אמרי הצבי ב רמא

בכל המצות דשייך בהו ומה שמותר בשפחה היינו משום דלא שייך בו איסור קדושה כו' וכן מה שממזר מותר במצרית כו' היינו משום דממזר לאו קהל ה' הם ולא שייך בו כלל אבל גזלן המצוה דשייך בו אינו עושה וכן אשה ועבד פטורים מכל מ"ע שהזמן גרמא וכן קטן שייך במצות אלא שקטנותו פוטרתו וזה כוונת התוס' שאינם זהירים במצות זה מפני רשעו וזה מפני שאינו מצווה אבל ממזר בכל מצות דשייך בו הוא מצוה ונזהר והביא עוד (שם) בשם בנו הגאון ז"ל דגר אינו במצות סנהדרין יעוש"ה ולע"ד לא זכיתי להבין דלדבריו דממזר מצווה בכל המצות השייכים בו ורק במה דלא שייך בו הוא דפטור א"כ אמרינן דמש"ה פסול לכתיבת ס"ת א"כ נימא דישראל ג"כ ליפסל דכל מצות כהנים לא שייכים בו כל מצות קרבנות וכדומה ובשלמא בלא פירושו של הנוב"י הנ"ל ורק היינו מפרשים כפשוטו בדברי הש"ך דממזר פסול הואיל דלא מקרי מצווה בכל המצות והיינו כמו שהישראל מצווה א"ש דישראל שפיר כשר לכתוב ס"ת אע"ג דאיכא מצות יתירות גבי כהנים וישראלים ג"כ מצווים בכתיבת ס"ת אבל ממזר לא מקרי מצווה בכל המצות אבל לפירושו של הנוב"י קשה מה שהקשיתי. מיהו י"ל דגם לפירושו של הנוב"י הנ"ל נוכל ליישב זה וי"ל בזה וקצרתי במובן

וראיתי בספר יד שאול על יו"ד (סי' רפ"א סק"ד) שכ' ליישב טעמו של המרדכי משום דכשמגיע לפסוק לא יבא ממזר כו' נחפז ונמהר ואינו כותב לשמה והא דכל הס"ת פסולה הוא משום דכיון שמעלה לבו טינא אינו מתכוין ומאמין בפסוק זה וכל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה ה"ז אפיקורוס גמור כדאמרינן בפרק חלק ובזה מיושב כל תמיהת הש"ך עכ"ל ודפח"ח. אולם מה שאיני מבין בזה דא"כ הכי דוקא כשכותב מעלה לבו טינא וא"כ הכי נימא על ממזר שהוא אפיקורוס א"כ היכי קאמר התנא במס' הוריות ממזר ת"ח קודם לכה"ג ע"ה. ובעיקר הדין הזה כבר האריכו בזה ועיין בספר כסא רחמים להגאון חיד"א ז"ל על מס' סופרים וי"ל הרבה בזה

