אמרי הצבי ב רלח

פוטרו מתשלומין אף לסברת התוס' (שם) יעוש"ה והוא כשיטת הרמב"ם הנ"ל אולם בדברי המקצעות נוכל לומר הטעם כמ"ש בעזה"י ודוק

והנה עיינתי בסמ"ג עשין (ע') הביא ממש כלשון הרמב"ם אעפ"י שעבר עבירה שחייב מלקות וכו'. והנה בלשון הרמב"ם והסמ"ג הנ"ל נוכל לומר דבאמת אינו לוקה על הל"ת דיוה"כ ומשום דהואיל דבחובל גילתה התורה דממונא משלם ולא לקי ה"ה כי נצטרף עמו עוד לאו אחר ג"כ אין לוקין ולפמ"ש בפירוש המקצעות ג"כ סובר כן בל"ת גרידא ורק דבל"ת שיש בו כרת הוא דסובר דלקי ולא משלם דכל שלוקה תו לא נוכל לחייבו ממון הואיל דהיה הכל על מעשה אחד והדרין לכללא דמלקי לקי ולא משלם וכמש"ל. אולם ראיתי דבר חדש ברבינו ירוחם במישרים (נתיב ל"א ס"ב) וז"ל המכה חבירו ביוה"כ אע"פ שחייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם בחובל לא אמרו זה שהתורה רבתה לו תשלומין רק שבתו יתן ורפא ירפא ואע"פ שלוקה חייב בת בתשלומין אבל החובל בחבירו בשבת אפילו בשוגג פטור מן התשלומין שיכול לבא לידי חיוב מיתת ב"ד ואעפ"י שהוא מקלקל כו' כל' הרמב"ם והרי רבינו ירוחם ז"ל כתב דבאמת לוקה על הלאו דיוה"כ ומשלם ג"כ שהרי כ' הלשון ואעפ"י שלוקה ובתחלת דבריו כתב כלשון הרמב"ם אעפ"י שחייב מלקות ובסוף כתב הלשון ואעפ"י שלוקה ובודאי נראה דבדיוק גדול כתב כן דלוקה ומשלם ולא זכיתי להבין דהא הואיל דבמעשה הזאת לא נוכל לחייבו משום שתי רשעיות מלקות וממון והרי בזורק חץ בשבת וקרע שיראין וכן בהדליק גדיש בשבת דהוי מיתה לשמים וממון לאדם פטור מממון ועיין תוס' ב"ק (דף כ"ב ע"ב) ד"ה בגדי וגם בהאי דינא גופיה בחובל בשבת הוה ג"כ כן והיכא דלקי מלקות ג"כ דומה לחיוב מיתה שוגג והיאך כתב דלוקה משום יוה"כ ומשלם ממון וצע"ג אצלי

[טז] (א) שם ע"ב וכן אר"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד ר"י אמר אפי' פציעה פציעה ס"ד אפי' ר"א לא קא מיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה כו' וברש"י ד"ה דאפחתה מכספה והרי בידו למוכרה עכ"ל. והנה לפירש"י ז"ל תקשי קושית התוס' בסוגיין בד"ה א"ל שהקשו דהיכי פליגי רב ור"ל אר"י והא בריש נערה שנתפתתה (דף מ"ג) משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הויא לאב וע"ש מה שתירצו ושני התירוצים של התוס' שתירצו בזה הם דלא כפירש"י דבתי' הראשון שתי' דהתם בכתובות מיירי בפחיתות כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות אב שהיתה נפחתת דבר מועט אם היה רוצה למוכרה אותו דבר מועט כ"ע מודו דלאב הויא דהיינו שבח נעורים גמורים והכא נחלקו בכל הפחיתה שהיא נפחתת כל ימיה בפציעה זו אף לאחר שכלו ימי הנעורים דר"י סובר דהויא כולה לאב ע"ש. והרי רש"י ז"ל כתב כאן בפירוש דגם לר"י הוי רק הפחת מה שהיה יכול למוכרה ולא שיימינן הפחת שהיה יכול להשיאה למנוול ומוכה שחין דהיה לעולם כל ימי חייה וא"כ הרי הוה הנזק נישום על כל ימי חייה וא"כ ע"כ צ"ל דלרב ור"ל גם הפחת המועט אינו צריך לשלם להאב כלל. ועיין בתוס' בכתובות (דף מ"ג ע"ב) ד"ה פצעה שכתבו הלשון בהתי' הנ"ל דהתם בכתובות מיירי בפחיתת כסף שעד ימי נערות ע"ש והחילוק שבין שני הגרסאות הנ"ל הוא דלפמ"ש (שם) בכתובות שעד ימי נערות הוא משום דעד ימי נערות הרי יכול למוכרה וא"כ מובן שפיר מה דמודו רב ור"ל דמשלם לאביה פחת זה שנפחתה מדמיה ע"י הנזק הזה דהיינו שהיה יכול למוכרה עד ימי נערות בסך מאה זהובים וכשנעשה לה הנזק הזה אינה שוה למכור רק בעד ששים והרי הפסידו ארבעים זהובים וזה משלם לאביה אבל אם חבלה בימי נערותה שאז אינו יכול למוכרה בודאי דלרב ור"ל אינו משלם לאביה אלא לעצמה וא"כ אם שמין הנזק שמין רק מה שנפחתה דמיה מן שעת חבלה עד שעת נערותה אבל גירסת התוס' בכאן שכ' דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות האב כו' זה אין לו פירוש כלל דהא לא חלה המכירה רק עד ימי נערות וכשהביאה סימני נערות יוצאה מרשות האדון וא"כ ליכא למישם הנזק לאביה רק עד ימי נערות ואי משום דגם בימי נערותה יכול לקדשה א"כ אם נחשוב כן יהיה צריך לשלם כל הנזק לאביה שהרי אם היה מקדשה למנוול ומו"ש היו הקידושין לעולם והיה נוטל הרבה וא"כ הרי גרם לו הרבה והיה צריך לשלם לו כל הנזק ורב ור"ל סוברים באמת דא"צ לשלם לאביה כל הנזק דלא זכתה תורה לאביה אלא שבח נעורים ולא פחת נעורים וא"כ גירסת התוס' בכאן אינו מובן כלל. אם לא שנימא דסברת התוס' דכאן הוא הואיל דשמין הנזק לאב עכ"פ כפי מה שהיה שוה למוכרה עד ימי נערות תו שיימינן ג"כ מה שנפחתה לקידושין כל זמן שהיא ברשותו לקבל קידושין עבורה ואע"ג דלא שיימינן כל הנזק מה שהיה יכול למוכרה למנוול ומו"ש דהיה נישום הנזק לעולם ומשום דלא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים וכמש"ל מ"מ בצירוף הנזק שיימינן כאלו היה יכול למוכרה עד שעת בגרותה ואם חבל בימי נערותה בודאי דאין לאביה כלום. אולם הסברא בעצמותה היא דחוקה וא"כ אינו מובן גרסת התוס' דכאן. והתוס' תי' בתי' השני בכאן ובכתובות (שם) דבמה שהיא נפחתת לקידושין ס"ל לרב ור"ל דלא זכי ליה אלא קידושין ממש והתם בהפסד מעשה ידיה דלא תמצא לה קונים מודו רב ור"ל וא"כ סובר ר"י דשיימינן לקידושין כמה היא נפחתה וזה משלם לאביה והרי רש"י ז"ל כתב כאן בהיפוך דלר"י שמין רק כמה היה שוה כשהיה מוכרה וכמה נפחתה וזה משלם לאביה מכלל דרב ור"ל סוברים דגם זה אינו משלם לאביה וא"כ נשאר קושית התוס' הנ"ל מהא דכתובות (מ"ג שם). וצ"ל דרש"י סובר כתירוצו של הריצב"א המובא (שם) בתוס' ישנים בכתובות לתרץ הקושיא הנ"ל דאע"ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידיה מודו כ"ע דהוי דאב ומוקמי הך ברייתא דהכא בחבלות גדולות כו' ע"ש. וא"כ לשיטת רש"י ג"כ נחלק כן ונצטרך לומר דהאי ברייתא דכתובות (שם) מתפרש בקצץ ידיה כן יפרשו רב ור"ל הברייתא ולא כאוקימתא דהש"ס (שם) דקאמר ריב"ח דמיירי דפצעה בפניה וי"ל בזה

(ב) והנה הרי"ף ז"ל הביא ג"כ האי פלוגתא דרב ור"י וכתב וז"ל והילכתא כר"י הילכך נזקה דאפחתה מכספה דאביה הוא כו' ולא כ' שום טעמא ונוכל לומר דהטעם הוא משום דהיה יכול ליקח ממון הרבה ולקדשה למנוול וא"כ כשאפחתה מכספה הרי הפסידו ממון זה ומשלם לאבי' וא"כ היה אפשר לומר דבאמת הוא משלם לאבי' כל נזקה, אולם הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' חובל הי"ד) כתב החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידי' וכסף מכירתה של אבי' הוא כו' עכ"ל והרי נקיט הרמב"ם הטעם משום דכסף מכירתה הוא של אבי' והוא כסברת רש"י הנ"ל ולכאורה י"ל דאמאי לא נימא דבאמת משלם לאבי' כל נזקה משום דהיה יכול לקדשה למנוול ומו"ש והיה נותן לו ממון רב ועכשיו ע"י דאפחתה מכספה לא יתן לו כ"כ וא"כ הרי הפסידו ממון זה ולמה נקיט דוקא לטעמא דבידו למוכרה דהוא משלם לאבי' רק החק הזה העולה על הזמן עד הבאת שתי שערות. וגם דלפי"ז הי"ל לומר דגם בחובל בבת נערה של אחרים ג"כ הדין כן דנהי דאינו יכול למוכרה כשהיא נערה מ"מ הרי יכול לקבל קידושין עבורה והש"ס נקיט באמת להאיבעיא רק בחובל בבת קטנה של אחרים ומשמע דמשום האי סברא דיכול לקבל קידושין עבורה לא זכה בהחבלה ולכאורה טעמא בעי וי"ל בזה. ועי' בה"ה שכתב ע"ד הרמב"ם דפסק כר"י דאמר הכין וכ"כ בה"ל בפירוש עכ"ל ולשיטת התוס' הנ"ל בתי' הראשון רב ור"ל סוברים כן ור"י פליג וכמבואר לעיל וא"כ היה עולה פסקו של הרמב"ם כרב ור"ל דלר' יוחנן צריך לשלם לאבי' כל הנזק מיהא עפ"י הרוב פוסק הרמב"ם כהרי"ף ורי"ף פוסק בהדיא כר"י ומש"ה כתב ה"ה דגם הרמב"ם פוסק כן וי"ל בזה. שוב ראיתי בשמ"ק בסוגיין בד"ה ולענין בסה"ד כתב בשם מוהר"ם מסרקסטה ז"ל באה"ד שם וז"ל ואחרים שחבלו בה אם היא נערה שאין לאביה רשות למכרה נ"ל שנזקה שלה אפילו אם פחתה מכספה כו' הרי שכתב בהדיא דבנערה אין הנזק לאביה כלל עוד שם בשמ"ק וכן צ"ע על נזק הנערה אי מצי אביה למטען אנא הוינא מסר לה למנוול והוה יהיב לי טובא בכסף קידושיה והשתא בהאי חבלה פסידנא להאי כספא ומהאי דינא לשקול נזק בתו נערה שלא בגרה עכ"ל ונהניתי