אמרי הצבי ב רלג

דגלי קרא הגז"ש דמכה מכה וכתנא דב"ח תו פטור ג"כ על דמי הולדות דנחשבינן כגוף אחד וחשיב מיתה ותשלומין לאחד ועל זה הקשה רב אדא ב"א אטו באסון תליא מלתא בכוונה תליא מלתא כו' וה"פ הלא אם לא היה נתכוין כלל להרוג לשמעון רק שהיה מתכוין להרוג לבהמה וכדומה והרג ללאה בודאי דהיה פטור ממיתה וגם איסור מיתה לא היה כלל ובודאי דהיה חייב לשלם ממון דמי לאה הנהרגה וא"כ עיקר מה שאמרת דיש כאן איסור מיתה הוא מכח הכוונה שנתכוין להרוג לשמעון וזה שאמר הלשון אטו באסון תליא מלתא בכוונה תליא מלתא כו' וא"כ אם מה שנתכוין להרוג לשמעון היה נעשה בכוונתו והרג לשמעון ורק שדחף ללאה והפילה ולא היה אסון בגוף לאה דבודאי היה חייב לשלם דמי ולדות לבעלה של לאה דהא היי תו מיתה לזה ותשלומין לזה וא"כ הואיל דעיקר האיסור מיתה הוא מכח הכוונה שנתכוין להרוג לשמעון פשיטא דלא נפטר עי"ז מלשלם דמי ולדות להבעל וזה הוא עיקר הפלוגתא דפליגי אביי ורבא עם רב אדא ב"א. ואע"ג דרבא סובר במס' סנהדרין (דף י') מיתה לזה ותשלומין לזה חייב מ"מ הכא שאני דסובר דזה הוי מיתה ותשלומין לא' הואיל דהוה גוף אחד וגם באם נתכוין להרוג לשמעון והרג ללאה והפילה ג"כ פטור מתשלומי דמי ולדות ומה דפליגי עם רב אדא הוא דרבא סובר דכל שיש אסון באשה לא יענשו אף כי לא נתכוין לה וראב"א סובר דכבה"ג חייב שפיר בדמי ולדות מן הטעם הנ"ל ורק אם נתכוין להרוג לאשה פטור מדמי ולדות. ולפי האמור נוכל לפרש דגם רב אדא ב"א ס"ל כתנא דב"ח וכאביי ורבא ורק דפליגי בהאי סברא הנ"ל שכתבתי ולא נצטרך לפרש דוקא כפירש"י דרב אדא ב"א ס"ל כר"ש ולא כתנא דב"ח. ועיין בתוס' (שם) בד"ה בכוונה שתמהו על פירש"י ופירשו ג"כ כעין זה הפירוש אלא שהוא בדרך אחר ויעוין היטב בזה. ומעתה נוכל לומר דהר"ר ישעיה ז"ל שהביא השמ"ק (שם) שכתב דכלהו אית להו דתנא דב"ח דע"כ לא פטר אלא בממון של גוף הניזק אבל בממון שעמו כגון דמי ולדות מודה והיינו מן הסברא שכתבתי דרב אדא ב"א סובר כן וכמש"ל. ועפ"י האמור מיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' חובל ה"ו) במ"ש דאם נתכוין להרוג לראובן והרג ללאה דמשלם דמי ולדות ומשמע אבל מדמי הניזק גופה פטור שפיר וכתנא דב"ח ורק מדמי ולדות לא נפטר וכרב אדא ב"א אבל אם נתכוין ללאה פטור גם מדמי ולדות הואיל דהוא גוף אחד ודוק היטב בזה. ועיין בש"ע חו"מ (סי' תכ"ג ס"ד) דהמחבר פוסק כהרמב"ם (בפ"ד מהלכות חובל ה"ו) הנ"ל והרמ"א פוסק כהראב"ד ועיין ביש"ש פרק הפרה (סי' י"ג) ועיין בחו"מ (סי' תכ"א ס"ב) שפסק המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוין לבייש העבד ובייש כו' והוא שיטת הרמב"ם הנ"ל והרמ"א לא הגיה כלל ופוסק ג"כ כן וביש"ש פרק החובל (סי' י"ז) הביא דברי הרמב"ם הנ"ל ותמה עליו הואיל דפוסק כר"ש וכמו שהקשו עליו ודחה פסקו של הרמב"ם מההלכה והביא דברי הג"א בשם הא"ז נתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור כר"ש בקטלא עכ"ל יעו"ש ולע"ד יש לדון בזה כי הלא המחבר והרמ"א פסקו כהרמב"ם בזה וכבר הארכתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן וע"כ לא אדע לע"ד איך לנוד מפסקו של הרמב"ם ז"ל אשר המחבר והרמ"א קבעו כן להלכה ואפי' לדברי היש"ש ז"ל בודאי דתפיסה מהני ודוק היטב בכל זה

(ח) והנה עוד היה נראה לומר בפשיטות ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בשני המקומות הללו מ"ש (בפ"א מה' חובל הל' י"ד ובפ"י מהל' נזקי ממון) דלא תקשי ממ"ש הרמב"ם (בפ"ד מה' רוצח וש"נ) דהמתכוין להרוג זה והרג לאחר דפטור דכ' הראב"ד דהוא כר"ש והכ"מ כתב לתרץ דהרמב"ם סובר כרבנן שפיר והא דפטור ממיתה משום דהוי התראת ספק ול"ש התראה יעוש"ה ולקמן יבואר אי"ה דברי הכ"מ דשם מ"ש בתי' השני ע"ש. וא"כ א"ש מ"ש דמתכוין לבייש הקטן ובייש הגדול משלם להגדול דמי בושת של קטן וכן בעבד וב"ח וא"ש ג"כ מ"ש דוקא דבהמה שנתכונה להרוג לבהמה והרגה לאדם וכן לטריפה והרג לשלם כו' דפטורה ממיתה אבל נתכוונה להרוג לראובן והרגה לשמעון חייבת מיתה דבשני ענינים אלו לא שייכה התראה כלל וכמיתת בעלים ג"כ לא שייך בזה. ועיין בלחם משנה (דפ"א מהלכות חובל) אחר שכתב לתרץ דברי הרמב"ם (שם) הביא דברי הכ"מ (דפ"ד מהל' רוצח וש"נ) הנ"ל אלא שהקשה עליו וכנראה כיון ג"כ לתרץ עפ"י דברי הכ"מ הנ"ל יעו"ש. אולם דברי הכ"מ הנ"ל לכאורה הם מוקשים מכמה דברים בפירוש הפשוט מלבד מה שתמה הלח"מ אינו מובן כלל ועיינתי הרבה לפרש דבריו הקדושים וצריך קצת ביאור באריכות

(ט) הנה הכ"מ (שם בפ"ד מהל' רוצח וש"נ) אחר שכתב ליישב דברי הרמב"ם דפוסק כתנא דב"ח ול"ק תו קושית הראב"ד כתב וז"ל אבל קשה מ"ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל כו' והא שם אליבא דמ"ד נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מנייהו או קסבר ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא"כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפא מינה פטור לכך נ"ל דהרמב"ם פוסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ"ש רש"י בסוף פ"ק דכתובות (דף ט"ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כלם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע"ג דלישנא דנקיט רבינו המתכוין כו' הוי לישנא דר"ש אין בכך כלום דלר"ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא עכ"ל הכ"מ ודבריו ז"ל אינם מובנים כלל ראשון במ"ש הכ"מ דלמה לא הביא רבינו ז"ל רבותא יותר דאפילו קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מנייהו קמכווני דג"כ פטור דזה הוי רבותא יותר כיון דהוי מבעי להש"ס אליבא דר"ש בכה"ג אי מחייב ופשיט הש"ס דלר"ש פטור וא"כ הי"ל לרבינו לנקוט רבותא יותר דגם בכה"ג פטור והלא הרמב"ם כתב הזורק אבן לתוך עדה מישראל דהיינו אפילו כלם ישראלים ג"כ פטור והרי נקיט שפיר רבותא זו ובשלמא לפי מה דאמרינן דבזורק אבן לגו היינו בתשעה ישראלים ועכו"ם אחד הוי זה רבותא יותר אבל באם כולם ישראלים הוה זה ממש הדין הזה דקאי ראובן ושמעון וקאמר לחד מנייהו מכווני דפטור. אולם קושייתו של הכ"מ מהא דלא הביא הרמב"ם בפירוש הדין השני של האיבעיא אליבא דר"ש בקסבר ראובן ונמצא שמעון זה הוא באמת קושיא אלימתא. ומ"ש הכ"מ דטעמו של רבינו ז"ל משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ"ש רש"י (בסוף פ"ק דכתובות דף ט"ו) כו' כוונתו בזה דהרמב"ם סובר דבכה"ג לא הוי התראה רק דבעינן שיתרה בו לא תהרוג את ראובן ואם הרגו חייב אבל אם התרוהו אל תהרוג לראובן והרג לשמעון פטור דלא הוי התראה בכה"ג וכתב דהוא דלא כדעת רש"י וכוונתו על מ"ש שם רש"י במס' כתובות (דף ט"ו ע"א) בד"ה אמרי דבי וז"ל אבל שני ישראלים עומדין ונתכוון להרוג זה והתרה בו וקבל התראה ונפלה הכאה על חבירו חייב והיינו טעמא דקאמר הכא ורבנן משום דבסנהדרין הכי איתא עכ"ל והרי מבואר ברש"י דבכה"ג הוי התראה כנלע"ד בכוונת דברי הכ"מ. וראיתי בלח"מ (פ"א מהל' חובל) שכתב ע"ד הכ"מ הנ"ל וז"ל ודבריו תמוהין אצלי חדא במ"ש שרבינו ז"ל אינו מפורש כפירש"י דזורק אבן לגו הוי חבורה דעכו"ם וישראלים אלא כלהו ישראלים דאיך אפשר לחלוק ע"ד רש"י דדבריו מבוארים בפרק שור שנגח דו"ה בסוגיא שהבאתי דמוקי שם קרא אליבא דרבנן רובא ישראל וחד פרסי ואשמעינן דינא דקבוע משמע דבכלהו ישראלים חייב וכדפירש"י עכ"ל הלח"מ. ולע"ד כוונת הכ"מ ע"ד רש"י הוא כמו שכתבתי וזה אינו מפורש שם בש"ס בהדיא. וז"ש הכ"מ דהרמב"ם אינו סובר בזה כפירש"י וכמ"ש

ועוד כתב הלח"מ (שם) ועוד תימא מ"ש דרבינו ז"ל אית ליה כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ולא מטעמיה אלא משום דלא שייך ביה התראה א"כ ליכא נפקותא בין ר"ש ורבנן לענין דינא ועוד דבגמרא אמרי דחזקיה מפקא מדרבנן משמע דפליגי לענין דינא עכ"ל והניח בצ"ע דברי הכ"מ. ואני בעניי עמדתי ג"כ על דברי הכ"מ בהא דקאמר הש"ס בסנהדרין (דף ע"ט) פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מכוונא לשמעון לא קא מכוונא היינו פלוגתייהו ע"ש והרי ס"ל לרבנן דחייב בכה"ג והלא בכה"ג בודאי דלא הוי התראה כלל לשיטת הרמב"ם ז"ל כפי פירושו של הכ"מ הנ"ל: