אמרי הצבי ב רלט

שכוונתי לדעת הראשונים ז"ל. ואחר העיון היה נלע"ד לומר בזה דאף אם נימא דמשלם לאביה מה שהי' יכול ליטול מן מנוול לקדשה לו דהיה נוטל הרבה מ"מ אינו עולה כ"כ ההפסד כמו נזק ממש אם היה נישום כמה היתה שוה למוכרה לשפחות קודם החבלה וכמה שוה אחר החבלה דהקונה לשפחות הרי בידו ליעדה לעצמו או לבנו וא"כ הרי הוא נישום ג"כ אם היה האב מוסרה למנוול בכסף קידושין הרבה וי"ל הרבה עוד בזה

(ג) והנה ראיתי בספר יה"ת בסוגיין שתמה תמי' רבתי על תי' השני של התוס' דכאן בד"ה א"ל שתירצו א"נ הכא במה שהיא נפחתת לקידושין ס"ל לרב ור"ל דלא זכי ליה אלא קידושין ממש והתם בהפסד מעשה ידי' דלא תמצא לה קונים עכ"ל וכתב היה"ת עלה ובעונותי לא יכולתי לעמוד ע"ד דא"כ קשה לרב ור"ל מנ"ל דשייך הפגם לאביה הא מבואר בש"ס כתובות (דף מ') דהפגם הוא דשיימינן כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בעולה לאינה בעולה ולדידהו הא הוי נזק קידושין ובנזק קידושין ס"ל דלא שייך לאביה כלל רק קידושין ממש ועיקר הא דפגם שייך לאביה הוא משום דבידו לפוגמה כמבואר (שם) וצע"ג עכ"ל ובהגהות מפ"י כתבו לתרץ הקושיא בדרך מושכל מאד יעוש"ה בדבריהם כי נעמו. אולם למען להבין בדרך פשוט עיינתי היטב בזה ונלע"ד כי אין התחלה להקושיא כלל כי לפי התי' השני של התוס' הנ"ל תקשה דהא ריב"ח מוקי לה להאי ברייתא שפצעה בפני' והוי החבלה לאבי' וא"כ אין כאן הפסד מעשה ידיה כלל ואכתי לא תירצו התוס' כלל בתי' זה לקושייתם הנ"ל דהא (שם) בברייתא תניא בהדיא דחבלה של הבת הוא לאביה ומוקי לה ריב"ח בחבלה שפצעה בפניה אם לא דנימא דלתי' הזה של התוס' לא ס"ל לרב ור"ל כריבר"ח ולא מיירי התנא דברייתא (שם) בכתובות (מ"ג) בחבלה דפציעה בפניה ורק מיירי בחבלות גדולות שקטע לידה וכדומה אשר הוא הפסד במעשה ידיה והוא דוחק גדול לפרש כן בדברי התוס'. ונוסף ע"ז שהרי בכתובות (שם) תוד"ה שפצעה תירצו ג"כ הני ב' תירוצים הנ"ל ונכתב (שם) בתו"י תי' בשם הריצב"א שתי' דאע"ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידה מודו כ"ע דהוי לאב ומוקמה הך ברייתא דחבלה בחבלות גדולות כו' ע"ש וא"כ הרי זה הוא כתי' השני של התוס' הנ"ל והרבה י"ל בזה

אולם פי' דברי התוס' הנ"ל נוכל לומר שפיר דרב ור"ל מפרשי הברייתא דחבלות שם ג"כ כריב"ח דמיירי שפצעה בפניה ורק דיש כאן איזה חילוקי נזק והוא הנזק הגדול הוא כשפצעה בפני' דקודם שפצעה היה לאביה זכות בגווה כי היו נותנים לו מאה זהובים בכסף קידושיה ועכשיו שפצעה בפניה הרי אפחתה מזה שנא יהיו קופצים הרבה ולא יתנו בכסף קידושין רק עשרה זהובים להתקדש נו ואפסדה תשעים זהובים וזה הוא עיקר הפלוגתא שבין רב ור"ל ור"י דר"י סובר דהתשעים זהובים הם לאבי' ורב ור"ל סברי דהואיל דזה הנזק הוא מחמת הזכות של הקידושין שיש לו לאביה בה וזה לא זיכתה התורה לו ורק שמין הנזק לה כמה הפסידה בחבלה זו דהיינו כמה היא שוה פחות ממה שהיתה שוה מקודם. ולעי"ל על (דף פ"ג ע"ב) העירותי די"ל דאף דבחובל בחבירו שמין אותו כעבד ולשיטת רש"י והנ"י שמין אותו כעבד עברי ולשיטת הרא"ש שמין אותו כע"כ ועיין לעיל בפירקין [או"א אק"א ב'] מ"ש (שם) בטעמן של רש"י והנ"י משום דלא נוכל לחייב להמזיק על דבר שאין ההיזק לפנינו מבורר עכשיו מיד בשעת הנזק דהיינו שההיזק אינו עכשיו ורק שיהיה לאחר זמן יעוש"ה מ"מ באשה פנויה אם הזיקה י"ל דההיזק הוא עכשיו גדול למאוד שהרי היתה נוטלת בקידושיה אלף זהובים ועכשיו לא תטול רק מנה וכדומה דהיל"ל דישלם זה ולא נישום כנמכר בשוק והרבה י"ל בזה עוד ואכ"מ. ויש עוד נזק הקל מן הראשון דהיינו שהי' לאביה זכות למוכרה לשפחות וע"י הנזק נפחתה דמיה דקודם הנזק היה יכול האב למוכרה בעד מאה זהובים ומכח הנזק לא יתנו לו רק חמשים זהובים ואף דאין הנזק מבטלה ממעשה ידיה וכגון שפצעה בפניה מ"מ הוי זה הפחת לענין מכירה כי האדון הקונה אמה העבריה הרי בידה ליעדה לעצמו או לבנו וזה הוא הכסף קידושין וא"כ הרי האדון שקונה אמה העברי' הרי נותן דמים יתירים בשביל זה הזכות שיהי' לו בה או ליעדה לעצמו או לבנו וא"כ כשפצעה בפני' לא ירצה האדון ליתן כ"כ דמים יתירים עבור הזכות הזה. אולם זה הנזק הוא פחות ממה שהיה נישום כאילו היה מקדשה עכשיו יען כי אולי לא ירצה האדון לייעדה וגם לבנו לא ייעדנה וגם אולי ירצה אבי' לפדותה בגרעון כסף. והנה הנזק הקטן הזה בודאי דגם רב ור"ל סוברים דמשלם זה לאביה שהרי הפסידו בידים הנזק הזה וזה הוה הנזק מענין המכירה ולא מענין הקידושין ולא פליגי רב ור"ל ור"י אלא בהתוספת הנזק שיש יותר אם נישום אותה כמה היתה שוה לקידושין יותר מן מה שנישום אותה לענין מכירה לאמה העברי' והתוס' דקדקו וכתבו דבמה שהיא נפחתת לקידושין ס"ל לרב ור"ל דלא זכי לי' אלא בקידושין כו' וכוונתם הוא כמו שכתבתי ולפי האמור שפיר ס"ל לרב ור"ל דברייתא דמס' כתובות (שם) דחבלות לאביה מיתוקמא שפיר כריבר"ח דמיירי שפצעה בפניה ומשלם לאביה הפחת הזה שנפחתה למכירה מחמת שפצעה בפני' הואיל דלא ירצו ליתן לאבי' עבורה כ"כ כמו שהי' נותן עבורה מקודם דאע"ג דלמלאכה אין מזיק זה מ"מ הלא יש בה זכות ליעדה לעצמו או לבנו וכמ"ש כנלע"ד נכון בפי' דברי התוס'. ויש להוסיף ולומר דהתוס' דקדקו וכתבו והתם בהפסד מעשה ידי' דלא תמצא לה קונים וכוונתם דתו לא תמצא קונים הואיל דלא חזיא כ"ש ליעדה ודוק

ומעתה עפ"י האמור מיושב שפיר קושית היה"ת הנ"ל דהנה באונס ומפותה דמשלם פגם דהוה הדין דשמין הפגם כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בעולה לאינו בעולה כדי להשיאה לעבדו שיש לו בו קורת רוח ממנו ולכאורה הלא היא בת ישראל הכשרה ואסורה לעבדו ורק דשמין כן ואמאי הלא היא בת חורין והוי הפגם יותר ממה שהיה הפגם בשפחה בעולה משאינה בעולה ועיין כתובות (דף מב) בתוד"ה כמה שהוקשו כן יעו"ש מה שתי' בזה ועיין בשמ"ק (שם) מ"ש בשם תלמידי הר"י ז"ל דמש"ה שמין כן דהיותר מזה הרי הוא בכלל הבושת והרי שיימינן בושת בפ"ע יעוש"ה ועיין לעיל על (דף פ"ג ע"ב) (שם) מ"ש בזה. וא"כ נוכל לומר דפגם זה ששמין אותה כשפחה להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח ממנו דהפגם הזה הוא מועט והרי היא כמו שנפחתה משויה למוכרה לאמה העבריה דלא ירצה האדון לקנותה בדמים יקרים דהא אינה שוה כ"כ לענין אם ירצה ליעדה לעצמו או לבנו ונוכל להוסיף תבלין ולומר דהא דשמין הפגם רק כשפחה נמכרת להשיאה לעבדו הוא משום דלא נוכל לשום הפגם כמו בבתולת ישראל שהיה המקדש נותן דמים הרבה לאביה בכדי לקדשו לו דזכות זה אין לאביה בה דלא זכי ליה רחמנא רק כסף קידושין ממש אבל לא השבח שיש לאביה בה לרב ור"ל דסברי כן וכמ"ש התוס' וא"כ אין אנו יכולין לחייבו ליתן לאביה תשלומי הפגם הגדול הזה ולדידה ג"כ לא נוכל לחייבו ליתן לה שהרי היא אינה יכולה לקדש את עצמה שהרי עדיין היא ברשות אביה וקיי"ל דפגם דאנוסה הוא לאביה משום דלאביה הוא דהפסיד והתורה לא זכתה לאביה אלא כסף קידושין אבל לא השבח הזה וכמ"ש התוס' לרב ור"ל וא"כ מן הדין אין לאביה כלום התשלומי הפגם הגדול הזה ורק דצריך לשלם לאביה מה שהפסידו שהרי אם ירצה למוכרה לא יתן האדון עתה עבורה כמו שהיה נותן אם היתה עדיין בתולה וכמש"ל וא"כ תו אמרינן דשמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק וי"ל עוד בזה. אבל עכ"פ עיקר הפגם באונס שיימינן כמה היתה שוה קודם שנבעלה לבין עתה אחר שנבעלה והרי פסידא זו יש לאביה שהרי היה יכול למוכרה לאמה העבריה ביוקר ממה שימכור עתה אותה וא"כ הפגם הזה לא הוי מחמת הקידושין רק מכח פסידא לענין מכירה וזה בודאי דצריך לשלם לאביה ומיושב שפיר קושית היה"ת הנ"ל והבן בזה. אולם אכתי י"ל דהתינח בקטנה דיכול למוכרה שפיר יש סברא לומר דהפגם הוא לאביה משום האי טעמא שכתבתי אבל בנערה דתו אין ברשות אביה למוכרה אכתי תקשי דאמאי הוי הפגם לאביה וכקושית היה"ת הנ"ל. מיהו י"ל בזה דהואיל דהתורה לא חילקה בין קטנה לנערה א"כ אמרינן תו דכמו בקטנה הוי הפגם לאביה ה"ה בנערה ג"כ וי"ל עוד בזה. ובעיקר קושית היה"ת