אמרי הצבי ב רמו

חבלתו מן הנ"מ גם כשתמות היא בחיי הבעל ולית ליה פסידא ותו אין הבעל אוכל הפירות מן הדמים כשמכרה בחייה וי"ל עוד בזה בפלפול אולם קצרתי

[כט] (א) דף צ ע"ב למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין כו' כל הסוגיא ועיין ברשב"א בד"ה למימרא והובא ג"כ בשמ"ק שמפרש הסוגיא ובאה"ד וז"ל ותמיה לי טובא אכתי מאי קאמר והיכי סליק לן פירוקא בהכי דהא ר' יהודה הנשיא עד המעיד היה ועד המעיד ע"כ שמעינן מדר"ט דאינו נעשה דיין דאלת"ה ל"ל דקאמר מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין אקילו כולן יכולין להיות עדים ודיינין ואפילו תמצא לומר דר"י הנשיא מומחה ודן יחידי היה וראוהו ביום וע"פ ראייתו היה דן לא מסתברא שיהיה דיין מומחה מוציא ממון עפ"י ראייתו לבד דע"פ שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא ואם יהיה מומחה דן יחידי עפ"י עדים או דיינין עפ"י ראיית עצמן כדי שלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל תהא ראיה של דיין מומחה יחייב כשמיעה משני עדים אינו בדין כו' ע"ש מה שתי' בזה ותירוצו ז"ל אינו מובן בפשטות הסוגיא. ולכאורה י"ל על קושית הרשב"א ז"ל שהרי הראשונים חולקין על הגאון ז"ל דס"ל להגאון דקבלת עדות בד"נ סגי בשלשה והראשונים ז"ל חולקים וס"ל דקבלת עדות בד"נ בעינן ג"כ בפני עשרים ושלשה דוקא ועיין ברמב"ן עה"ת (בפ' שופטים) על פסוק עפ"י שנים עדים וא"כ להראשונים ז"ל דדילמא לעולם דסובר ר"ט דעד המעיד ג"כ נעשה דיין והא דבראו בלילה אמר מקצתן נעשין עדים ומקצתן דיינים היינו הואיל דבעינן קבלת העדות בכ"ג וצרכינן לצרף דיינים אחרים לענין קבלת עדות ולענין קבלת העדות הוא דקרי ליה מקצתן נעשין דיינין ולעולם דלאחר קבלת עדות יכולין העדים להעשות דיינין וא"כ ל"ק כלל קושית הנ"ל על ר"י הנשיא דנוכל לומר דר"י הנשיא ראה והעיד בפני חבירו ואח"כ דן ר"י הנשיא וא"ל הא אנא דחזיתיך ולכאורה י"ל בזה אם לא שנימא דהרשב"א סובר כשיטת הגאון וא"כ שפיר שמעינן דר"ט סובר ג"כ דעד המעיד אינו נעשה דיין ואולי היה דחוק להרשב"א לפרש הלשון מקצתן נעשין דיינים דקאי רק על קבלת העדות בלבד. או אולי י"ל דלהחולקים על הגאון ז"ל ס"ל דדוקא הב"ד שקיבלו העדות הם בעצמם יכולין לדון עפ"י קבלתן אבל אין ב"ד אחר יכולין לדון עפ"י קבלת העדות של ב"ד אחר ולא ראיתי כעת דין זה מפורש

ועיין בקצה"ח (סי' ז' סק"ה) הביא דברי הרשב"א הנ"ל דגבי יחיד מומחה לא יוכל לדין עפ"י ראייתו בלבד ואסברה לה משום דאין היחיד מומחה נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבע"ד להכחישו לכך א"י לדון עפ"י ראייתו לחודיה כי אם עפ"י שנים עדים יקום דבר וחידש הקצה"ח דהיכא דאיכא אחר עמו משמע דיכול לדון אם הוא מומחה ואע"ג דקבלת עדות לעולם בעינן שלשה ואפילו מומחין בעינן שלשה וכמ"ש הש"ך (בסי' מו סק"ח) וא"כ ל"ש לא תהא שמיעה גדולה מראיה דהא השמיעה לא מהני בפני שנים ז"א דטעמא דבעינן לעולם קב"ע בפני שלשה ואפילו מומחין בעינן ג' היינו משום דכל פחות משלשה הוה כמו עד מפ"ע אבל אם הוא בעצמו רואה ל"ש עד מפ"ע ולכן יכול לדון המומחה כשיש אחר עמו עפ"י ראייתם עכ"ל. ומעתה נוכל לומר דהא ע"כ גם לפי פירושו של הרשב"א שהמקשה היה סבור דר"י הנשיא העיד ממש ושאין שם עדים אחרים כו' ולכאורה קשה הכי יהיה נאמן ע"א אפילו אם הוא ר"י הנשיא. וע"כ צ"ל דכוונת הרשב"א לפרש דהמקשן היה סובר דהיה עוד ע"א עם ר"י הנשיא ומ"ש הלשון ושאין שם עדים אחרים היינו שלא היו שם שני עדים אחרים לבד ר"י הנשיא ועיין ח"מ (סי' ז' ס"ה) בסמ"ע אם העיד אחד מהדיינים כו' פי' עם עוד אחד מן השוק. וצרכינן לומר דהא דלא קאמר הש"ס כן הוא משום כבודו של ר"י הנשיא כדאשכחן במס' גיטין (דף ה' ע"ב) אלא רשב"א אינש אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום כבודו דר"ש ועיין במסכת ר"ה (דף כב ע"ב) דקאמר ג"כ הש"ס כן גבי עדים וה"נ דכוותיה. ומעתה לפי האמור שפיר נוכל ליישב קושית הרשב"א הנ"ל דשפיר מתפרש הסוגיא דר"ט מיירי בראה בלילה ומש"ה מקצתן נעשין עדים ומקצתן דיינים דבעינן הגדה דוקא ור"י נשיאה איירי בראה ביום ועוד אחר ג"כ ראה אז ושפיר יכול היחיד מומחה לדון ביחידי בלי הגדה כלל וכמ"ש הקצה"ח ודו"ק

[ב] ועיין בקצה"ח (סי' ג' סק"ב) שהעלה דיחיד מומחה לא יוכל לחייב שבועה למודה במקצת והטעם הואיל דהודאה בעינן דוקא בפני שלשה וכמ"ש המחבר (שם בס"ב) דאפילו אם הודה בפני יחיד מומחה לאו הודאה הוא אלא דוקא כי הודה בפני שלשה הוא דא"י לחזור בו מהודאתו יעו"ש והנתה"מ (שם סק"א) כתב עליו דליתא דלא אשתמיט שום פוסק לכתוב כן ועוד דהא עכ"פ אם יודה בהודאה גמורה או בע"א באופן שלא יהיה יכול לחזור מהודאתו ודאי דיכול לחייבו שבועה דלא גרע ממחויב שבועה מתוך טענותיו וכו' וכ' עלה הקצה"ח בקונטרס משובב נתיבות וז"ל ובכל דבריו אין בהם כדי השג דמ"ש דלא אשתמיט בשום פוסק לכתוב כן ודאי מדכתבו דאין הודאה לפניו חשיב הודאה ממילא מובן דאין בו משום מודה במקצת וכמ"ש (שם סק"ב) ועמ"ש (בסק"ד). ומ"ש דעכ"פ אם יודה בהודאה גמורה או בע"א ודאי דיכול לחייבו שבועה הנה לדעת הראב"ד ובעה"מ הודה בפני ע"א בשום אופן ל"מ אפילו בא"ל אתה עד ועוד אם מזמין אותו לעד אין עד נעשה דיין ועמ"ש (סי' ז' סק"ה) בשם הרשב"א בחידושיו פרק החובל דיחיד מומחה אע"ג דיכול לדון ביחידי אבל א"י לדון עפ"י ראייתו משום דא"נ לעדות יותר מהדיוט ויכול בע"ד להכחישו ולכך א"י לדון ע"פ ראייתו לחודיה כי אם ע"פ ב' עדים וא"כ ודאי ראוי ונכון שלא לדון ביחידי דין מודה במקצת כמ"ש בספרי עכ"ל. והנה ברשב"א (שם) לא כתב כן בפירוש רק הקצה"ח אסבר לה לדברי הרשב"א כן והנה לפמ"ש הקצה"ח (שם) דאי איכא עוד אחר עם המומחה שראה האחר ג"כ תו יכול המומחה לדון עפ"י ראייתו משום דתו לא יכול הבע"ד להכחישו וא"כ נוכל לומר דחשיבא תו הודאה לענין מודה במקצת ג"כ ואולי זה הוא כוונת הנתה"מ במ"ש אם יודה בהודאה גמורה או בע"א הכוונה שיודה בפני המומחה ובפני עוד ע"א עמו והגם שאין לשון הנ"מ מורה כן מ"מ לדינא נוכל לומר דמהני הודאה בפני יחיד מומחה ובפני אחר עמו ומחייבו היחיד מומחה שבועת התורה ע"י הודאתו וז"נ לע"ד

[ג] שוב ראיתי בספר יה"ת על תוס' ד"ה שראו בלילה דפ"ה ור"י נשיאה כר"ט ס"ל בחנם פי' כן דאפילו כר"ע ניחא דלא גמר מד"נ וכתב היה"ת לתרץ דלכאורה קשה דהא משמע דר"י נשיאה היה יחיד מדקאמר הא אנא דחזיתך והא קיי"ל דדיני קנסות בשלשה ומאי מהני שראה ביום הא מ"מ צריך הגדה דר"י יעיד לפני שנים אחרים שיהיה עמו בשעת הדין וכיון דבעינן הגדה א"כ ל"ש בזה עד נעשה דיין אפילו לר"ט כמ"ש בתו' כאן וע"כ צ"ל דמיירי בקבלוהו עלייהו דסגי אפילו ביחיד כמבואר (בסי' ג') וא"כ לא היה צריך הגדה כלל ולכך עד נעשה דיין כשראה ביום ומעתה מיושב פירש"י דע"כ לא אתיא כר"ע דהא דאר"ע דבד"מ עד נעשה דיין כשראה ביום הוא משום דתיכף בשעת ראיה נעשו דיינים ואינן עדים כלל וכמ"ש הפ"י וזה שייך דוקא בשלשה שראו אבל באחד שראה דבשעת ראיה לא היה יכול להעשות דיין אז ורק לאח"כ כשקבלוהו עליהם אז נעשה דיין ובעינן הגדה וא"כ תו אינו נעשה דיין לר"ע אבל לר"ט דס"ל דאף בראו בלילה נמי נעשין דיינין אף שבשעת ראיה לא היה יכולים לדון א"כ ממילא מהני אף ביחיד שראה מש"ה פירש"י כר"ט אתיא ולא כר"ע עכ"ד. ונפלאתי מאוד בזה כי נהי דס"ל לר"ט דבראו בלילה נעשין דיינין אבל הלא בעינן דוקא הגדה שאחרים יעידו בפניהם אבל על ראייתן בלחוד לא יוכלו לדון וא"כ ה"נ אף דקבלוהו עליהם אח"כ שהוא בלחודיה ידין הדין מ"מ הלא בעינן שהעדים יעידו לפניו דכל שלא ראו ביום בשעה הראויה לקבל עדות נהי דנעשין דיינין היינו משום דר"ט ס"ל עד הרואה נעשה דיין אבל מ"מ בעינן שיעידו לפניו עדים כשרים וצ"ע בדבריו. ובעיקר הקושיא שהקשה דהא בעינן שלשה שידונו דיני קנסות כוון לדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי. ומ"ש דמיירי