אמרי הצבי ב כד

אין להם בעלים וצרכינן לחלק ולומר הואיל דיכול לפדותו שאני ועוד י"ל הרבה בזה ואכ"מ. אולם בגוף הקושיא של המוהריט"א הנ"ל נלע"ד שקושית המוהריט"א יתרץ קושית התוס' הנ"ל כאן וקושית התוס' יתרץ הקושיא של המוהריט"א וקושי' אחת מתורצת בירך חברתה והוא דשפיר צרכינן תרי קראי קרא דרעהו וקרא דוגונב מבית האיש דמקרא דרעהו לחוד היינו אומרים דוקא היכא דהוא הקדש גמור ואין בידו לפדותו רק בשוי' כגון שכבר בא ליד גזבר אז הוא דפטור מכפל אבל היכא דבידו לפדותו בפחות משוי' דאז הו"א דאכתי שם בעלים עליו וליחייב בכפל ואשמעינן קרא דוגונב מבית האיש דגם בכה"ג פטור ונוכל לומר דמקרא יתירא שמעינן זה. ונוכל להוסיף עוד ולומר דלשון וגונב מבית האיש משמע דאתא למעוטי אפילו בכה"ג דבידו לפדותו בפחות משוי' משום דנהי דיכול לפדותו פחות משוי' מ"מ לא מיקרי מבית האיש הואיל דעתה הוא של הקדש ולא מיקרי בית האיש ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל ומיושב ג"כ קושית המוהרי"ט אלגאזי ז"ל דדוקא בהקדש הוא דפטרה התורה מכפל הואיל דעכשיו קודם פדיי' שם הקדש עליו ולא מיקרי בית האיש אבל בגונב פטר חמור של חבירו שפיר משלם כפל הואיל דלאו שם הקדש עליו ויכול לפדותו בשה פחות משוי' ומש"ה שפיר מיקרי בית האיש ודוק כי קצרתי מעט. והנה בהיותי בזה נלע"ד דגונב פטר חמור דמשלם כפל מ"מ א"צ לשלם הכפל רק מה ששוה הפ"ח יותר מן השה ולא ראיתי מפורש דין זה ואולי לא כתבוהו הראשונים ל לרוב פשיטותו. ועיין במזבח כפרה על מס' בכורות שם (דף י"א ע"א) שכתב עוד תי' לתרץ קושית התוס' הנ"ל וי"ל בדבריו הקדושים. ועיין לקמן על (דף ע"ו ע"ב) [אוקכ"ו אק"ג] מ"ש שם עוד בענין זה

(ג) ועוד הי' נלע"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל דהנה הפ"י לעיל (בדף ה' ע"א) בהא דכתב רש"י ז"ל בד"ה מפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשם שלמים שאין הקרבן עולה לשם בעליו וצריך אחר והקשה הפ"י למה נקיט רש"י ז"ל דוקא בכה"ג והאריך בזה ולבסוף כתב לתרץ דלא ממעטינן מקרא דרעהו ולא של הקדש אלא בענין דתשלומין להקדש אבל היכא שהתשלומין לבעלים קרינן בי' שפיר רעהו וזש"כ רש"י וצריך אחר מש"ה קרינן בי' רעהו יעוש"ה בפ"י ובדברי הפ"י יש שם טעות הדפוס וצריך תיקון ועיין קצה"ח (סי' ע"ב ס"ק י"ד) שכתב ג"כ לענין חיוב דרבנן יעוש"ה ולעד"נ דנוכל לומר דצרכינן תרי קראי חדא למיפטר הקדש גמור דהיינו שאין הבעלים חייבין באחריותן וקרא שני אתא לגלויי לן דאפילו בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן ג"כ פטור אולם כ"ז ניחא לרבנן אבל לר"ש דסובר דחייב באמת בקדשים שהבעלים חייבין באחריותן אכתי קשה קושית התוס' הנ"ל. ועוד י"ל בזה דא"כ לא צרכינן לומר הטעם דפטרו רבנן בקדשים שחייבין באחריותן משום דגורם לממון לאו כממון דמי תיפוק ליה דהתורה מיעטה בפירוש מקרא יתירה וי"ל בזה

