אמרי הצבי ב רמה

[כו] שם אלא משום דשמואל דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו כו' כל הסוגיא. עיין (בח"מ סי' ס"ו סכ"ו בהג"ה) י"א הא דמוכר שע"ח יכול למחול היינו שהמוכר לא היה חייב להלוקח או שיש לו במה לפרוע אבל אם היה חייב לו ואין לו במה לפרוע שמעכשיו הלוה משועבד ללוקח כמו שיתבאר לקמן (סי' פ"ו) א"י למחול ויש חולקין ודיעה הראשונה הוא דעת המרדכי (בפ"ב) דכתובות ודיעה שניה הוא דעת הרמב"ן והרא"ש ועיי' ש"ך (ס"ק פ"ט) שכתב דדוקא שהיה חייב לו ללוקח בלאו הכי ואין לו לפרוע החוב שמעכשיו הלוה משועבד ללוקח מדר"נ אפילו בלא מכירת השטר אבל אם לא היה חייב ללוקח בלא"ה אע"פ שאין לו לשלם מה שהפסיד לו במחילת השטר יכול למחול לכ"ע והביא דברי הרמב"ן (בפ"ב) דכתובות דמבואר בדבריו דכשאין לו במה לפרוע א"י למחול והקשה הש"ך מסוגיא דידן (דף פ"ט) דפריך אמאי תזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ומשני משום דתמחול לבעלה כדשמואל כו' הרי מבואר דאף דאין לה להאשה לפרוע אפ"ה מהני מחילה דידה ע"ש בש"ך ולע"ד לא זכיתי להבין דהלא תיקשי גם להמרדכי וכפי שיטת הש"ך אם היה חייב המלוה להלוקח מקודם שמכר לו אז לא מהני מחילה א"כ תיקשי ג"כ מסוגיא דידן דקאמר דתמחול הכתובה לבעלה הלא האשה מחויבת לנחבל מה שהזיקה ואם תמכור להנחבל הכתובה לא תוכל למחול הכתובה והש"ס פריך וכי תימא זבינה ניהליה לההוא דחבלה ביה בט"ה דאי מחלה לגבי בעל לא קא מפסיד כו' הרי מבואר דגם בכה"ג מהני מחילה ולכאורה י"ל בזה טובא

[כז] דף פ"ט ע"ב בתוד"ה ואפילו מחלה לגבי בעל וא"ת והא ודאי מיפסיד קמפסיד דכי לא תמכור יגבה חבלתו אם תתאלמן או תתגרש וכשתמכור ותמחול לבעלה יפסיד הכל עכ"ל. ובילדותי אמרתי בעזה"י קצת פלפול בזה ואעתיקנו כאן. הנה המהרש"א ז"ל הקשה על קושית התוס' הנ"ל וז"ל גם כאן יש לדקדק כיון דכי נמי לא תמכור השתא לא משתלם מידי כשתמכור נמי ותמחול לבעלה הא ודאי דלא מפסיד מידי דצריכה לשלם לו מדד"ג כר"מ עכ"ל. וכתב הפ"י ליישב קושית המהרש"א הנ"ל די"ל דודאי יפסיד דכיון שתמחול כתובתה לבעלה א"כ כשתתאלמן או תתגרש נהי שצריכה לשלם לו מדד"ג מ"מ לא יהיה לה ממה לשלם כיון שאין לה כתובתה ולא נ"מ ולא נצ"ב משא"כ אם לא תמכור כתובתה בט"ה בודאי יגבה חוב דמי נזקו מכתובתה לכשתתאלמן או תתגרש עכ"ד הפ"י. ואולם נוכל לומר דקושית המהרש"א הוא דהא אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ויכתוב לה כתובה אחרת וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה כל וא"כ שפיר קשה דהא תצטרך לשלם להנחבל מדד"ג והא