[כ] (א) דף פ"ח ע"ב דתנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו הבן א"י למכור כו' כל הסוגיא וכתב בשמ"ק בד"ה הכותב באה"ד וז"ל ולענין הדין מיהו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה האב א"י למכור מכירה מוחלטת לעולם והבן א"י למכור עד שיעמידה ביד הלוקח מעכשיו שהרי הם ברשות האב ויש לו בהן קנין פירות כל ימי חייו מעתה מכרן האב מכירתו מכירה לענין מה שיש לו בה והוא קנין פירות אע"פ שמכר בטעות שהרי נתכוין למכור גוף ופירות מעכשיו לפי שכל המוכר דבר אע"פ שמכירה אינה לענין מה שמכרה מ"מ ה"ה מכירה לענין מם שיש לו בה עכ"ל והוא דבר חדש בזה. ועיין בנ"י על מס' ב"ב פרק יש נוחלין על (דף קל"ה) במתניתין (שם) וז"ל אמר המחבר מכר האב מכורין עד שימות פי' אם ירצה לוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח כיון דזבן ליה סתם גוף ופירות משמע ליה ללוקח כיון דלא ידע שאין לו אלא פירי והו"ל מקח טעות ול"ש למימר הכי אין אונאה לקרקעות ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שא"ש ועוד דסתם מוכר זכותו מוכר כו' ע"ש, והרי שיטת הנ"י ג"כ היא כן דהברירה היא ביד הלוקח אם לא ידע שאין להמוכר אלא פירות אם ירצה הלוקח ליהנות המקח קיים על הפירות עכ"פ הדין הוא דחל המקח על הפירות והוא כשיטת הרב המאירי ז"ל בשמ"ק כאן. ועיין בב"י חו"מ (סי' רנ"ז) הביא דברי הנ"י הנ"ל אכן בש"ע לא הובא כלל רק כ' סתם כלשון הש"ס ע"ש (בסעיף ג') עבר האב ומכר מכורים הפירות עד שימות כו'. והנה המאירי והנ"י ז"ל דקדקו זה מלשון המתני' דקתני מכר האב מכורין עד שימות אלמא דחל המכירה ואף דנוכל לומר דהכונה הוא אם ידע הלוקח מ"מ מדקתני סתמא משמע דאף בלא ידע הלוקח ג"כ חל המכירה ובודאי דלא נוכל לומר דגם הלוקח לא יוכל לחזור בו דזה ודאי אינו דהא הוה מקח טעות וע"כ דהדין הוא דהלוקח יכול לחזור בו ורק דחל המכירה לענין זה שאין האב המוכר יכול לחזור בו

ועיין במלמ"ל (פי"ב מהל' זכיה הי"ג) שהביא דברי הנ"י הנ"ל המובא בב"י (סי' רנ"ז) וכתב עלה וזה דלא כהרשב"א הביא דבריו הה"מ (בפ"ל מהל' מכירה) מהא דכתב הרמב"ם שם (בה"ג) אבל הבעל שמכר או נתן בין קרקע שהכניסה לו אשתו בכתובתה כו' הרי כל מה שעשה בטל כו' וכתב הה"מ בשם הרשב"א וז"ל ומיהו אם מכרו הבעל לפירות בלבד הרשות בידו דשלו הן הפירות לגמרי אבל במוכר גוף ופירות אפילו אמר הלוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי הבעל אין שומעין לו שהבעל לא מכר לו אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל ואפילו פירות אינו אוכל עכ"ל וזה יתבאר (פי"ח מהל' מלוה ולוה) עכ"ל ה"ה [וכונת ה"ה הוא על פי"ח ממלוה (ה"ד) עשה שדהו אפותיקי לבע"ח או לאשה בכתובתה ומכרה ה"ז מכורה וכשיבא ב"ח לגבות אם לא ימצא נכסים ב"ח יטרוף אותה בד"א בשמכר לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה עכ"ל ועיין בהשגות (שם) ובה"ה האריך בזה וכתב (שם). בשם הרב רבינו יונה והרשב"א ז"ל פסקו כרשב"ג דאשה אפילו באפותקי סתם בטל מקח לאלתר כו' יעוש"ה וזה דומה לדין זה ולכאורה י"ל דנראה דברי הרשב"א כסותרין דכאן (בפ"ל מהלכות. מכירה) כתב דאם מכר הבעל לפירות בלחוד חלה המכירה ואמאי באפותיקי סתם בטל מקח לאלתר ואולי יש לומר דבאשה הפקיעו רבנן המקח לאלתר דאפילו במכירה לשעתה לא חל כלל וי"ל עוד בזה]. וא"כ נראה דהרשב"א חולק על שיטת הנ"י הנ"ל ועיין בשמ"ק כתובות (דף פ' ע"ב) כתב בשם הריטב"א כשיטת הרשב"א וכתב המלמ"ל דיש לחלק ולומר דהכא טעמא הוא משום אונאה שטוען שמכרה ביוקר כסבור שגוף ופירות שלו לפיכך אם ירצה לוקח מקיים המקח מהפירות בכל הדמים שנתן כו' והרשב"א מיירי אם רוצה הלוקח לקיים המקח מפירות כפי שווי הפירות בלבד בזה מצי המוכר לחזור בו אלא דחזר והקשה המלמ"ל דברי הרשב"א אהדדי דמדבריו אלו משמע דאפילו מוכר יכול לחזור במה שמוכר אעפ"י שהפירות היה יכול למוכרן מפני שכללן עם הגוף אינה נקנה לחצאין ואלו במ"ש הר"ן במס' קידושין (פ"ב) גבי הא דהאחים שחלקו כתב וז"ל ולפי"ז למד הרשב"א שמי שמכר קרקע לחבירו ונמצאת מקצתה גזולה המקח קיים בשאר והקשה דאמאי א"י לומר בין מוכר ובין לוקח כיון שנעשה במקח אחד בטל מקצתו בטל כולו ועיין עוד שם במלמ"ל הביא דברי הרשב"א דמהא דאמרינן מכר לו עשרה קרקעות בעשרה מדינות והחזיק באחד מהם דאם נתן דמי כולם קנה כולם ואם לא נתן דמי כולם ל"ק אלא כנגד מעותיו משמע שיקנה לחצאין ומכאן למד הרשב"א ז"ל על ההיא דאמרינן החליף פרה וטלה בחמור ומשך הפרה ועדיין לא משך הטלה לא קנה וכתב הרשב"א ז"ל דוקא מפני שאין החמור ראוי לחלוק אבל בכור חטים קונה כנגד הפרה ול"א שאינה נקנה לחצאין יעוש"ה במלמ"ל

