אמרי הצבי ב רלא

בארוכה ועיין לעיל על (דף מ"ב ע"א) [אומ"א אק"א] הבאתי דברי הרמב"ם והראב"ד (דפ"ד מהלכות חובל ה"ו) וכתבתי (שם) לפרש דברי הראב"ד שהקשה שתי קושית על הרמב"ם הקושיא הראשונה הוא במה שפוסק כר"ש בדין זה והקשה עוד מהאי תנא דב"ח ופרשתי דאפילו אם נתרץ דהרמב"ם סובר כתנא דב"ח והיינו כתירוצו של המג"ע הנ"ל אבל תקשה הקושיא השניה יעו"ש

(ג) והנה לכאורה י"ל לפי המבואר בהסוגית הש"ס דסנהדרין (שם) דר"ש דס"ל דמתכוין להרוג לזה והרג לזה פטור דסובר כרבי דתשלומי ממון איכא ולתנא דב"ח ליכא שום תשלומי ממון כלל ויליף לה מגז"ש דמכה אדם ומכה בהמה. ולכאורה י"ל באיזה סברא פליגי ומדוע לא נימא כן לר"ש ג"כ דסובר כתנא דב"ח ואי משום דתקשה מה עביד ליה בהאי קרא ונתתה נפש תחת נפש וכדקאמר הש"ס בסנהדרין הלא כמו דיתרץ תנא דב"ח כן יתרץ לר"ש ועיין בתוס' שם ד"ה ומפקא מ"ש בזה

והנלע"ד בזה דר"ש ותנא דב"ח פליגי בהאי סברא דר"ש סובר דמתכוין להרוג לזה והרג לזה דפטור ממיתה ופליג על רבנן דמתניתין וסובר עוד יותר דלא מבעיא דחיוב מיתה ליכא אלא אפי' איסורא דחיוב מיתה ג"כ ליכא כלל דהתורה מיעט' מקרא דוארב לו ותנא דב"ח סברי דנהי דחיוב מיתה ליכא בכה"ג אבל עכ"פ איסורא דמיתה איכא ודומה לחייבי מיתות שוגגין או בלא התרה בו דנהי דפטור ממיתה אבל איסורא דחיוב מיתה איכא בזה. והרי לשון הברייתא דתנא דב"ח מורה כן דקתני אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין כו' והיינו דשוים הם במדרגתן ומש"ה הוה הטעם מובן שפיר הא דליכא תו חיוב תשלומין משום דהוה כמו חייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין

ונוכל לדמות זה להא דמלאכה שאצ"ל הכי נימא דליכא איסורא דשבת הלא איסורא דשבת איכא אף דחיובא ליכא וגם פוטר מתשלומין וכמבואר בב"ק (דף ל"ה) פלוגתא דרש"י ותוס' בהא דמשני רבא להקושיא דמקשה הש"ס ממתניתין שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור וקתני הוא דומיא דשורו מה שורו דלא קבעי ליה אף הוא נמי דלא קבעי ליה וקתני פטור מפני שהוא נדון בנפשו וקשיא לר' יוחנן דסובר דגם בחובל ומבעיר פטור אם הוא מלאכה שאין צריך לגופה ומשני רבא מתניתין בשוגג וכתנא דב"ח מכה אדם ומכה בהמה כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין כו' לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון כו' ופירש"י בד"ה רבא אמר לעולם מתניתין בדלא קבעי ליה לאפרו והאי דפטור מתשלומין לאו משום דלהוי ביה חיוב מיתה דהא מתניתין אפילו בשוגג נמי דליכא חיוב מיתה מיתוקמא דפטור מתשלומין עכ"ל. עוד (שם) ברש"י בד"ה ה"ג הכי קאמר כיון דבמזיד נדון בנפשו והיכי דמי בצריך לאפרו השתא דשגג פטור עכ"ל מבואר מפירושו ז"ל דכל דהוה מלאכה שאצ"ל ג"כ פוטר מתשלומין ועיין בתוס' (שם) ד"ה מתניתין הביאו פירש"י הנ"ל דזה שאינה צריכה לגופה מיחשב כשוגג והם ז"ל פירשו פירוש אחר ע"ש. והנה לשיטת רש"י מלאכה שא"צ לגופה בשבת נהי דמיתה ליכא אבל עכ"פ איסורא דחיוב מיתה איכא ופטור מתשלומין

ולכאורה י"ל דמלשון הש"ס נראה כשיטת רש"י ז"ל שהרי הש"ס הביא כל הברייתא ולשיטת התוס' דנימא דרבא מתרץ דמתניתין מיידי בשוגג א"כ למה האריך להביא כל הברייתא דקתני בה בין מתכוין לשאין מתכוין ולשיטת רש"י מובן שפיר משום דחזינן דאינו מתכוין ג"כ פטור מתשלומין אלמא אע"ג דליכא חיוב מיתה כלל מ"מ הואיל דאיסור מיתה איכא תו פטור מתשלומין וה"ה למלאכה שאין צריכה לגופה ג"כ פטור מתשלומין הואיל דאיסור מיתה איכא ויש לדחות זה