[ה] שם ע"ב בתוד"ה יצאו שטרות וא"ת למה לי קרא למעט מכפל והא אפילו אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דד"ג ואפילו מאן דדאין לא הוי אלא מדרבנן כדפרישית בפרק הפרה (נ"ד) כו'. ולעד"נ לתרץ קצת דהנה באמת הא דאמרינן דלמ"ד דלא דיינין דד"ג דפטור בשורף שטרותיו של חבירו הוא משום דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך והלא ע"י השטר הוא יכול לגבות החוב מ"מ הלא אין גופו ממון ועיין בר"ן בב"מ בפרק הזהב בסוגי' דאין מטבע נקנה בחליפין כתב הטעם הואיל דדעתיה אצרתא ומיקרי אין גופן ממון ומכ"ש בשטרות דודאי מיקרי אין גופן ממון והש"ס כאן דקאמר ג"כ הלשון יצאו שטרות שאעפ"י שמטלטלין אין גופן ממון וא"כ מש"ה בשורף שטרותיו של חבירו פטור משום דאין גופן ממון ולא הוי אלא גרמי ופטור אלא שי"ל דמנ"ל זה הסברא דשטרות מיקרי אין גופן ממון הלא יכול למכור השטר לאחרים ג"כ ומדוע יהי' חילוק בין שטרות למטבע דהא מטבע ג"כ כתב הר"ן דהואיל דדעתי' אצורתא מיקרי אין גופן ממון ושטרות ג"כ יהי' דומה ממש למטבע ועיין בספר פתחי שערים ח"ב במהדו"ק בסופו בסוגי' דהואיל שהעיר קצת בכעין זה וגם מנ"ל לומר דזה מיקרי אין גופן ממון. אולם י"ל הואיל דגלי לן קרא הכא למעט שטרות מכפל משום דאין גופן ממון אמרינן תו בכל דוכתא דשטרות מיקרי אין גופן ממון וא"כ זה ניחא הואיל דגלי לן קרא למעט שטרות מכפל משום דאין גופן ממון תו אמרינן בכל דוכתי דשטרות מיקרי אין גופו ממון וא"כ ידעינן תו דשורף שטרותיו של חבירו פטור משום דאין גופן ממון ולא הוי רק גרמי אבל אי לאו דגלי לן קרא למעט שטרות מכפל לא הוי ידעינן כלל דשטרות מיקרי אין גופן ממון והיינו אומרים דלא הוי גרמי ורק מזיק ממש חשיב

(ו) דף ס"ג ע"א בגמ' כל הסוגיא עד שלמה למעוטי דבר שאינו מסיום כל הסוגיא עד (בדף ס"ד ע"ב) אלא לאתויי דבר מסויים ועיין שם בתוס' ד"ה למעוטי דבר שאינו מסויים אית ספרים דגרסי לאתויי ולעיל (דף ס"ג) מפורש עכ"ל התוס' ועיין ברשב"א ובשמ"ק הביא הרבה ראשונים שמחולקים בדין זה יעוש"ה

(א) והנה הרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי להאי דינא דדבר שאינו מסויים לענין תשלומי כפל ולכאורה י"ל מדוע לא הביא כלל לדין זה הן לפטור הן לחיוב. ולכאורה נוכל לומר שלא הביא זה משום דהש"ס (בדף ס"ג ע"א) דמסיק דמלת שלמה אתא למעוטי דבר שאינו מסויים הוא רק לפי מה דמסיק הש"ס דלא דרשינן בכללא ופרטא ורק דכל ריבויא הוא ועל זה פריך הש"ס השתא דאמרת כל ריבויא הוא כל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים והנה כשהיינו דורשים בכלל ופרט וכלל לא קאמר הש"ס דשלמה אתא למעוטי דבר שאינו מסויים הוא משום דאם דרשינן בכלל ופרט וכלל לא מייתר לן שלמה דצרכינן שלמה דאפילו על דבר שאינו בעלי חיים ג"כ חייב כפל דלא הוה ידעינן שחייב כפל על דבר שאינו בעלי חיים מפרטי קמאי דהיינו אומרים מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים דהא בכל הני פרטי לא איירי רק בבעלי חיים דהא שור וחמור שה הוא דכתיבי וצרכינן שלמה דאפילו על דבר שאינו בעל חיים ג"כ חייב כפל וא"כ דלא מייתר לן שלמה תו לא דרשינן למעוטי דבר שאינו מסויים ורק כשמסיק הש"ס דלא דרשינן מכלל ופרט וכלל רק דכל ריבויא הוא ופריך הש"ס השתא דאמרת כל ריבויא היא כל הני פרטי ל"ל ודריש להו הש"ס למעוטי עבדים ושטרות וקרקעות ושלמה אתי למעוטי כל דבר שאינו מסויים וא"כ הרמב"ם דנקיט בפי' המשנה דדרשינן בכלל ופרט וכלל וכן מורה לשון הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה ה"ב) עייש"ה וא"כ ליכא כלל מיעוט למעט דבר שאינו מסויים דהא תו לא מיותר מלת שלמה דאיצטריך לאשמעינן דחייב כפל אפילו על דבר שאינו בעלי חיים ומש"ה לא הביא הרמב"ם להאי דינא דדבר שאינו מסויים כן הי' נ"ל לכאורה

אלא דאכתי יש להקשות דהא מעיקרא שדריש הש"ס בכלל ופרט וכלל והדר ביה הש"ס לומר דכל ריבויא הוא הדר בי' מכח הקושי' דמקשה ואימא לאתויי עופות טהורים דומיא דשה דמטמא בגדים אבית הבליעה אבל עופות טמאים דלית בהו טומאה דלא מטמא בגדים אבית הבליעה לא ועל זה משני הש"ס כל ריבויא הוא וא"כ הרמב"ם ז"ל דנקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל א"כ נשאר קושית הש"ס דמנ"ל דעל עופות טמאים משלם כפל ולכאורה י"ל בזה טובא

וע"כ צרכינן לדחוק ולומר דהרמב"ם דנקיט הלשון בכלל ופרט וכלל הוא לאו דוקא ורק סמוך ג"כ אמסקנת הש"ס דכל ריבויא הוא וכן כתבו התוס' כאן בד"ה אלא כל ריבויא הוא אע"ג דבברייתא דריש להו כלל ופרט וכלל לאו משום דדריש לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהי' מרבינן כל דבר המיטלטל וגופו ממון ולפי שדרשא זו שגורה בגמרא נקיט בענין זה עכ"ל וזה א"ש גם לפי' הרמב"ם בפי' המשנה דנקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל משום דדרשא זו שגורה והברייתא נקיט בכלל ופרט וכלל אבל לעולם דסמכינן עיקר על תירוצא דהש"ס דכל ריבויא הוא ומש"ה נקיט הרמב"ם ג"כ להאי לישנא אבל לעולם צרכינן עיקר לתירוצא דהש"ס דכל ריבויא הוא וא"כ תו לא צרכינן שלמה לאורויי דחייב כפל אפילו על דבר שאינו בעל חיים דהא הואיל דכל ריבויא הוא מרבה הכל וע"כ צ"ל דשלמה אתא למעוטי דבר שאינו מסויים וא"כ יש לעיין טובא מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא דדבר שאינו מסויים

והנה אח"כ זאת ראיתי ביש"ש בפירקין (סי' א') שהעיר בזה על הרמב"ם שהשמיט להאי דינא דדבר שאינו מסויים וכ' משום דהרמב"ם נקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל. ולפי"ז לא מייתר שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים משום דצריכי לגופא דאי לא כתב שלמה הו"א אפילו בשלמה אינו משלם כפל והו"א מה הפרס מפורש בע"ח דוקא כו' ותמה על הרמב"ם שנקיט לדרשא דכלל ופרט וכלל ושבק לסתמא