אמרי הצבי ב רלה

לילך ערום בפני בני אדם מי הוה בר בושת עכ"ל מבואר מדברי רש"י דאפילו אם סטרו ורק בפניו כשהוא הולך ערום ג"כ פטור דלאו בר בושת הוא כלל וכן הוא שיטת הרמב"ם (בפ"ג מהלכות חובל (הלכה ג') יעו"ש ושיטת התוס' כאן בד"ה ערום דדוקא לענין דבר זה שהוא ערום לאו בר בושת הוא אבל לשאר מילי בר בושת הוא יעו"ש ועיין בטור חו"מ (סי' ת"כ) הביא ב' דיעות אלו ובש"ע (שם סל"ד) פסק כהרמב"ם ובב"י (שם) כתב הטעם הואיל דפלוגתא דרבותא הוא נקטינן לקולא לנתבע דערום לאו בר בושת הוא כלל אפילו לענין סטרו ורק בפניו וכדומה וכשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל יעו"ש. ולכאורה נתקשיתי מהא דלקמן (דף צ') במתני' דאר"ע לא אמרת כלום החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים שחבלו בו חייבין ומשמע (שם) דאפילו אם הוא בעצמו חבל בו תחלה באותו דבר עצמו דהיינו שבייש בעצמו בדבר זה ואח"כ ביישו אחר באותו דבר עצמו חייב בבושת שהרי שם עיקר היה הבושה וכמבואר בגמרא (שם) והוא לכאורה דלא כרש"י והרמב"ם הנ"ל. אולם באמת א"ש דדוקא בהולך ערום לפני בני אדם ואינו מתבייש הרי אותו האיש הוא בזוי ומבוזה ולאו בר בושת הוא כלל אבל התם במתני' בההיא דר"ע דלא הוי ערום ורק שגלתה ראשה לטפח השמן נהי דביישה את עצמו בדבר זה אבל מ"מ עדיין אינה מבוזה לכל דבר שנימא דלאו בר בושת היא כלל ומצאתי בב"ח חו"מ (שם סכ"ד) שהקשה ותירץ כן יעויי"ש

אולם לפי"ז י"ל במ"ש התוס' כאן בד"ה דאתי זיקא וז"ל אבל אם הוא בעצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור כיון שזה אין מקפיד כו' עכ"ל. והרי התוס' כתבו דבכה"ג אע"ג דלאו ערום ממש הוא וגם דהתוס' סברי בד"ה ערום דערום בר בושת הוא לכל מילי ורק לאותו ענין היינו הערומות אין לו בושת וא"כ כשאינו ערום לגמרי רק דדלינהו לבגדיו ובא חבירו ודלינהו טפי אמאי פטור מ"ש מהא דר"ע לקמן (דף צ') דהוא שחבל בעצמו פטור ואחרים שחבלו בו חייבין וכקושית הב"ח הנ"ל. אבל נוכל. לומר בזה דנהי דאמרינן דהוא שחבל בעצמו פטור ואחרים שחבלו בו חייבין וכן לענין הבושה וכמבואר (שם) ואפילו אם הוא בייש עצמו תחלה ואח"כ ביישו חבירו ג"כ חייב היינו דוקא כשביישו חבירו אז כבר נסתלק הבושה שלו דהיינו מה שבייש הוא את עצמו תחלה וכהא דהאשה ביזתה עצמה ופרעה ראשה אם אח"כ בא אחר ופרע ראשה חייב אבל אם היא פרעה ראשה ועדיין היא פרועה ועומדת ובא אחר ופרעה יותר בכה"ג דלא נסתלק מעשה הבושה שביישה היא את עצמה בשעה שביישה אחר שפיר פטור זה שביישה שהרי היא מבוזה עכשיו באותו בזיון עצמו שביזתה היא את עצמה ומשום הכי שפיר כתבו התוס' דאם הוא עצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור

ועפי"ז נוכל ליישב תו עיקר הקושיא של הב"ח הנ"ל על שיטת רש"י והרמב"ם והוא דנהי דאמרינן דערום לאו בר בושת הוא כלל הוא דוקא כל זמן שהוא הולך ערום אבל אם אח"כ הוא לבוש הכי נימא דתו לא הוי בר בושת לעולם בודאי דז"א ורק דהכונה הוא דכ"ז שהוא ערום לאו בר בושת הוא וכן מורה לשון הסוגיא כאן. וא"ש הא דלקמן (בדף צ') דקאמר ר"ע הוא שחבל כו' אחרים שחבלו בו חייבין היינו דוקא כשכבר נסתלק מעשה הבושה הראשון שבייש הוא עצמו. ומגוף המעשה היה נוכל לומר בפשיטות שבשעה שביישה זה עדיין לא ביזתה א"ע בזה ומש"ה חייבו ר"ע ליתן דמי בושתה ורק מלשון דקאמר ר"ע הוא שחבל כו' דמשמע דאפילו אם הוא בייש א"ע תחלה ואח"כ ביישו אחר חייב ג"כ ובזה נוכל לומר דהוא דוקא כשכבר נסתלק הבושה שבייש א"ע כגון שפרעה ראשה תחלה מדעתה ואח"כ כסתה ראשה ובא אחר ופרעה חייב לשלם דמי בושתה ורש"י והרמב"ם מיירי שעדיין הוא ערום וז"נ לע"ד

[יד] (א) שם המבייש את הסומא כו' מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת כו' כל הסוגיא ופירש"י וכ"פ התוס' דר' יהודה סובר דסומא אין לו בושת אם הסומא בייש לאחרים סובר ר"י דאינו משלם בושת אבל אם אדם בייש לסומא חייב בבושת וכן מבואר לעיל (בדף פ"ו ע"א) ועיין מהרש"א ופ"י מ"ש בזה. וא"כ לכ"ע הוה הדין דאם בייש לסומא מחויב בבושת ורק דאם סומא בייש בזה סובר תנא דמתניתין דחייב בבושת ור' יהודה סובר דפטור וחידוש שלא הביא הרמב"ם והטור ש"ע כלל להאי דינא דעכ"פ הי"ל להביא דאם בייש לסומא דחייב בבושת דזה הוא אליבא דכ"ע ובפרט דלא פסקינן כר' יהודה בזה ובכל הני דינים דסובר ר' יהודה גבי סומא ורק בגלות סובר הרמב"ם (בפ"ו מהל' רוצח) דפטור מגלות וכר' יהודה והוסיף בטעמו משום דהוא כאונס וגם זה חידוש דהא בש"ס לא קאמר טעם זה ורק דטעמו של ר"י מקרא דבלא ראות למעט הסומא אולם כ"פ מצינו אשר הרמב"ם הוסיף בטעמא דקרא להסביר הטעם היכא דאין נ"מ לדינא וי"ל בזה. אבל עכ"פ חזינן דדוקא גבי גלות הוא דפוסק כרב יהודה בזה אבל לא בכל הענינים וא"כ לדינא הי"ל ההלכה דסומא שבייש חייב וא"כ השמטה זו שהשמיטוהו הרמב"ם והש"ע צ"ע והרי"ף הביא המשנה כצורתה. ועיין ביש"ש בפרקין (סי' כ') מ"ש בזה. וחידוש שגם בסמ"ג עשין ג"כ השמיט להאי דינא דהמבייש את הסומא וסומא שבייש עיי"ש (במצוה ע')

(ב) והנה בהא דקאמר הש"ס בסוגיין (בדף פ"ז ע"א) דאר"ח גדול המצווה ועושה כו' כתב בשמ"ק בשם הר"ת ח"ל דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב כגון שבע מצות דב"נ דאמרינן לעיל מהר"י כ"צ ז"ל עכ"ל. ודברי הר"ת ז"ל לא זכיתי להבינם ולכאורה היה נראה לפרש בפשיטות דהא דאמרינן דגדול המצוה ועושה הוא דוקא במצות השכליות כגון שבע מצות דב"נ שבהם הוא דאמרינן דגדול המצווה ועושה ועליהם א"ר יוסף מ"ד אין הלכה כרב יהודה עבידנא יו"ט לרבנן משום דאף אם לא היה מצווה עליהם ג"כ לא היה עובר עליהם וא"כ ניחא ליה שיהיה מצווה ועושה משום שיקבל עליהם שכר טפי אבל בשאר כל מצות התורה אשר הם מצות שמעיות ואם ח"ו יעבור עליהם יהיה עונש גדול אם הוא מצווה עליהן וצריך זריזות וזהירות גדול לקיימם ושלא לעבור ח"ו ואע"ג שגם על המצות עשה ג"כ יהיה כאינו מצוה ועושה מ"מ היה נוח לו יותר אם לא היה מצוה עליהם כיון דל"ת הם מרובים מן העשין וכדרך שכתב המהרש"א בח"א במס' עירובין (דף י"ג ע"ב) נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא משנברא והיינו שמנו שהל"ת הם יתירים במנין מן העשין יעו"ש. ובזה שפיר היה נוח לו לרב יוסף אם היה הלכה כר"י דפטור כן היה נראה לע"ד לפרש דברי הר"ת ז"ל והרבה יגעתי לפרשם ולא עלה בידי לפרשם בדרך נכון באופן אחר וה' יושיעני ויזכני להבין דבריו הקדושים

ולכאורה גם לפירוש זה קשה דהא לפי המבואר במס' קידושין (דף ל"א ע"א) בעובדא דדמה בן נתינה דקאמר רב חנינא (שם) מה מי שאינו מצווה כך היה שכרו מכ"ש למי שמצווה דאר"ח גדול המצווה ועושה כו' והרי שם היה לענין כיבוד אב אשר אינם ממנין השבע מצות ואפ"ה קאמר ר"ח כן. מיהו לפי תחלת לשונו של הר"ת שכתב דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב כו' והיינו מצות שכליות וא"כ גם מצות כיבוד הוא ג"כ מצוה שכליית. אולם סוף דבריו שכתב כגון שבע מצות ב"נ משמע דוקא אלו השבע מצות. והנה בשמ"ק אינו מפורש בביאור אם דברי הר"ת הם נאמרים על הא דא"ר חנינא בעלמא ולא קאי דוקא הכא על האי סוגיא דידן דאמר רב יוסף כיון דשמענא להא דא"ר חנינא. או דפירושו של הר"ת הוא דוקא על סוגיא דידן ולא קאי על מימרא דר' חנינא בעלמא ויהיה פירושו של הר"ת רק על סוגיא דידן ורב יוסף הוא דאמר כן ואליבא דרב יוסף הוא דכתב הר"ת כן וכמו שפירשתי וא"כ היה נכון הא דמסכת קידושין (שם) דאמר רב חנינא כן על מצות כיבוד. אולם פשטא דלישנא דהר"ת ז"ל משמע דקאי על מימרא דר"ח וא"כ י"ל מהא דמס' קידושין (שם) וי"ל בזה

(ג) והנה הא דסומא פטור ממצות אם גם בל"ת פטור לכאורה מבואר דפטור דקתני בברייתא שלישית וכן היה רב יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה אר"ש בדר"א מ"ט דר"י אמר קרא אלה המצות והחקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחוקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחוקים וא"כ מבואר דליתא כלל אפילו בל"ת ג"כ וא"כ נוכל לומר דאפילו משבע