(ב) והנה הרבה י"ל בזה בראשון מ"ש המלמ"ל דדברי הנ"י סותרים עם דברי הרשב"א ונדחק לחלק וחידוש בעיני על המלמ"ל שלא הביא דברי הנ"י בפרק חזקת הבתים על (דף נו"ן) שכתב בעצמו שיטת הרשב"א הנ"ל יעו"ש בנ"י וז"ל. ומיהו אם מכר הבעל פירות של שדות אלו מכרו קיים כיון שהפירות שלו [ובגליון הד"ת נכתב וז"ל מכר הבעל שדות אלו לפירות בלבד מכרו קיים עכ"ל וגירסא זו מכוונת מאד דהא במכר פירות בלבד לא חל המכירה דהוי דשלב"ל אם לא שנאמר דכבר גדלו הפירות כשיעור דלא להוי דשלב"ל מיהו גירשא זו דמוכר שדה לפירות א"ש ודוק]. אבל כתבו המפרשים ז"ל שאם מכר גוף ופירות אפילו אמר הלוקח הניחו לי לאכול פירות כל ימי הבעל אין שומעין לו דכי היכי דבטל המקח בגוף הקרקע ה"ה שבטל לענין הפירות כו' עכ"ל. הרי שגם הנ"י הביא סברא זו כדינו של הרשב"א ז"ל וא"כ תקשה דידיה אדידיה ותירוצו של המלמ"ל דמיירי הרשב"א באם הלוקח רוצה לאכול הפירות בשווין ולא בעד כל המעות שנתן הבאתי לעיל והנה המעיין יראה כי דחוק לפרש כן דברי הרשב"א ז"ל דוקא בכה"ג אלא אף אם נסבול דוחק זה בדברי הרשב"א ז"ל אבל בלשון הנ"י דחוק מאד מאד לפרש כן שהרי דקדק וכ' הלשון דכי היכי דבטל המקח בגוף הקרקע ה"ה שבטל לענין הפירות משמע דאין חלות כלל לעיקר המקח ואין המקח חל לחצאין והרבה י"ל בזה

ובמה שהקשה המלמ"ל דברי הרשב"א אהדדי ג"כ יש הרבה לעיין