יהיה לה מעות מה שתגבה הכתובה השניה שיכתוב לה הבעל. והנלע"ד לתרץ בזה דהנה לעיל בד"ה כל הוקשו התו' דאכתי תמכור הכתובה דאי מחלה יהיה הבעל צריך לכתוב לה כתובה אחרת ותהיה צריכה היא לשלם ללוקח מדד"ג ותירצו דהשתא מיהא לא יגבה והקשה המהרש"א דהא הלוקח לא לקחה אלא אדעתא דהכי דאם ימות הוא בחייה או יגרשנה יגבה הלוקח וה"נ יגבה כשתתאלמן או יגרשנה ותי' דאכתי חשיב להו אטריחו ב"ד דהא לא תגבה אלא מכח דד"ג אבל לא מכח המכירה ע"ש והפ"י תירץ דחיישינן דאחר שיכתוב לה כתובה אחרת תמכור הכתובה השניה ללוקח אחר בט"ה ויגבה הלוקח השני ע"ש היטב בפ"י דנראה שכ' זה ליישב ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל. ולכאורה י"ל לשיטת הראשונים הסוברים דגם בכתובה שייך שעבודא דר"נ וכן מסיק הש"ך להלכה (כסי' פ"ו סס"ק י"א היכי מצי האשה למכור הכתובה השניה ללוקח שני הלא הבעל יהיה משועבד להלוקח ראשון מדר"נ. אולם י"ל בזה עפ"י מ"ש הש"ך (בסי' פ"ו ס"א ס"ק ב) בשם רבינו שמחה דבדד"ג ל"ש שעבודא דר"נ ע"ש והכא היא חייבת ללוקח ראשון רק מדד"ג ותו לא שייך שעבודא דר"נ. ועפ"י האמור מובן שפיר קושית התוס' הנ"ל ול"ק קושית המהרש"א הנ"ל דשפיר הוקשו התוס' דהא ודאי מיפסיד קמפסיד להנחבל בהך מכירה משום דאם לא תמכור הכתובה רק תהיה מחויבת לשלם להנחבל א"כ לא תוכל למכור הכתובה לאחר שהרי משועבד להנחבל מדר"נ וגם אינה יכולה למחול אבל כשתמכור הכתובה להנחבל דאז תוכל למחול הכתובה ושעבודא דר"נ ליכא תו דהא כבר פקע החוב ועיין בש"ך (סי' פ"ו ס"ק י"א) שכתב לסברא זו מה אמרת דיצטרך לכתוב לה כתובה אחרת הלא תוכל למכור הכתובה השניה ללוקח שני ואף שחייבת להלוקח ראשון מדד"ג הלא בדד"ג תו ליכא שיעבודא דר"נ ודוק היטב בזה

[כח] שם בגמ' לימא תק"א תנאי היא דתני חדא עבדי נ"מ יוצאין בשו"ע לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה כו' כל הסוגיא. ובילדותי הקשיתי דלפי מה דמסיק הש"ס בסו"פ י"נ דהיכא דאיכא פסידא דאחריני לא שווי' רבנן לבעל כלוקח אלא הוי יורש א"כ הכא נמי הוה פסידא דעבד והיל"ל דהוה יורש ונימא דיוצא בשו"ע לאשה ולכאורה י"ל בזה. וכעת ראיתי כי גם הגאון בעל בית מאיר עמד בקושיא זו וע"ש שהוכיח מזה כתירוצו של הרשב"א בתו' ב"ב (שם) דלא פלוג חכמים במעשה אחר נישואין יעוש"ה ודבריו אינם מובנים דאכתי קשיא לתי' הראשון של התוס' (שם) וכן הוא ג"כ שיטת המרדכי שהביא הרמ"א (בסי' שפ"ח סעיף ב') ע"ש. אולם אמרתי בזה דנוכל לומר דהואיל דיציאת העבד בראשי אברים הוא קנס דקנסו התורה להאדון. אבל מצד הסברא והדין לא היה יוצא בראשי אברים אי לאו דגלי קרא וא"כ לא מיקרי זה פסידא דאחריני דבדבר שהוא רק משום קנס לא מיקרי פסידא דאחריני. והנה לשיטת הרמב"ם (בפ' ה' מהל' חובל) דכל נזק הוי קנסא ע"ש. וא"כ אם נימא דבמקום דלא יהיה פסידא דממונא לאחריני רק פסידא שלא יוכל לגבות הקנס לאו מיקרי פסידא דאחריני והוה הבעל לוקח וא"כ בנחבל ג"כ הוה רק פסידא דקנסא שלא יוכל הנחבל לגבות הנזק שלו שהוא ג"כ קנסא ג"כ הוה הבעל לוקח ודוקא היכא דהוה פסידא דממונא הוא דמיקרי פסידא לאחריני כמו גבי לותה ואכלה (שם בסו"פ י"נ) וא"כ אינו מובן לכאורה לפי"ז קושית התו' (שם) בב"ב דמאי קאמר הש"ס דאי ליתא לתק"א תזבין לנ"מ ותתן לי'. אלא ש"מ איתא לתק"א והוקשו התוס' הלא במקום פסידא דאחריני לא תקני תק"א וא"כ ה"נ הוי פסידא דנחבל ע"ש בתו' ואם נימא דסברא זו דמה שלא יהיה יכול לגבות הקנס לא מיקרי פסידא לאחריני ואם נימא דנזק ג"כ הוי קלסא א"כ לא מקשי התו' מידי אם לא שנימא דהתוס' לא ס"ל כשיטת הרמב"ם הנ"ל רק דנזק לא מיקרי קנס וכבר האריכו רבותינו הראשונים ז"ל לחלוק על שיטת הרמב"ם בזה. והנה הבית מאיר (בסי' צ"א ס"ה) הקשה על הא דפריך הש"ס ותזבין נ"מ ותתן ליה כו' דהיכא רשאין הב"ד לצוות לה למכור הנ"מ הלא במכירה זאת הם גורמים פסידא להבעל דהא הם מפקיעים מירושתו של הבעל ואסור ליתן לה עצה למכור כמו גבי אחריך כו' יעו"ש וכתב הא"מ (בסי' צ"א) לתרץ דהא לית פסידא להבעל דהא אפילו אם לא תמכור יהיה הבעל צריך לשלם להנחבל דהא השתא אזלינן לפי האי סברא דליתא לתק"א דהוי הבעל יורש ולא דמי לאחריך דגורם ליה היזק להשני יעוש"ה ודפח"ח. ובזה ישבתי ג"כ קושית הפ"י בהא דא"ר הלכתא ט"ה לאשה הוה ואין הבעל אוכל הפירות והוקשו התוס' בד"ה פירא אמאי גבי כפל דהוי לאשה והבעל אוכל פירות ותירצו דהכפל לא אתא מעלמא אבל גבי ט"ה הוה אתא מעלמא ופירש המהרש"א דבשלמא גבי כפל הואיל דהבעל נמי היה לו פסידא במה שגנב את הקרן ובעי לאפסודי ליה ולפיכך הבעל אוכל פירות אבל היכא שמכרה הכתובה בט"ה דלא היה מטי ליה להבעל פסידא שהרי לא מכרה אלא כשתתאלמן או תתגרש יגבה לפיכך אין הבעל אוכל פירות והקשה הפ"י דא"כ מאי קאמר הש"ס ואי ס"ד ליתא לתק"א תזבין נ"מ ותתן ליה הלא כשתמכור יהיה הדין דילקח בהם קרקע והבעל אוכל הפירות דהא רצתה להפסידה בזה שאם תמות היא בחיי הבעל לא יירשנה הבעל דהא אזלינן השתא אי ליתא לתק"א יעוש"ה בפ"י. אולם לפי"ד הא"מ הנ"ל ל"ק קושית הפ"י דלפי הה"א דליתא לתק"א א"כ אם תמות האשה בחיי הבעל יהיה הבעל צריך לשלם להנחבל דמי החבלה וא"כ לית ליה פסידא להבעל במכירתה זאת דהא סוף היה יהיה הנחבל גובה