אמרי הצבי ב רנא

הקשה לר"ט דלא דריש האי קרא דעד עמדו כדדריש ר"ע וכן להני תנאי דמס' מכות דפליגי על דרשא דר"ע מנ"ל דאין ענ"ד ומתרץ שם או דסברא טובה היא משום דהו"ל עדות שאאי"ל או מקרא דועמדו שני האנשים ע"ש כנלע"ד לפרש דברי הריטב"א ז"ל. ולפי פירושו של הריטב"א למסקנת התי' דברייתא מיירי בראוהו בלילה ור' יהודה נשיאה ראה ביום א"כ שפיר נוכל לומר דר' יהודה נשיאה סובר ג"כ כר"ע ולא צרכינן לומר דיש חילוק בין ד"מ לד"נ כדכתבו התוס' בד"ה כגון שראוהו יעוש"ה

(ה) והנה באמת שיטת הריטב"א ז"ל הוא שיטה חדשה וחפשתי ומצאתי לו חבר רבינו הראב"ד ז"ל מובא בשמ"ק בסוגין בהא דפריך הש"ס וסבר ר"ע אין ענ"ד והתניא וכי יכה כו' כל הסוגיא וכתב השמ"ק בד"ה הא הכהו בפני ב"ד חייב אלמא אפילו בד"נ נמי ענ"ד ואפילו בראוהו בלילה דדומיא דעדים קא עביד להו מה עדים כי ראוהו בלילה דנין אותו ביום כו' הראב"ד ז"ל. ולכאורה אינו מובן כלל מ"ש הראב"ד ואפילו ראוהו בלילה הלא לר"ע אנו קיימין והוא סובר דאין עד הרואה כשר לד"נ וא"כ למה הוצרך הראב"ד ז"ל לפרש הקושיא דהש"ס דהואיל דבברייתא קתני סתמא משמע אפילו בראה בלילה ולכאורה י"ל בזה. אבל לפי האמור א"ש דנוכל לומר דגם הראב"ד ז"ל מפרש כהריטב"א דלר"ע ג"כ הוה הדין דבראוהו ביום יכולין הסנהדרין לדון דיני נפשות עפ"י ראייתן וא"כ היה קשה מה מקשה הש"ס מברייתא דאגרוף הא נוכל לתרץ ולומר דהא דשמעינן מברייתא דאגרוף הא הכהו בפני ב"ד חייב היינו דוקא בהכהו ביום דמודה ר"ע בראוהו ביום דדנין עפ"י ראייתן ולזה כתב הראב"ד דבברייתא קתני סתמא ומשמע אפילו בראה בלילה ג"כ סובר ר"ע דענ"ד בד"נ כנעל"ד לפרש כוונת הראב"ד ז"ל

הן אמת כי השמ"ק בסוגין בד"ה וסבר ר"ע דאין ענ"ד בד"נ ומשום דכיון דחזי ליה דקטל נפשא תו לא חזי ליה זכותא כו' בשם הראב"ד ז"ל הרי דהראב"ד ז"ל מפרש להסוגיא דידן דס"ל ג"כ משום והצילו העדה וא"כ אפילו בראוהו ביום ג"כ שייך האי טעמא ואין יכולין להיות דיינין וא"כ נראין דברי הראב"ד ז"ל כסותרין. ומיהו י"ל דהראב"ד סובר דנוכל לפרש שני הפירושי' בהסוגיא או דהטעם הוא משום והצילו העדה וא"כ סובר ר"ע דלעולם אין סנהדרין הרואין יכולין להיות דיינין או דנוכל לומר כפירושו של הריטב"א דבראוהו ביום ג"כ ר"ע מודה דיכולין לדן ד"נ עפ"י ראייתן ולפי' השני כתב הראב"ד לדבריו שהביא השמ"ק בד"ה הא שהבאתי לעיל ויש עוד סברא לומר בדברי הראב"ד דסובר ג"כ כהריטב"א ורק דסובר דקרא דוהצילו העדה דילפינן דעד הרואה פסול הוא דוקא היכא דדנין עפ"י הגדת עדים אבל לא היכא דדנין עפ"י ראייתן ויש להאריך עוד בזה והוה א"ש הכל אבל עכ"פ מצאתי חבר לפירושו של הריטב"א הראב"ד המובא בשמ"ק בד"ה הא. והנה לפי"ד הריטב"א הנ"ל נוכל ליישב תו הקושיא הראשונה של הריטב"א שהתחיל בה דקשה מר"ע דמס' מכות (י"ב) על רבא במסכת סנהדרין (ע"ח) גבי טריפה שהרג בפני סנהדרין דחייב מיתה אבל לפי מסקנת הריטב"א ז"ל א"כ הסוגיא דב"ק סובר דלר"ע ג"כ הדין דבראוהו ביום שפיר דנין הסנהדרין עפ"י ראייתן והא דיליף מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט הוא דוקא בראוהו בלילה ורבא בסנהדרין מיירי דוקא בראוהו ביום וכמ"ש התו' בהדיא (שם) בסנהדרין וא"כ גם ר"ע מודה דהסנהדרין דנין אותו עפ"י ראייתן. ואולי גם כוונת הריטב"א ז"ל ליישב בזה גם הקושיא הראשונה שלא יקשה מר"ע על רבא והיינו דרבא סובר ג"כ כהאי סוגיא דפרק החובל דלטעמא דקרא דעד עמדו הוא משום דאין ענ"ד ופליג על הסוגיא דמס' ר"ה (דף כו) ודו"ק. ולפי האמור אולי נוכל לומר שגם הרמב"ם (בפ"ה מהלכות עדות ה"ח) סובר ג"כ כשיטת הריטב"א והראב"ד הנ"ל ופוסק כר"ע וא"כ סנהדרין שראו ביום שפיר יכולין לדין עפ"י ראייתן והא דנקיט הרמב"ם הלשון כל עד שהעיד בד"נ ושלל עד הרואה היינו דבעד הרואה משכחת שיהיה דיין וכגון שאין דנין עפ"י הגדת עדים רק עפ"י ראייתן של הסנהדרין ושראוהו ביום ונוכל לומר דכוון ג"כ בלשון כל עד שהעיד היינו דכל שהעדים צריכים להעיד בב"ד והב"ד דנין עפ"י הגדת העדים פסולים הם הרואים לדין אבל היכא דהסנהדרין דנין ע"פ ראייתן שפיר יכולין לדון אם ראוהו ביום דתו לאו שם עדים עלייהו רק דיינים וי"ל עוד בזה

(ו) ועפ"י האמור מובן דברי החינוך ז"ל שכתב (במצוה ת"ט) וז"ל שנמנענו שלא להרוג החוטא כשנראה עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה קודם שנביאוהו לב"ד אבל נתחייבנו להביא לפני ב"ד ונביא עליו העדים לפניהם והם ידינוהו במאי שהוא חייב שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ולשון המכילתא יכול יהרגנו אותו מי שהרג או שנאף ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' אפילו ראוהו הב"ד הגדול שהרג יהיו כולם עדים וישאו עדותם אצל ב"ד אחר שידינוהו. עוד אמרו במכילתא הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד לא יעמוד אצל ב"ד ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו משרשי המצוה לפי שענין ד"נ הוא דבר קשה מאוד שצריך דקדוק גדול ביותר נצטוו העדה להיות מצילים הנידון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה כמו שדרשו רז"ל ושפטו העדה כלומר שצריכין להפך בזכותו אם יש לו זכות יצילהו ואם לאו יהרג וע"כ הזהרנו שיביא הדין עכ"פ לפני הב"ד ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם כי אולי מתוך ראותם הענין לא יוכלו להפוך בזכות וכו' עכ"ל הטהור. והנה הביא החינוך ז"ל המכילתא שאסור להרוג החוטא קודם הגמ"ד של הב"ד והביא ג"כ הברייתא דר"ע במסכת מכות (יב) דסנהדרין שראו כו' וכשכתב הטעם לא כתב רק על מה שלא יהיו עדים דיינים משום והצילו העדה אבל על סנהדרין שראו שלא ידונו עפ"י ראייתם לא כתב טעם זה כנראה למדקדק בלשונו הזהב וגם חידוש שכ' להא דר"ע (במסכת מכות י"ב) הלא רבא לא פסק כהאי ברייתא דר"ע במס' מכות שהרי סובר דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב מיתה. ולכאורה י"ל בזה טובא. אבל לפי האמור מובן שפיר דבריו ז"ל דפוסק להאי ברייתא דר"ע במסכת מכות ורק היכא דראו בלילה ואזלא ברייתא זו כהאי ברייתא דב"ק דסובר ר"ע דכולן נעשין עדים ואין ענ"ד ומדוקדק שפיר הלשון כולן נעשין עדים הלא הכי צריכין כולם להעיד [ועיין בט"א על ר"ה (דף כו שם) בד"ה למימרא ק"ל דילמא ה"ט דר"ע דמקיש שלשה לשנים דבנמצא א' מהם קא"פ עדות כולן בטילה כו' ע"ש מ"ש בזה ועיין בהגהות אמרי ברוך (שם) מהגאון ר' ברוך פרענקיל ז"ל שכ' עלה דזה דוקא הבאים לפני ב"ד להעיד אבל כשלא הלכו כולם לפני ב"ד די בשנים והאריך והביא דברי הרמב"ן עה"ת בפ' שופטים ומפלפל הגאון הנ"ל והעלה לדבר פשוט דהיכא ששאר הרואים נעשים דיינים די בשני עדים יעוש"ה בדבריו] ורק כוונת ר"ע הוא דהואיל דכולם יכולין להיות עדים והב"ד צריכין תו לדון עפ"י הגדת עדים שוב אין כולם יכולין להיות דיינים אבל בראה ביום שפיר יכולין הסנהדרין לדון עפ"י ראייתם והביא הברייתא דר"ע על אם ראוהו בלילה ומש"ה הביא ג"כ הדרשא דמכילתא דקודם גמ"ד אין שום אדם רשאי להורגו ולכאורה הוא מיותר דהואיל דהביא להברייתא דר"ע דמסכת מכות (י"ב) דהסנהדרין אינן רשאין לגמור דינו ולהרגו מכ"ש דאין שום אדם יכול להרגו קודם שנגמר הדין אבל לפי האמור א"ש דהמכילתא אשמעינן דאפילו בראוהו ביום אשר בכה"ג היה הב"ד שראוהו יכולין לגמור הדין עפ"י ראייתן מ"מ קודם הגמ"ד אין רשאי להורגו וכ' אח"כ משרשי המצוה דמש"ה אין עדים יכולין להיות דיינים משום דלא חזי ליה זכותא והיינו דוקא היכא דהגמ"ד הוא ע"י הגדת עדים לפני הב"ד דאז איכא טעם דוהצילו העדה וזה נוטה למה שכתבתי לעיל בסברת הראב"ד ז"ל ודוק היטב בזה

(ז) ועפ"י האמור לעיל נוכל ליישב קושית התו' הנ"ל עוד באופן אחר בפשיטות דשפיר צרכינן קראי דעד עמדו וקרא דוהצילו העדה דאי מקרא דעד עמדו היינו אומרים דוקא בראוהו בלילה דצריכין לדונו עפ"י הגדת עדים בב"ד הוא דאין הסנהדרין יכולין לדונו אבל בראוהו ביום דיכולין לדונו ע"פ ראייתם הייתי אימר דיכולין להיות דיינין ואשמעינן קרא דוהצילו העדה וא"כ כל דחזו דקטל נפשא תו לא מצי חזי ליה זכותא וא"כ