אמרי הצבי ב רמ

לולא שהגאון ז"ל הקשה כן והגאונים בעלי מפ"י תלו בה כיפי היה נלע"ד לדון על עיקר הקושיא ולומר דהואיל דמה ששמין הפגם הוא השומא על שפחה להשיאה לעבדו שיש לו לאדון קורת רוח ממנו וא"כ אין הפגם הזה נוגע כלל לענין קידושין שיש לאביה זכות בה וקצרתי בזה ויש לצדד לכאן ולכאן

[יז] דף פח ע"א אלא מעתה לר"י זוממי עבד לא יהרוגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כו'. ופירש"י בד"ה זוממי עבד עדים שחייבוהו מיתת ב"ד ונמצאו זוממין לא יהרוגו אלמא קים לן דעבד כישראל לענין מיתת ב"ד דתנן במס' מכות (דף ח') וישראל לוקה וגולה ע"י עבד עכ"ל. והנה כוונת רש"י ז"ל היא על הא דקאמר הש"ס (שם) במס' מכות דת"ר עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד כו' אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטליה אלא לוקה אמאי דלטיא ונשיא כו' אלא אמר ראב"י כגון שהועד בו והוזם ופריך הש"ס עלה ע"ש אבל עכ"פ חזינן דישראל שהעיד בעבד והוזם לוקה אלמא דעבדינן ביה כאשר זמם. אחז"ר ראיתי בספר חידושי הש"ס להגאון רי"ב ז"ל על ב"ק ע"ד רש"י כאן שכתב שמשולל הבנה ע"ש שנדחק בפירש"י ולע"ד נראה כוונת רש"י כמ"ש. ולכאורה לא זכיתי להבין דמנ"ל לרש"י לדייק משם דעבדינן כאשר זמם בישראל שהעיד בעבד והוזם דלמא לעולם דלא עבדינן כאשר זמם והא דלוקה הוא משום דעבר על לאו דלא תענה ברעך דהא נהי דלא עבדינן כאשר זמם מכל מקום גילתה התורה דהעדים המזימים נאמנים במה שהזימו להראשונים ולא הוה תו כתרי ותרי ומש"ה לוקה ישראל שהעיד בעבד והוזם דהא מה דאמרינן במס' מכות (דף ב' ע"ב) דלא לקי על לאו דלא תענה משום דהוי לאו שאב"מ ואין לוקין עליו אבל הכא קיימינן אליבא דר"י הסובר לאו שאב"מ לוקה וכמבואר בכמ"ד ובמס' מכות (שם דף ד' ע"ב) וא"כ לר"י דלוקה על לאו דלא תענה נוכל לומר דס"ל לר"י דלא שייכא הזמה בזוממי עבד שיחייבו העדים מיתה אם העידו על העבד שחייב מיתה משום דלא מקרי אחיו ומלקות לוקין שפיר דהעידו שקר. וגם דהעבד בודאי הוא בכלל רעך. והתוס' בד"ה זוממי עבד כתב וכיון דהם לא יהרוגו גם העבד לא יהרג דהו"ל עדות שאאי"ל עכ"ל. והנה זה פשוט דעבד שעבר עבירה שחייב מיתה דדנין אותו וכדאיתא במס' סנהדרין (דף י"ט) גבי עובדא דינאי מלכא קטל נפשא אלמא דדנין אותו עפ"י עדים וכן ראיתי אח"כ כתוב בחידושי הש"ס הנ"ל. מיהו י"ל דשאני ענין זה דנקטול להעבד דהא גם ב"נ נהרג כי הרג הנפש ובודאי דבעדות ב"נ לא בעינן עדות שאי"ל. וכן ראיתי בספר יה"ת שדקדק ע"ד רש"י מדוע לא נקיט רש"י ז"ל הראיה מן הרישא (שם) דקתני דעבד לוקה וגולה ע"י ישראל הא הוי עדות שאאי"ל וכמש"פ התוס' כאן וכתב לתרץ דמרישא לא הוי מצי למפרך די"ל דאף דהוי עדות שאאי"ל מ"מ נהרגו כיון דהתורה מיעטה מהזמה לכך נהרג אף בעדות שאאי"ל כדין ב"נ דנהרג אף בלא עדים והתראה כו' יעוש"ה. וא"כ י"ל דבהריגת נפש שפיר נהרג הואיל דב"נ נהרג ג"כ וכן בכל השבע מצות אבל בחילל שבת י"ל דהואיל דהוי עדות שאאי"ל גם הוא אינו נהרג וי"ל בזה. וישראל שהרג לעבד בודאי נהרג עליו שהרי התורה גילתה דאדון שהרג לעבדו ישנו בדין יום או יומים ואם מת תחת ידו נקם ינקם ובודאי דבעינן התראה ועדים יעידו בפני ב"ד ובודאי דגם הניזומים חייבין מיתה ורק דעיקר כוונת רש"י ז"ל הוא לענין שהעדים שהעידו בעבד אם עבדינן בהו דין הזמה ולא כתב כשיטת תוס' משום דאי לא נעביד בהו דין הזמה לא מיחשב עדות די"ל דחידוש הוא ובישראל גלי רחמנא אבל לא בעבד ומש"ה הביא ראיה מהא דמס' מכות (דף ח') וכבר כתבתי לעיל דנוכל לומר דמש"ה לוקין משום לא תענה דאליבא דר"י לוקין על לאו דלא תענה ועוד י"ל דמנ"ל דהאי סוגיא דמס' מכות (שם) אתיא אליבא דר"י דלמא היא אליבא דרבנן דסברי דעבד הוא בכלל אחיו וי"ל עוד בזה

