אמרי הצבי ב רלב

יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעלים עד דמכוין ליה כו' הכי קאמר הואיל דבבעלים כה"ג ליכא כלל אפילו איסור מיתה בכה"ג דלא מכוין ליה א"כ ה"ה גבי שור ג"כ ליכא כלל אפילו איסור מיתה ואין השור חייב סקילה כלל כיון דליכא איסור מיתה כלל בכה"ג

ועיין בב"ק לעיל (דף מ"ב ע"א) אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו ולא שוורים דאע"ג דיש אסון יענשו הדר כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ופירש"י בד"ה אלא וז"ל להכי אצטריך דאי מדר"ע הו"א אנשים ולא שוורים הכי מדרש אנשים הוא דכי יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות דקלב"מ אבל שוורים אפילו יש אסון יענשו בדמי ולדות דליכא בה חיוב מיתה כתב רחמנא ובעל השור נקי עכ"ל אלמא דאי לאו דגלי קרא הו"א דמשלם ג"כ ומשום דבשוורים לא שייך לומר קלב"מ ואיכא בהו חיוב תשלומין והא דגלי קרא דפטור הוא דוקא בתם אבל במועד בודאי דמשלם אליבא דר' יוסי ועיין בתוס' (שם) ד"ה כ' רחמנא דאליבא דר' יוסי שור המועד משלם דמי ולדות אלמא דקלב"מ לא שייכא בזה כלל והשתא התם דהוה התשלומין מכיס הבעלים אפ"ה מחויבין הבעלים לשלם ומכ"ש לענין מיתת השור בודאי דחייב השור מיתה וא"כ בנתכוין השור להרוג לראובן והרג לשמעון בודאי דחייב השור מיתה גם לרבא ותנא דב"ח ורק לר' שמעון פטור השור לגמרי ממיתה בכה"ג כיון דתו ליכא כלל בכה"ג אפילו איסור מיתה וז"נ לע"ד

ועפ"י האמור מובן היטב לשון השמ"ק שכ' בשם הגאון ז"ל (בדף פ"ו) בסוגיין בד"ה אי ר"ש שכתב בסוף דבריו ור"ש פוטר לגמרי לי' מקטלא וכו' אשר לשון לגמרי אינו מובן כלל וכבר כתבתי לעיל. אולם לפי האמור מובן היטב דלתנא דב"ח נהיד בכה"ג פטור מקטלא מ"מ איסור מיתה עכ"פ איכא אבל לר' שמעון אף איסור מיתה ליכא כלל בכהאי גוונא ומשום הכי כתב הלשון דר' שמעון פוטר ליה לגמרי מקטלא ודוק בזה

ועפ"י האמור מיושב שפיר כל הפסקים שפסק הרמב"ם ז"ל בזה דהנה (בפרק ד' מהלכות רוצח ה"א) שפוסק המתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתת ב"ד ומתשלומין כו' כל דבריו (שם) והראב"ד תמה דפוסק כר"ש והמגדל עוז והכ"מ כתבו דפוסק כתנא דב"ח ורבא סובר ג"כ כן הבאתיו לעיל ולפי האמור מדוקדק היטב דברי המגדל עוז דהא ע"כ צ"ל דפוסק כן מדפוטר מתשלומין ג"כ ע"כ דס"ל דעכ"פ איכא איסור מיתה והוה כמו חייבי מיתות שוגגין והוא דלא כר"ש וכמו שכתבתי לעיל. ועפי"ז א"ש פסקו של הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות נז"מ ה"ט) דבהמה שנתכוונה להרוג את הבהמה והרגה את האדם דפטורה ממיתה וכלשון המשנה (בדף מ"ד) אבל אם נתכוונה הבהמה להרוג לראובן והרגה לשמעון חייבת מיתה וכמ"ש הה"מ (שם) והיינו משום דהוה כמו חייבי מיתות שוגגין הואיל דעכ"פ איכא בזה איסור מיתה והוה הדין דנהרג השור דהא לתנא דב"ח הוה הדין כן וכמש"ל. והנה בסוגיין כאן דקאמר הש"ס בנתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול דנותן לגדול דמי בשתו של הקטן וכן הדין בנתכוין לבייש את העבד ובייש את בן חורין וקאמר הש"ס ואי ר"ש דאמר נתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כקטלא עד דמתכוין ליה דכתיב וארב לו כו'. והנה קאמר הש"ס דברייתא הנ"ל אתיא דלא כר"ש והיינו דדוקא כר"ש לא אתיא דר"ש ס"ל דפטור לגמרי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה ובתשלומין חייב וע"כ דלגמרי הוה כאלו לא עשה כלל ואפילו איסורא ליכא כלל בזה וא"כ מן הדין ליכא בושת כלל דהא בושת אינו חייב כלל אם לא בכוונה שנתכוין לבייש. אולם לתנא דב"ח ולרבא דבנתכוין להרוג לזה והרג לזה דעכ"פ איסור מיתה איכא וא"כ מש"ה פטור מתשלומין וא"כ גבי בושת ג"כ חייב בתשלומין הואיל דסוף סוף איסורא איכא. אולם באמת בבושת בענין כונה דוקא שנתכוין לבייש ומש"ה מובן שפיר הא דהדין הוא דנותן לגדול דמי בושתו של קטן דלכאורה אינו מובן כלל טעם הדבר. אולם לפ"ז א"ש דהמותר הזה שיש לגדול יותר בושת מן הקטן זה בודאי הוה שלא בכונה לגמרי וליכא חיובא כלל אולם כדי שיעור דמי בושתו של קטן זה בודאי חייב ומיושב שפיר פסקו של הרמב"ם (בפ"א מהלכות חובל הי"ד) שתמה הלח"מ הבאתיו לעיל ודוק היטב בזה

(ו) ובדברי הרמב"ם (בפ"ד מהל' חובל ה"ו) שהקשה ג"כ הראב"ד עליו עיין לעיל (על דף רמ"ב שם) [אומ"א] מה שכתבתי ליישב דבריו בזה יעו"ש. ותורף הדברים הנאמרים שם הוא דהרמב"ם סובר דלענין נתכוין להרוג לזה והרג לזה דלתנא דב"ח פטור מתשלומין מ"מ זה דוקא על גוף הנהרג משא"כ על דמי ולדות חייב לשלם והבאתי דברי השמ"ק (שם) מ"ש בשם הר"ר ישעיה ז"ל יעוש"ה. וכעת נלע"ד להסביר הדבר עוד יותר ובהקדם מה שי"ל ע"ד ה"ה מ"ש שם (בפ"ד מהל' חובל) דהרמב"ם פוסק כרב אדא ב"א בב"ק (דף מ"ב) ואע"ג דרב אדא ב"א סובר הלכה כר"ש דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הלא רבינו ז"ל כבר פסק כר"ש (בפ"ד מה' רוצח) וכתב דמכאן יצא לרבינו זה הואיל דרב אדא ב"א חולק על אביי ורבא דס"ל כדרבנן דאמרי חייב וכן פירש"י ז"ל אלמא משמע דהלכה כר"ש כו' וכבר הקשה הלח"מ (שם) כל הקושיות יעו"ש. ועוד חדא יש להוסיף ולהקשות דא"כ גם בדמי האשה הנהרגת יתחייב ג"כ ואמאי לא מחייב אלא בדמי ולדות בלחוד והרבה י"ל בכ"ז

אולם ביאור הדברים נלע"ד בזה עפ"י דברי השמ"ק הנ"ל שהבאתי לעיל (בדף מ"ב) אולם בהוספת תבלין לבאר הדברים והוא דיש לומר בזה דהנה לשיטת הרמב"ם דסובר להלכה (בפכ"א מהלכות עדות ה"י) דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב לשלם ולאו דוקא בעדים זוממין אלא גם בכל התורה הדין כן ועיין בכ"מ (שם) לתירוץ הראשון (שם) ועיין סנהדרין (דף י') והאריכו בזה וא"כ גבי דמי ולדות הי"ל לומר ג"כ דחשיב מיתה לאשה ותשלומין להבעל ואמאי אם נתכוין להאשה ויש אסון באשה פטור מדמי ולדות וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בב"ק לעיל (דף כ"ב ע"ב) בד"ה בגדי דחד באה"ד דזה חשיב מיתה ותשלומין לאחד כיון שהם גוף אחד ע"ש ומש"ה אם נתכוין לאשה פטור מדמי ולדות וגם הרמב"ם מודה לסברת התוס' הנ"ל ודלא כמו שכתבתי לעיל על (דף מ"ב ע"א שם) ע"ש. אולם יש לומר דזה דוקא אם נתכוין להרוג להאשה אבל כי נתכוין להרוג לראובן והרג ללאה בכה"ג נהי דמדמי גופה של האשה פטור וכמו דס"ל לתנא דב"ח דבכה"ג פטור ממיתה ומתשלומין אבל בדמי ולדות שפיר יש סברא לחייבו הואיל דתשלומי הדמי ולדות הם לבעל לענין זה הוה תו מיתה לזה ותשלומין לזה דחייב לשיטת הרמב"ם ז"ל. ואמינא טעמא דמסתבר בזה דהנה עיקר הטעם דפטור מתשלומי דמי הנהרג כי לא נתכוין להרגו לזה אלא לאחר הוא משום דהא סוף סוף נתכוין להרוג לבר ישראל וא"כ אף שלא הרגו לזה שנתכוין לו אלא לאחר ג"כ איכא איסור מיתה והטעם דהא נתכוין להרוג לישראל וחשבינן עתה כאלו הרג לזה שנתכוין לו ופטור מתשלומי דמי הנהרג מ"מ אם נתכוין להרוג לשמעון והרג ללאה שהיתה מעוברת שפיר איכא סברא לחייבו בדמי ולדות לשלם לבעלה של לאה מאי אמרת הלא נתכוין להרוג לשמעון והוי כאלו הרגו לשמעון הלא אם באמת הרג לשמעון ודחף ללאה והפילה ובלאה גופה לא היה אסון דבודאי היה הדין דמשלם דמי ולדות לבעלה של לאה דהא הוי מיתה לזה לשמעון ותשלומין לבעלה של לאה דבכה"ג בודאי היה חייב לשלם וא"כ עכשיו דאמרינן דאיכא איסור מיתה בזה שהרג ללאה כיון דהיה מתכוין להרוג לשמעון מ"מ תו איכא חיובא לשלם דמי ולדות כן היה נראה לכאורה להסביר הדבר

(ז) ונוכל לומר דבסברא זו פליגי אביי ורבא ורב אדא ב"א לעיל (בדף מ"ב) דאביי ורבא דאמרי אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו כו' דפירש"י דאביי ורבא ס"ל דלא כר"ש ורב אדא ב"א ס"ל כר"ש ועיין בתוס' (שם) בד"ה בכונה שהקשו על רש"י ז"ל וע"ש מה שפירשו להסוגיא ולפי האמור נוכל לומר ג"כ דגם רב אדא ב"א ס"ל כתנא דב"ח ורק דפליגי בסברא זו דאביי ורבא ס"ל דהא יש אסון באשה לא יענשו הואיל דאיכא איסור מיתה ואפילו כי לא נתכוין כלל להרוג להאשה רק שנתכוין להרוג לשמעון והרג ללאה פטור ג"כ מדמי ולדות והטעם הואיל דעל גוף דמי לאה פטור מתשלומין