכא וכי קדמו ודנו אותו ד"נ ניהדר ונידייניה ד"מ הלא לאחר הגמ"ד הוי השור הפקר והוי כנגח ואח"כ הפקיר דפטור ועיין בקצה"ח (סי' ת"ו) שהאריך בזה. ולכאורה י"ל דמכאן ראיה לשיטת הר"ת בזבחים (דף ע"א ע"א) דסובר דשור הנסקל לא נאסר מחיים א"כ שפיר פריך הש"ס הכא ניהדר ונידייניה ד"מ. אולם באמת בדברי הר"ת הנ"ל האריכו ג"כ ואציין כאן פלפול א' שפלפלתי בימי חורפי עם ידידי הגאון ר' יעקב יצחק יוטאס נ"י מלעמברג בעהמ"ח ספר מקראי קודש והוא פלפול בסוגיא דידן. וזה שכתבתי להרב הנ"ל

ע"ד קושייתו החמורה בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' נ"מ ה"ח) שכתב ששור המועד שהמית והזיק ודנו תחלה ד"נ מ"מ חוזרין ודנין אותו ד"מ וגובין מהרדיא כו'. וע"ז תמה כבודו מהש"ס (דכריתות כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה וא"כ דמי הרדיא מעת גמר הדין עד ההריגה הוה הפקר ומה שייכת לניזק בו יותר מכל אדם זה תורף קושייתו ואני מוסיף להקשות עוד לפי דברי הר"ת בזבחים (דף ע"א) בתוד"ה אפילו שכתבו דרשאי למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה כו' דאיזה מכירה שייכא בזה הואיל דכולו הפקר הוא והתוס' (שם) בתי' ה"ב שכתב בשם הר"ת דאין לו מכר הואיל דאין לו בעלים נחתו קצת לסברא זו הואיל דהוא הפקר אבל דבריהם עפ"י תי' הראשון של הר"ת לכאורה אינם מובנים כלל וגם באיזה סברא פליגי הני ב' תירוצים של הר"ת ולכאורה צ"ע דבר זה. ועוד יש לעורר בסוגית הש"ס (דב"ק דף צ' ע"ב) אשר הוא המקור לדברי הרמב"ם ז"ל. [הוא קושית הקצה"ח בסי' ת"ו שהבאתי לעיל] ולהבין כ"ז צריכין אנו להאריך קצת ועפ"ז יתיישב לנו דברי הרמב"ם מקושית הראב"ד ז"ל. דהנה האדם במה שיש לו. יש לו שני קנינים. קנין בגוף החפץ שהוא שלו ויש לו בו ג"כ קנין בפירות דהיינו היתר שימוש בהחפץ והנה בשור יש לו בו שני קנינים דהיינו קנין הגוף בגוף השור דאם ישחטנו יהיה הבשר שלו ויש לו בו היתר שימוש כ"ז שהוא חי יכול להשתמש בו לרדיא ולרכוב עליו והנה לשיטת הר"ת דאינו נאסר מחיים וכן מורה דברי הרמב"ם (בפי"א מהל' נ"מ ה"י) וא"כ הרי יש לו בו היתר שימוש כ"ז שהוא חי ואמאי אינו יכול למוכרו הזכות שלו שיש לו בו לתי' השני של הר"ת ז"ל דהא מצינו גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דג"כ אין להאב אלא הפירות ואפ"ה אמרינן דאם מכר האב מכורין עד שימות וכן בשאר דוכתי בש"ס וא"כ ה"נ נימא כן ולכאורה ראוי להתבונן בזה

והנראה בזה ע"פ מ"ש הר"ן ז"ל (בכתובות פרק אע"פ) על הא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דאמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר וכתב הר"ן ז"ל דקיי"ל דאפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף אפ"ה אין הקדשו חל הואיל דהוה דשלב"ל ועיי"ש שהקשה על הרמב"ם ז"ל ובסוף כתב וז"ל אבל לדידן דקיי"ל דיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אפילו כי אמר לה הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו וכיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו כו' עד בסוף שכ' בהדיא ואפ"ה מעשה ידיה שלב"ל לא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהם כיון שהיא יכולה להפקיעם עכ"ל והמעיין היטב בדבריו יראה דמש"ה לא יוכל להקדיש הואיל דתליא ביד אחרים להפקיע כל זכותו ותו אמרינן דלא הוי הקדש כלל אף אם האחר לא הפקיע כלל זכותו הואיל דבשעת ההקדש יכול להפקיע ואף הרמב"ם ז"ל נוכל לומר דמודה לסברא זו שכתב הר"ן ז"ל הנ"ל ואפ"ה כתב שפיר דיכול להקדיש מעשה ידי אשתו אם אמר יקדשו ידיך דנוכל לומר דמיירי היכא דכבר התחילה ליטול ממנו מזונות דאז תו לאו בידה הוא שתאמר א"נ וא"ע וכמ"ש הרא"ה מובא דבריו לקמן בהר"ן ז"ל ועיין בכ"מ (בפ"ו מהל' ערכין הכ"ו) מ"ש בדברי הרמב"ם (הכ"ח) שדרך קצת בדרך זה ומדברי הר"ן ז"ל נראה שהוא חולק על הרא"ה ז"ל שכתב (שם) על הא דקאמר הש"ס דאשה אין בידה לגרש א"ע שכתב דמוכח דאפילו לר"ה דאמר יכולה אשה שתאמר א"נ וא"ע דוקא במעשה ידיה אבל לא בשאר מלאכות דאלת"ה הרי בידה הוא שתאמר א"נ וא"ע כו' יעוש"ה בדבריו ואם נאמר כסברת הרא"ה ז"ל א"כ שפיר נוכל לומר דהש"ס קאי באשה שכבר התחילה להיות ניזונית משל בעלה ושפיר פריך הש"ס דאשה לאו בידה הוא. ומש"ה תמה הר"ן על הרמב"ם והבן היטב

והנה בדעת התו' אני מסתפק ושואל היכן דבריהם נוטים אם הם מסכימים לסברת הרא"ה ז"ל והנה ממ"ש (בדף נ"ט ע"א) בד"ה הכא שהוכרחו לומר דהש"ס רוצה ליישב אף לר"ל מבואר דלא ס"ל כסברת הרא"ה וכמו שהוכחתי מדברי הר"ן ז"ל. אמנם י"ל דניחא להו לתרץ בכדי דנוכל לומר דמתני' אזלת אף באשה שעדיין לא התחילה כלל להיות ניזונות ועיין בהגהות אלפסי בחידושי אנשי שם אות א' מ"ש דתו' בפרק הכותב חולקים על סברת הרא"ה ולכאורה יש לפלפל (שם) בדברי התו' כתובות (דף נ"ח ע"ב) ד"ה מאי ותוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה זימנין ועיין בפ"י (בדף נ"ח) בד"ה מאי לאו שכתב דכל שהקדיש בשעה שהיא ניזונית תו חל ההקדש וא"כ נוכל לומר ג"כ דהתוס' מסכימים ג"כ לסברת הר"ן ז"ל שהבאתי לעיל

וקצרתי

(ב) ועפ"י החזיון הזה נוכל ליישב היטב דברי הר"ת הנ"ל דמש"ה אינו יכול למכור היתר שימוש שיש לו לאחר הואיל דאינו בידו דהא ביד אחרים הוא להפקיע זכותו דהא הב"ד יוכלו להרוג את השור תיכף ואף עד בית הסקילה דיכול לרכוב עליו מ"מ אם הב"ד ירצו להרוג אותו תיכף במקומו ג"כ יכולין להרוג אותו. ונוכל עוד להטעים הדברים יותר עפ"י מה דאמרינן במס' מכות (דף ה' ע"א) סיפא איצטריכא ליה באו שנים ואמרי בחד בשבתא נגמר דיני של פלוני ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בע"ש נגמר דינו של פלוני אין אלו נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא. וכ"כ אני אומר לענין השור הזה שנגמר דינו לסקילה דאם אדם אחד הרג את השור הזה דפטור מלשלם ואף דהיה ביד הבעלים להשתמש בו עד בית הסקילה ג"כ פטור דומיא דגזל בהמה והזקינה דא"צ לשלם אלא אם כיחשה דלא הדרה וא"כ ה"נ הרי פטור הוא מלשלם להבעלים אף אותו שימוש שיש לו עדיין זכות בו עד שהב"ד יסקלהו וא"כ הרי ביד כל אדם להפקיע זכות זה וא"כ כמו דאמרינן דאינו יכול להקדישו כ"כ פשיטא דאינו יכול למכור זכות זה ואף להפקיר זכות זה ג"כ אין בידו דכיון דבעינן דאתא מכח המפקיר ולא דמיא להפקר ממילא שאין לו בעלים והכא אינו יכול להפקיר זכות זה כמו שאינו יכול להקדישו דהפקר מיקרי דעת אחרת מקנה וז"א יכול להקנות כלל משום האי טעמא הואיל דביד אחרים להפקיע ממנו זכות זה

ועפי"ז נוכל להבין החילוק שבין הני שני תירוצים של הר"ת בזבחים (ע"א) שהבאתי דלתי' הא' של הר"ת דיכולין הבעלים למכור חלק שיש להם היינו דלית ליה סברת הר"ן שכתבתי לעיל אלא אף דביד אחרים להפקיע זכותו אפ"ה כל כמה דלא אפקע להו הרי הוא ברשותו ויכול למכור זכותו לאחר והיינו הואיל דאית ליה דאף שכבר התחילה האשה להיות ניזונית משל בעלה אפ"ה יכולה שתאמר א"נ וא"ע וא"כ ע"כ דלא ס"ל הא סברת הר"ן וכמש"ל, וא"כ שפיר כתבו התוס' דיכול הוא