אמרי הצבי ב רמט

את הרוצח אין לו דם שומע אני בינו לבין עצמו יהרגנו ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עכ"ל. והיינו שאין גואל הדם רשאי להרגו קודם הפסק שפסקו הב"ד וא"כ מכ"ש שגם העדים והרואים אינן יכולין להרגו קודם שהביאו להב"ד לגמור דינו ועיין עוד בספרי (שם פסקא קס"א) כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח כו' עש"ה וי"ל בזה

והנה לפי המבואר בספרי (פסקא ק"ס) שהביא הכ"מ (שם) דרשינן מקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט שאסור להרגו בינו לבין עצמו הוא דלא כדרשא דר"ע במס' מכות (י"ב שם) ועיין במגדול עוז הביא ג"כ הספרי הנ"ל והוסיף להביא מן המכילתא יהרגו אותו משהרג או משנאף ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפנו העדה למשפט עוד שם הרי עדה שראתה אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל ב"ד ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עכ"ל. והרי מפורש יותר במכילתא בהדיא דשום אדם אינו רשאי להרגו קודם שה שהביאוהו לב"ד ונגמר דינו והוא המקור טהור לדינא של הרמב"ם ז"ל הנ"ל וא"כ ע"כ דהמכילתא לא ס"ל כדרשא דר"ע במכות (י"ב) וא"כ לפי"ז יכולין הסנהדרין לדון עפ"י ראייתם ורק שיראו ביום וגמ"ד בעינן וא"כ שפיר סובר רבא (במס' סנהדרין ע"ח) דטריפה שהרג בפני סנהדרין דהורגין אותו דלא בעינן בב"ד שיהיו יכולין להזימן ודוקא שראו ביום וכסברת התוס' שם ומשים דפוסק כהמכילתא והספרי דלא ס"ל כדרשא דר"ע במכות (י"ב) הנ"ל. ול"ק תו קושית הלח"מ במה שפוסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' רוצח וש"נ) דרשות לגואל הדם להרגו אם יצא חוץ לתחום ודלא כר"א שם במכות (י"ב) דיליף מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט דנהרג גואל הדם עליו וקאמר הש"ס דר"י ור"ע מוקי לקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה וכו' להא דר"ע סנהדרין שראו שהרג כו' וכיון דהרמב"ם פוסק דרשות ביד גואל הדם הוא דלא כר"א שם ורק כר"ע וא"כ ע"כ ס"ל להאי ברייתא דר"ע שם בסנהדרין שראו שהרג אין הורגין אותו אלא מביאין אותו לב"ד אחר ע"ש היטב, אבל לפי האמור א"ש דסובר כדרשא דמכילתא והספרי דיליף מהאי קרא דעד עמדו לפני העדה לדרשם ופסק כן וא"כ תו פוסק שפיר כר' יוסי ור"ע דרשות ביד גואל הדם ולא סבר כדרשא דר"א מקרא דעד עמדו דגואל הדם נהרג עליו משום דסובר דהאי קרא דעד עמדו אתא לדרשא דהספרי והמכילתא אבל לעולם דסנהדרין שראו שפיר יכולין לדון אם ראו ביום וגם עד הרואה נעשה דיין. ואדרבה לפי פירושו של הלח"מ תקשי דמדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דברייתא דר"ע במס' מכות (י"ב שם) והא דכתב (בפ"א מה' רוצח ה"ה) הוא דין אחר וכמו שביארתי לעיל אבל לפי מה שכתבתי א"ש. וא"כ שפיר פוסק הרמב"ם כרבא בסנהדרין (ע"ח) דטריפה שהרג בפני סנהדרין חייב ומש"ה פוסק רבא כן משום דברייתא דמכילתא וספרי חולקות על הברייתא דר"ע במס' מכות (י"ב) וא"כ הוא כר"ט ודלא כר"ע ומש"ה פוסק הרמב"ם כר"ט (בפ"ה מעדות) וכמ"ש האו"ת ודוק היטב בזה