(ד) ועיין בירושלמי מסכת שבת (פ"ב ה"ה) איתא שם כל הסוגיא כעין סוגית הש"ס דילן בב"ק (ל"ה) וז"ל תמן תנינן כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר ומן העושה חבורה כר קפרא אמר אפילו אינו צריך לדם אפילו אין צריך לאפר מתניתין פליגא על ר"י שורו שהדליק את הגדיש כו' שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב שלא לצורך והכא הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אפילו שלא לצורך תני כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת א"ר חנינא בריה דרב הילל מאחר שלא לצורך היה מתחייב בנפשו וכאן אפילו שלא לצורך יהא פטור מן התשלומין מן הדא מכה בהמה כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון ופירוש הק"ע דגרסינן מאחר לצורך הוה מתחייב בנפשו וה"פ הא דקתני במתניתין מפני שמתחייב בנפשו הכי קאמר מפני שאם עשה במזיד היה מתחייב בנפשו הלכך שלא לצורך ובשוגג נמי פטור כדילפינן ממכה בהמה עכ"ל וגרסתו מוכרחת בירושלמי כן כנראה למעיין שם. והרי דקאמר בהדיא בירושלמי כפירש"י הנ"ל דמלאכה שאין צריכה לגופה אף דליכא חיוב מיתה מ"מ הואיל דאיכא איסור מיתה ג"כ פטור מתשלומין וילפינן לה מברייתא דתנא דב"ח: ולכאורה י"ל דמנ"ל ללמוד מהברייתא גם לענין מלאכה שאצ"ל דדלמא שאני שוגג משום דעכ"פ עשה המלאכה לצורך גופה ונלע"ד דהלימוד הוא מדחזינן דאינו מתכוין פטור מתשלומין והיינו מתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון וא"כ הוה זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה וילפינן שפיר מלאכה שאצ"ל לפטור מתשלומין מברייתא הנ"ל. הן אמת דבירושלמי אינה מובאה כל הברייתא הנ"ל רק רישא דברייתא מהכ מכה בהמה לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לחייבו ממון אף מנאה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון וסיפא דלישנא דברייתא בין מתכוין לאינו מתכוין זה לא הובא בירושלמי ונראה דעיקר הלימוד הוא משוגג. אולם הרגיל בלישנא דהש"ס ירושלמי יראה מבואר דכמה פעמים אשר הירושלמי הביא רק רישא דלישנא וקצר בסיפא ועיקר הלימוד הוא מן הסיפא וא"כ לעד"נ דעיקר הלימוד הוא מן הסיפא דברייתא הנ"ל. וגם בש"ס דילן מצינו כמה פעמים אשר הש"ס הביא רק הרישא ועיקר הכוונה הוא מן הסיפא אלא שהש"ס קיצר בזה ועי' במס' בכורות (דף כ"ז ע"ב) בתוד"ה וכיא הזאה האריכו הרבה בזה. וא"כ תו שמעינן שפיר להא דכתבתי לעיל דלתנא דב"ח דסובר דמתכוין לזה והרג לזה דפטור ממיתה וממון והיינו הואיל דעכ"פ איכא איסור מיתה ופטור מתשלומין וזה הוא החילוק בין ר"ש להאי ברייתא דתנא דבי חזקיה וכמו שכתבתי וז"נ לע"ד

(ה) והנה בב"ק (דף מ"ד) בהא דקתני במתניתין שור שהיה מתכוין לבהמה והרג לאדם כו' דפטור דקאמר הש"ס עלה הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מתני' דלא כר"ש דתניא ר"ש אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור כו' ולכאורה י"ל מדוע לא קאמר הש"ס ג"כ ודלא כתנא דב"ח. וגם דלכאורה י"ל הכי יפלוג התנא דב"ח על סתם מתני' דקתני דוקא נתכוין לבהמה והרג האדם פטור דמשמע הא נתכוין לזה והרג לזה חייב ולתנא דב"ח הי"ל הדין דפטור ג"כ בזה

אולם לפי האמור מובן היטב דבשור שנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון לתנא דב"ח ורבא דסובר ג"כ כתנא דב"ח הוה הדין דחייב השור מיתה דדוקא לר"ש דסובר דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה אבל בממון חייב לשלם וסובר כרבי דונתת נפש תחת נפש היינו ממון וא"כ ע"כ דבנתכוין להרוג את זה והרג את זה ליכא כלל אפילו איסור מיתה וא"כ גם בשור שנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון ג"כ ליכא כלל אפילו איסור מיחה וא"כ פשיטא דפטור השור ממיתה ג"כ אבל לרבא ותנא דב"ח דבכה"ג באדם איכא איסור מיתה ורק דחיוב מיתה ליכא דגלי לן קרא מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה ופטור מממון והיינו ע"כ משום דעכ"פ איסור מיתה איכא והוה כמו חייבי מיתות שוגגין דפטור ממיתה ומתשלומין וזה דוקא באדם אבל גבי שור בכה"ג שפיר חייב השור מיתה ומש"ה הוכרח הש"ס לומר דוקא דכר"ש לא אתיא מתני' אבל אליבא דתנא דב"ח לא קשה כלל ממתני' דברייתא הנ"ל שפיר סברה כמתניתין וכמ"ש. והא דקאמר הש"ס בב"ק (מ"ד) מ"ט דר"ש דא"ק השור יסקל וגם בעליו