אמרי הצבי ב רמד

מתוך קנס וי"ל אי גם בכה"ג מיחשב מודה בקנס ופטור. ואפילו אם נימא דכה"ג חייב מ"מ י"ל היכא דהגנב גנב שור של שותפין ששוה מאתים והודה לשותף אחד שגנב ממנו שור השוה מנה דאז י"ל דשפיר הוי הודאה ופטור אבל עכ"פ לא הוי הודאה לענין שותף השני שיהיה נפטר דהא לא הוי ההודאה כלל על שותף השני וי"ל עוד בזה. אבל עכ"פ נ"ד דומה ממש לגנב שור של שני שותפין וא"כ כמו דהתם חייב לשלם לשותף השני א"כ גם בנ"ד אם הודה להבעל יהיה חייב לשלם הכפל להאשה וא"כ קשה קושיא הנ"ל מלקמן (דף ק"ח) ולכאורה י"ל בזה. ולפמש"ל בב"ק (דף ע"א ע"ב) [אופ"ז אק"ה] דהא דמודה בקנס פטור הוא דוקא היכא דבממון בכה"ג היה ההודאה מהני לחיוב בכה"ג מידה בקנס פטור אבל היכא דגם בממון לא היה ההודאה מהני לחייב א"ע בכה"ג במודה בקנס לא הוי הודאה לפטור ג"כ ע"ש ועיין לקמן על (דף ק"ח ע"ב) אוקס"ו מ"ש בזה ומש"ה בגנב שור של שני שותפין לא מהני ההודאה לשותף אחד שיפטור מהשותף השני דגם בחיוב ממון אם הודה בפני אחד שחייב לחבירו ג"כ לא היה מהני ההודאה לחייב א"ע ע"ש מ"ש בזה. וא"כ ה"נ בנ"ד אם נימא דאם הודה בפני הבעל שחייב לאשתו ממון לא מהני ההודאה לחייב א"ע לשלם לאשתו א"כ שוב גם הודאה לפטור מקנס ג"כ לא הוי ויהיה חייב לשלם הכפל להאשה אם הודה בפני הבעל

[כד] שם כי אתא ר"פ ורהבדר"י אמרי תנינא לתק"א העבד ואשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים ואס"ד ליתא לתק"א תזבין נכסי מלוג ותתן לו כו' כל הסוגיא. ועיין בפ"י שהקשה למאי דמוקי בסמוך למתני' כר"מ ומשמע מלשון התוס' ד"ה כל לגבי בעלה דהכי מסקנא דמלתא דכר"מ אתיא א"כ מאי דייק כאן דאיתא לתק"א דהא שמעינן ליה לר"מ לקמן דס"ל ק"פ כקה"ג דמי וא"כ א"נ ליתא לתק"א אינה יכולה למכור הנ"מ משום ק"פ דבעל וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה באושא ע"ש בפ"י. והנה כד הוינא טליא אמרתי ליישב קושית הפ"י הנ"ל עפמ"ש התוס' בב"ב (דף נ') ד"ה קסבר ק"פ שהקשה דלר"מ דסובר ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דק"פ כקה"ג דמי וא"כ היל"ל דעבדי מלוג יוצאין בשו"ע לאיש וברייתא תניא לא לאיש ולא לאשה ותירצו התוס' וז"ל וא"נ דלא דמי ק"פ דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום שמתחלה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו וכענין זה מחלקים גבי בהמת ארנונא בפ"ק דפסחים ע"ש ועיין בשמ"ק כאן בב"ק בד"ה באושא התקינו שהקשו דלר"י דאית ליה ק"פ כקה"ג למה הוצרכו לתקן ת"א ותי' השמ"ק בשם הרא"ש דק"פ דאב אלים כי הכל היה שלו ונותן הגוף לבנו הלכך אין כח לבן למכור אבל ק"פ דבעל שלא היה הגוף שלו מעולם כו' הלכך אי לאו תק"א היתה יכולה למכור עכ"ל. ולפי"ז ל"ק כלל קושית הפ"י הנ"ל דע"כ לא שמענא לר"מ דק"פ כקה"ג אלא באם היה לו קנין הגוף בו מקודם כמו מוכר עבדו והותנה ע"מ שישמשנו שלשים יום ושפיר הוצרכו לתק"א דהא גבי בעל לא היה לו מעולם קנין הגוף בהן. אולם התוס' כאן בסוגיין לא ס"ל תי' זה שהרי התוס' בד"ה באושא הקשה דלר' יוחנן דק"פ כקה"ג למה צריכין תק"א והוצרכו לתרץ בכתב לה דו"ד ולא תי' כן ש"מ דלא ס"ל להאי חילוקא ולדברי התוס' דכאן הוא שהקשה הפ"י כן

עוד היה נלע"ד לומר ע"ד הפ"י הנ"ל ע"פ מ"ש בשמ"ק כאן בד"ה באושא שכ' בסה"ד על קושית התוס' (שם) וז"ל ומורנו ר' אברהם תירץ דנ"מ טובא דאלו לר"י כיורש הוי לו הדמים שנתן לה הלוקח הבעל היה צריך לפרוע ללוקח אבל השתא תק"א שויוה כלוקח וטרפה ממנה בחנם מוהר"י כ"ץ עכ"ל ולפי"ז מיושב נמי קושית הפ"י הנ"ל דע"כ שפיר מדייק הש"ס דאיתא לתק"א דאי ליתא לתק"א קשה תזבן נ"מ ותתן ליה ול"ש לתרץ דהא ר"מ אית ליה ק"פ כקה"ג דהא אפילו אם נימא דק"פ כקה"ג דמי צריך הבעל לשלם ללוקח וא"כ אכתי קשה דתזבין לנחבל גופיה דהא כשיוציא הבעל ממנו יצטרך לשלם לו דמים ולא יהיה לו פסידא תו לנחבל כלל דהא יורש הוי אבל אי נימא דאיתא לתק"א א"כ לוקח הוי ולא יצטרך הבעל לשלם הדמים כלל ושפיר מדייק הש"ס דאיתא לתק"א ולכאורה הוא נכון כן. ע"כ אמרתי אז בילדותי. וכעת עיינתי עוד בזה וראיתי כי קושית הפ"י הוא נכון עדיין והוא דנהי דהשמ"ק כתב בשם רבינו הר"א ז"ל דיש תוספת תקנה בתקנת אושא שלא יהיה הבעל צריך להחזיר הדמים להלוקח משא"כ אם לא התקנה דאושא אף דקיי"ל דק"פ כקה"ג עכ"פ היה הבעל צריך להחזיר הדמים להלוקח שנתן עבורם מ"מ זה דוקא אם כבר מכרה האשה להלוקח דאז אי לאו התקנה דאושא היה צריך לשל הדמים להלוקח אבל מ"מ בודאי דאין הב"ד פוסקין הדין שתמכור האשה הנ"מ בכדי לשלם להנחבל משום דאית ליה להבעל ק"פ וכקה"ג הם דבשלמא אם הק"פ ל"ה כקה"ג אז שפיר נוכל לומר דהב"ד פוסקין הדין דרשאי האשה למכור הנכסים בכדי לשלם להנחבל אם לא היה הדין דתקנת אושא אבל כיון דאמרינן דק"פ כקה"ג דמי בודאי דאין הב"ד מצוין אותה שתמכור הנ"מ אף כי ליתא לתק"א ושפיר הקשה הפ"י דלמאי דמוקי כר"מ דק"פ כקה"ג א"כ אפילו אי ליתא לתק"א ג"כ אין אומרין לה שתמכור הנ"מ וי"ל במהרש"א כתובות (דף נ') במ"ש על תוד"ה הבעל יעוש"ה כנלע"ד כעת להצדיק קושית הפ"י הנ"ל

ועפ"י האמור נוכל ליישב שיטת הגאונים ז"ל המובא בטור אה"ע (סי' צ') ועיין בשמ"ק כאן בד"ה ולטעמיך נהי נמי דאיתא לתק"א מכאן יש להוכיח דלא כפירוש הגאונים ז"ל דפירשו דמה שתיקנו באושא שהבעל מוציא היינו דמשלם דמים ומוציא הקרקע דהא הכא מסיק דלא מצי מזבנא לגמרי לאחר תק"א ואם צריך לתת דמים הרי יכול למכור נ"מ לנחבל והבעל יתן דמים אלא ודאי בלא דמים מוציא. מוהר"י כ"צ עכ"ל השמ"ק. ולפי האמור א"ש דנהי דאם מכרה האשה הנ"מ דצריך הבעל לשלם הדמים להלוקח מה שנתן מ"מ הואיל דאיתא לתק"א תו אין הב"ד פוסקין הדין שתמכור האשה הנ"מ בכדי לשלם להנחבל וכמש"ל ודוק היטב בזה

[כה] שם כי אתא ר"פ ורהבדר"י כו' ואי ס"ד ליתא לתק"א תזבין נ"מ ותתן ליה ולטעמיך כו' ועיין בקצה"ח (סי' תכ"ד סק"ב) וז"ל ואיכא למידק בהא דקאמר תזבין נ"מ בט"ה ומסיק דלית לה הא אפילו אית לה נ"מ קרקע נמי ל"מ מידי דהא בלא"ה יטול הנחבל אחר שימות בעלה או יגרשנה. אלא דפריך תזבין עכשיו בט"ה ואינו שוה כי אם עשרה זוז ואח"ז יטול מאה כשימות בעלה בחייה וכיון דשומא הדרא לעולם ואפילו בנתיקרה דעת בה"ת דצריך להחזיר כשעת הזול והובא בח"מ (סי' ק"ג ס"ט) ע"ש דא"כ מה ירויח הנחבל כשתזבין עכשיו כיון דלאחר שימות בעלה נמי לא יטול אלא עשרה זהובים דשומא הדרא כו' עכ"ל. והנה באמת לא זכיתי להבין כלל הקושיא דהא מאי דאמרינן דשומא הדרא ואפילו בנתיקרה הקרקע ג"כ א"צ הלוה להחזיר רק כפי שנישום בהחוב הוא דוקא היכא דהקרקע נתיקרה והרי אם היו שמין לו עכשיו הקרקע הרי היא שוה יותר אבל היכא דאם היה הענין הזה עכשיו ממש כמו שהיה מקודם בשעת השומא היה נישום שפיר כדמעיקרא בכה"ג בודאי דלא הדרא כשומא הראשונה בהדמים שקבלה שהרי בעלה בה שרטון עיין סמ"ע (שם ס"ק י"ז) שצידד לומר דבכה"ג בודאי דצריך הלוה לשלם להמלוה כפי ששוה עכשיו ואפילו למסקנת הסמ"ע וכן הוא דעת הט"ז דהדרא בדמים הראשונים מ"מ הוא דוקא משום דאלו היה אז כבר השרטון הרי היה שוה שפיר הדמים אבל אם היה הדבר בא עכשיו לפנינו כמו שהיה אז בשעת השומא בכה"ג בודאי דלא שייך לומר שומא הדרי בדמים הראשונים. וא"כ אם בשעת ששמו להנחבל היה אז הדבר עומד בספק אם יהיה הקרקע שלו שהרי בספיקא נחית שאם ימות בעלה בחייה או יגרשנה אז יטול הקרקע ואם היא תמות בחייו לא יעול כלום וא"כ הרי הניח מעותיו על קרן הצבי בספק וקרקע שוה מאה לא היה שוה אז באמת אלא חמשים וכדומה שהרי היא ספק דדלמא היא תמות בחיי הבעל ואם היה הספק הזה עכשיו ג"כ לא היה נישום ביותר בכה"ג פשיטא דלא הדרא באותן הדמים עצמם שנישום אז ורק צריך לשלם לו הקרקע בשוויה וא"כ שפיר איכא רווחא לנחבל בזה. ועוד הרי יוכל הנחבל למכור קרקע זו לאחרים ול"א תו שומא הדרא או דנ"מ אם ימות הנחבל ותפול הקרקע לפני היורש דלא הדרא תו השומא וי"ל בזה: