אמרי הצבי ב רלד

(י) והנלע"ד להסביר דברי הכ"מ הנ"ל דהנה בהא דקאמר הש"ס (שם) בסנהדרין ובכמ"ד פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה עכו"ם ואחד ישראל ביניהן תיפוק ליה דרוב עכו"ם נינהו א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל כו' ועיין בתוס' שהקשו דאליבא דמאן קא מסיק הכא אי אליבא דמ"ד התראת ספק לאו שמה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעמא דלא שמה התראה ואי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג כו' יעו"ש מ"ש בזה ועיין בשמ"ק כתובות סוף פ"ק (על דף ט"ו) הביא הרבה הראשונים בזה והביא דברי תלמידי רשב"א ז"ל שכתבו וז"ל ספק נפשות להקל וא"ת למאן דס"ל התראת ספק שמה התראה אמאי מחייב והא ספק נפשות להקל ולמ"ד לאו שמה התראה תיפוק ליה משום ספק נפשות להקל ואפשר לומר דלא אמרינן ספק נפשות להקל אלא כשאנו מסופקים אם נתכוין להרוג חבירו אם לאו כגון שזרק אבן לגו ולא ידענו אם נתכוין להרוג ישראל או עכו"ם וכל כיוצא בזה שנאמר וארב לו עד שיתכוין לו אבל היכא שאנו רואים אותו מתכוין להרוג לחבירו מן הדין לא היה צריך התראה אלא שהתורה הקילה עליו ולמ"ד התראת ספק שמה התראה סבירא ליה דמדאורייתא סגי ליה בהתראת ספק כי האי מדחזינן ליה דנתכוין למקטליה ולמ"ד לאו שמה התראה ס"ל דהתראת ודאי בעינן ופטור ולאו מדין ספק נפשות שהרי אנו רואין אותו מתכוין להרוג חבירו אלא כמו שאמרנו עכ"ל. והנה תמצית כוונת תלמידי הרשב"א ז"ל הוא דהא דקאמר הש"ס א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל זה הוא דוקא אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה דאז בכלם ישראלים חייב בכה"ג ורק בפלגא ופלגא פטור מטעם ספק נפשות להקל אבל למ"ד ה"ס לא שמה התראה לא צרכינן כלל לומר הטעם משום ספק נפשות להקל דהא אפילו בכלהו ישראלים ג"כ פטור אם לא נתכוין בפירוש להרוג לזה שהרגו באמת משום דבהתראה בעינן דוקא שיתרו אותו אל תהרוג לראובן ואז אם הרגו חייב אבל אם עומדים הרבה ישראלים והתרו בו אל תהרוג לישראל וזרק אבן לגו והרגו לאחד מהם פטור דלא הוי התראה ודאי והוא כסברת המגדול עוז שכתב שם בדברי הרמב"ם הביאותיו לעיל. והנה לדברי התלמידי הרשב"א הנ"ל צרכינן לפרש הא דסברי רבנן דנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון חייב ור"ש פוטר עד שיתכוין לו דוקא ויליף מקרא דוארב לו או לפי מסקנת הש"ס בסנהדרין (שם) מקרא דונתתי נפש וכדרב ושמעינן דפטור ממיתה וכמ"ש התוס' בב"ק (מ"ד ע"ב) ד"ה כל קבוע ע"כ צ"ל דכלהו ס"ל דהתראת ספק שמה התראה ומשום הכי מחייבי רבנן ור' שמעון פוטר דיליף מקראי הנ"ל. ומצינו תנאים דסברי התראת ספק לא שמה התראה עיין במס' מכות (דף ט"ז) ובכמ"ד בש"ס ובמס' חולין (דף פ"א) יעו"ש

והנה לפי"ז כל הסוגיא דסנהדרין (שם) אזלא לפי מה דאמרינן התראת ספק שמה התראה ומש"ה שפיר קאמר הש"ס דא"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל וקרא דוארב לו צרכינן לתשעה ישראל ועכו"ם אחד דפטור אבל בכלהו ישראלים חייב שפיר משום דהא סוף סוף רוצה להרוג לישראל ואף דהוי התראת ספק הלא ה"ס שמה התראה ובזה שפיר קאמר הש"ס (שם) בסנהדרין פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מכוונא לשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו והטעם דהא התראת ספק שמה התראה ורק דקמבעי להש"ס בקאי ראובן ושמעון ואמר לחד מנייהו קא מכוונא או קסבר ראובן ונמצא שמעון אי ר"ש מודה בזה לרבנן דחייב וג"כ אזלינן לפום האי סברא דהתראת ספק שמה התראה ומסיק הש"ס דפטור לר"ש גם באלו גווני משום דכתיב וארב לו עד שיתכוין לו וכל הסוגיא אזלא שם לפום האי שיטה דס"ל התראת ספק שמה התראה כן צרכינן לפרש כל הסוגיא לשיטת תלמידי הרשב"א ז"ל הנ"ל

(יא) והנה לפי"ז היה נראה לכאורה לומר בזה דהנה במס' חולין (דף פ"א) דאמר רב המנונא אומר היה ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר ר"ש שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה כו' כל הסוגיא שם עד אלא אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהגין בקדשים כו' מעידנא דקא שחיט הוי התראת ספק ולא שמה התראה ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים שחט חולין ואח"כ שחט שלמים פטור כו' ופירש"י פטור דהתראת ספק היא ואליבא דר"ש נקיט מלתיה עכ"ל. והנה מבואר דמתחלה היה סובר הש"ס דר"ש סובר התראת ספק שמה התראה ורק רבא הוא דמסיק דר"ש סובר התראת ספק לא שמה התראה וא"כ למסקנת רבא דר"ש סובר התראת ספק לא שמה התראה א"כ הוה הדין דבזורק אבן לגו אפילו כלהו ישראלים ג"כ פטור ממיתה הואיל דהוה התראת ספק וא"כ לא צרכינן תו לומר לר"ש דפטור מקרא דוארב לו או משום קרא דונתתה נפש תחת נפש וכרבי דאיכא חיוב תשלומין וממילא פטור ממיתה וא"כ אייתר לגמרי קרא דוארב לו וכמו כן קשה לתנא דב"ח דאם נימא דהתראת ספק לא שמה התראה א"כ אפילו כלהו ישראלים ג"כ פטור ממיתה ולמה לן קרא דוארב לו תיפוק ליה דפטור משום דהוי התראת ספק ולא שמה התראה. אולם הוא זה כעין קושית התוס' בב"ק (מ"ד ע"ב) ד"ה כל קבוע יעו"ש. ולפי מ"ש התוס' (שם) לתרץ הקושיא דלר"ש בכולן ישראל ומצרי אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכה"ג כלן ישראל חייבין עכ"ל ועיין בתוס' כתובות (ט"ו) ד"ה פרט יעו"ש והנה לפי מ"ש התוס' התירוץ הזה על קושיתם לא מתורץ הקושיא רק אליבא דר"ש לבד אבל לא אליבא דתנא דב"ח וכמ"ש המוהר"ם (שם) הבאתיו ג"כ לעיל (בדף מ"ד ע"ב) [אומ"ט אק"א] אבל קושיתי הנ"ל מיושב שפיר גם לתנא דב"ח ודוק היטב בזה כי קצרתי

(יב) ולפי האמור מובן היטב דברי הכ"מ שכתב דהרמב"ם פוסק דנתכוין להרוג לזה והרג לזה פטור וגם בזורק אבן לתוך עדה מישראל דפטור ממיתה משום דקי"ל התראת ספק לא שמה התראה וכל הסוגיא דסנהדרין אזלא אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה והא דלא הביא הרמב"ם להאי דינא דקסבר ראובן ונמצא שמעון דג"כ פטור הנה בפשיטות נוכל לומר דלהאי סברא הואיל דהוי התראת ספק מש"ה פטור אין שום רבותא בזה כלל ולא הוצרך הרמב"ם להביא כלל. אולם נוכל לומר עוד יותר בזה דבכה"ג חייב שפיר דאל"כ תקשי מנ"ל בכל התורה דין קבוע דהוה כמחצה על מחצה ורק אם נימא דבכה"ג חייב א"כ צרכינן קרא דוארב לו לכה"ג דאם היו כלם ישראלים היה חייב בכה"ג ורק אם איכא עכו"ם ג"כ פטור בכה"ג שפיר צרכינן לקרא דוארב לו לכה"ג דאל"כ קרא דוארב לו מותר לגמרי וכמ"ש לעיל וא"כ הואיל דקי"ל בכ"ד דקבוע כמחצה על מחצה דמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ ממילא שמעינן דבכה"ג דקסבר ראובן ונמצא שמעון חייב דזה הוה התראת ודאי הואיל דלגוף זה הוא מתכוין ולא הוצרך הרמב"ם ז"ל לאשמעינן דין זה בפירוש ואדרבא מדלא כתב הרמב"ם דגם באומר קסבר שהוא ראובן ונמצא שמעון ג"כ פטור ממיתה אלא ע"כ דבכה"ג שפיר סובר הרמב"ם דחייב מיתה הואיל דנתכוין לגוף זה ובכה"ג צרכינן קרא דוארב לו לזורק אבן לגו והיינו אם היו תשעה ישראלים ומצרי אחד דפטור מטעם קבוע כמחצה על מחצה דמי וכמש"ל. ולפי"ז שפיר מובן תירוצו של הכ"מ ומיושב כל קושית הלח"מ אשר הקשה עליו בזה ודוק

וראיתי בשמ"ק בכתובות (שם) שהביא בשם הראשונים דלר"ש נפקא לן קבוע מקרא דוקם עליו והרשב"א ז"ל תמה בזה דא"כ לא הוי שתיק גמרא מלומר ור"ש מנלן יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין עכ"ל ועיין ביד מלאכי ח"א (סי' קמ"ד) דמונה והולך הרבה פוסקים בזה אם יש לנו לדרוש מעצמנו מקרא מה שלא הובא בש"ס וחידוש שלא הביא דברי השמ"ק הנ"ל ולפי האמור שם ביד מלאכי רוב הפוסקים סבירא להו דאין לנו לעשות דרשות מעצמנו וי"ל בזה

[יג] שם ע"ב אמר מר ביישו ערום חייב ערום בר בושת הוא כו' ופירש"י בתמיה כיון דאינו מקפיד