[יח] (א) בתוד"ה דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו תימא דתקשי ליה מריבית ואונאה וגונב נפש דבכולהו כתיב אחיו בצדקה נמי כתיב אחיך האביון ומיהו קצת משמע בפ"ק דגיטין (דף י"ב) דאין כ"כ חובה ליתן צדקה לעבד כו' ע"ש. ולכאורה י"ל מהא דמסכת פסחים (דף כ"א ע"ב) דקאמר שם דגר תושב אתה מצווה להחיותו וכן בב"מ (דף ע"א ע"א) ע"ש והשתא דבגר תושב מצוה להחיותו מכש"כ בעבד וראיתי בגליון הש"ס לחותני הגאון בעל פ"ש ז"ל שעמד בזה וכתב לתרץ וז"ל וי"ל להחיותו לחוד וצדקה לפי כבודו לחוד עכ"ל ודבריו נכונים ונ"ל להביא ראיה לזה שהרי התוס' במס' ע"ז (דף כ' ע"א) בד"ה ור"מ כתבו דדוקא נבילה שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היה עכו"ם מצוים ביניהם ולגר הוא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל אלמא דוקא דבר מועט הוא דמחויב ליתן לגר אבל דבר ששוה הרבה אינו מחויב ליתן לגר ולא שמעינן ביה להקדים נתינה לגר למכירה דעכו"ם ע"ש בתוס' ובצדקה מחויב ודאי ליתן אפילו ששוה הרבה כדדרשינן במסכת כתובות (דף ס"ז ע"ב) מקרא דדי מחסורו אפילו סוס לרכב עליו כו' יעו"ש

(ב) והנה התוס' בסה"ד כתבו דריבית ואונאה נמי אין קנין לעבד בלא רבו. ולכאורה מכאן ראיה לשיטת הלחם רב (בסי' רכ"א) דגם מה שקנה העבד קודם שנמכר לרבו ג"כ קנה רבו. דאל"כ משכחת לה ריבית ואונאה במעות שהיה לעבד קודם המכירה ובפתחי. שערים ח"ב מהדו"ק על (דף צ"ו ע"א) הביא להיפך בשם הלחם רב ובאמת איתא בהלחם רב כמו שהעתיק הקצה"ח (בסי' רמ"ט סק"ב) וכמו שהבאתיו. ולכאורה י"ל עוד דהא משכחת לה שנתנו אחרים לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ועיין בש"ע יו"ד (סי' רס"ז) ובט"ז (סק"י) שהביא דברי הפרישה דבכה"ג שפיר אמרינן דאין לעבד רשות בו והט"ז חולק בזה והש"ך (שם בסקל"ט) הסכים לדברי הפרישה יעוש"ה ובחידושי לב"מ (שם צ"ו) הארכתי בעזה"י בביאור השיטות בענין זה. ומשיטת התוס' דכאן ראיה קצת לשיטת הט"ז דאל"כ משכחת לה בכה"ג ומצאתי בספר יד שאול על יו"ד (סי' רס"ז ס"ק ט"ז) שהביא בשם חכם אחד שנתקשה בזה וכן הקשה מתוס' הנ"ל ע"ד הנח"י פי' על רש"י חומש שכ' דל"א כל מה שקנה עבד קנה רבו רק במציאה והפקר ולא בירושה וא"כ קשה נמי מדברי התוס' הנ"ל יעו"ש שכ' דזה הויא מלתא דלא שכיחא יעוש"ה והרבה י"ל עוד בזה. והנה היה אפשר לומר בזה דנהי דהמעות הוא של העבד מ"מ השבח שהשביח העבד בהלואתו לאחרים בריבית בודאי דהוא של האדון דהוא כמו מעשה ידיו של העבד וא"כ לא הוי תו ריבית הבא מיד לוה למלוה ולא אסרה התורה וכן י"ל ג"כ גבי אונאה. מיהו להיפך משכחת לה שהעבד נתאנה ונתן ריבית ואולי י"ל הואיל דלא משכחת לה להיפך תו לא אסור בכה"ג. מיהו לפמ"ש הנתה"מ (בסי' שס"ג סק"ב) דעיקר הזכיה הוא של העבד ורק דהאדון מן העבד הוא דזכי עייש"ה א"כ לא נוכל לומר כן ודוק

[יט] שם בתוס' ד"ה אלא תיתי מגזלן וז"ל אין להקשות ניליף דממזר ופצוע דכא וכרות שפכה שפסולין לקהל שיהיו פסולים לעדות מגזלן וחד מהנך דמה להצד השוה שבהן שאין זהירין בכל המצות זה מפני רשעו וזה מפני שאינו מצוה עכ"ל מבואר מדברי התוס' דממזר מקרי מצוה בכל המצות והוא דלא כשיטת הש"ך ביו"ד (סי' רפ"א סק"ח) במ"ש המחבר (ס"ד) ס"ת שכתבו ממזר יש פוסלין וה"ה גר תושב והש"ך האריך שם וכתב (שם) הטעם של המרדכי דכשמגיע לפסוק לא יבא ממזר כו' נחפז ואינו כותב האזכרה לשמה כו' והקשה (שם) דא"כ אמאי פסול כל הס"ת תפסל אותה יריעה ותו לא וכ' הש"ך הטעם משום דדמי לעבד ואשה וקטן שאינן חייבין במצות להכי פסולין לכתוב ס"ת וה"נ גר וממזר יש כמה וכמה מצות שאינן חייבין בהן י"ל לפי"ז כל הס"ת פסולה בכל ענין וכ"נ מדברי המחבר עכ"ל ומדברי התוס' דכאן מבואר דממזר חייב בכל המצות מקרי וראיתי שכבר עמד הרב השואל בנוב"י ומהדו"ת חיו"ד (סי' קפ"ב) והנוב"י הראה מצות שאין הממזר מצווה בהן דמותר במצרית וכדומה וכונת התוס' הוא דאעפ"כ אין למילף ממזר מגזלן ואשה ועבד וקטן דממזר חייב