והנה עפ"י האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דשפיר צרכינן ג"כ לדרשא מקרא דושפטו העדה והצילו העדה דכיון דחזו דקטליה תו לא חזו ליה זכותא דאי לאו דרשא מקרא דושפטו הייתי אומר דקרא דלא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט אתא לדרשא דספרי ודמכילתא הנ"ל דאין העדים והרואים רשאין להרגו קודם שיוגמר דינו בב"ד אבל לעולם דעד הרואה נעשה דיין אבל השתא דכתיב קרא דושפטו אמרינן תו דקרא דלא ימות עד עמדו למשפט אתא לגלויי לן דעד הרואה לא נעשה דיין ומשום דכיון דחזו דקטל תו לא מצי חזי ליה זכותא ודוק. שוב ראיתי בט"א על ר"ה שם שכתב ליישב קושית התוס' וכתב דר"ע במס' מכות (י"ב) דקאמר דסנהדרין שראו בא' שהרג את הנפש כו' היינו דלא יכולין לקטליה קודם גמ"ד וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' רוצח ה"ה) והוא דינו של ר"ע שם והמעיין יראה כמה דחוקין דברי הגאון בעל ט"א בזה כי הלשון דקאמר ר"ע משמע ההיפך וגם התוס' לא פי' כן אבל לפמ"ש בעזה"י א"ש

(ב) והנה מצאתי ראיתי בריטב"א על מס' מכות (י"ב) שהקשה קושיא הנ"ל דהא דר"ע פליג על הא דרבא בסנהדרין (ע"ח) גבי טריפה שהרג בפני סנהדרין וכתב ליישב די"ל דשאני התם שא"א לדונו בפני עדה אחרת הלכך דיינו לה אינהו משום ובערת הרע כו' עכ"ל. ולכאורה דברי הריטב"א ז"ל צריכין פי' והנה לכאורה היה נראה לומר עפמ"ש בנתה"מ (סי' ל"ו) בהשאלה שם דרבא דסובר דטריפה שהרג בפני ב"ד חייב מיתה והיינו משום דהן נעשין דיינין ודנין עפ"י ראייתם ומיירי שראו ביום כמ"ש התוס' (שם) בסנהדרין (ע"ח) לא תקשי לרבא מהא דר"ע במס' מכות (י"ב) משום דבטריפה לא אמרינן והצילו העדה ועיקר טעמא דר"ע דסובר דסנהדרין שראו אחד שהרג הנפש דאין הורגין אותו עד שיעידו לפני ב"ד אחר מקרא דולא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט אפ"ה הוי עיקר הטעם משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ובטריפה ליכא והצילו העדה יעו"ש בנתה"מ ואולי גם כונת הריטב"א ז"ל הוא כן אולם דברי הנתה"מ וסברתו אינו מובן הכי לא יהיה מותר לחלל שבת בשביל טריפה אף אם נימא דטריפה לא חיי הלא מחללין גם על חיי שעה ועי' ברמב"ם פ"ב מה' שבת הי"ח) ובש"ע או"ח (סי' שכ"ט ס"ד) ובפרמ"ג בא"א (שם סק"ד) וי"ל בזה. וגם כי קשה לכוון סברת הנתה"מ בלשון הריטב"א ז"ל ולכן נלע"ד לפרש סברת הריטב"א ז"ל דהנה באמת היינו יכולין לפרש דהא דאר"ע שם (במס' מכות י"ב) דסנהדרין שראו בא' שהרג דאין ממיתין אותו עד שיביאהו לב"ד אחר מקרא דולא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט דהיה נוכל לפרש הפסוק כדרשת הספרי והמכילתא שאינן רשאין להורגו בלי גמר דין אבל לעולם דסנהדרין בעצמן יכולין לדונו מיתה עפ"י ראייתן אם ראו ביום והא דדריש ר"ע מקרא זה דולא ימות עד כו' דאין הסנהדרין נעשין דיינים כלל הוא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזו דקטיל לא מצי חזו ליה זכותא ומש"ה אמרינן דאין עד הרואה נעשה דיין לר"ע בדיני נפשות וכדאמרינן בר"ה (דף כ"ו) וא"כ תו אמר ר"ע שם במכות (דף י"ב) דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דאין הורגין אותו עד שיביאהו לב"ד אחר מקרא דולא ימות עד עמדו כו' והיינו דהואיל דכתיבי הני תרי קראי קרא דולא ימות כו' וקרא דוהצילו העדה ומתרווייהו קראי הוא דילפינן כן. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דכאן הנ"ל ובר"ה (שם) דבר"ה קאמר הטעם דסובר ר"ע דאין עד הרואה נעשה דיין בד"נ מקרא דוהצילו העדה ובמס' מכות (י"ב) יליף ר"ע מקרא דולא ימות כו' אבל לפי האמור א"ש והוא כעין תירוץ שמתרץ הט"א בר"ה הבאתיו לעיל אלא שלדברי הט"א יש לפקפק כמ"ש לעיל ולפי מה שכתבתי א"ש היטב

והנה חזינן דלולא קרא דוהצילו העדה היינו מפרשין קרא דולא ימות כו' הוה הפי' דאין הסנהדרין רשאין להרגו בלא גמר דין דוקא אבל כי יגמרו להדין עפ"י ראייתם שפיר היו רשאין להרגו ורק עיקר דילפינן דאינן רשאין הב"ד שראו להיות דיינין משום דכתיב והצילו וא"כ נוכל לומר דבדיעבד אם גמרו הב"ד הדין אע"פ שהם עצמם ראו שהרג שפיר חל הגמ"ד ורק דאסור להם לגמור הדין הואיל דכתיב והצילו העדה. ואפילו אם נימא דאף אם עברו ודנו וגמרו הדין דלא חל הגמ"ד שלהם הוא משום דהא אכתי יכול הדין להיות נגמר אצל ב"ד אחר והם יעידו לפני הב"ד אחר. וא"כ נוכל לומר דסובר הריטב"א דע"כ ל"א דאין הסנהדרין שראו שהרג יכולין לגמור הדין עפ"י ראייתם הו משום דיכולין הם להעיד לפני ב"ד אחר והב"ד האחר יגמרו הדין דהא יכולין ג"כ לקיים קרא דוהצילו העדה אבל בטריפה שהרג לפני ב"ד דאם הם לא יוכלו לגמור הדין עפ"י ראייתם א"כ יתבטל כל הדין לגמרי דהא אם הם יהיו נעשין עדים ויעידו לפני ב"ד אחר א"כ תו הוי עדות שאאי"ל ונתבטל עדותן לגמרי וא"כ יהיה נעקר העשה דובערת הרע מקרבך תו לא משגחינן על והצילו העדה ואמרינן דהם עצמם שראו הם יגמרו הדין וזה דקאמר רבא בסנהדרין הטעם דכתיב ובערת הרע מקרבך וז"ש הריטב"א בלשונו הטהור דשאני התם שא"א לדונו בפני עדה אחרת הלכך דייני לה אינהו משום ובערת הרע מקרבך כנלע"ד לפרש כונת הריטב"א ז"ל. ולפי"ד הריטב"א הנ"ל אולי נוכל לומר דגם הרמב"ם פוסק כר"ע ומ"ש (בפ"ה מהל' עדות ה"ח) כל עד שהעיד בד"נ אינו מורה בדין זה הנהרג כו' דמשמע הא עד הרואה נעשה דיין נוכל לומר דהכונה הוא דעד המעיד לעולם לא יוכל להיות דיין אבל עד הרואה שאינו יכול להיות דיין בדיני נפשות מ"מ הוא דוקא שאסור