אמרי הצבי ב רל

פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כלו יותר מצער ובושת כו' יעו"ש. ולע"ד היה נ"ל דכוונת רש"י הוא ג"כ כפירוש הר"י בתוס' הנ"ל לענין דנשיימיה כל הרפואות שצריך לידו ורגלו הכל ביחד וכונת רש"י הוא לפרש הגמרא דהאיבעיא הוא אם צריך לשלם כל אחד בפני עצמו דהיינו הצער דידו בפני עצמו והרגל בפני עצמו וכן על הבושת אבל על הריפוי פשיטא דלא חשבינן כל רפואה בפני עצמו רק הכל ביחד הואיל דלא נתרפא והרי בריפוי הוה הדין דאם אמר הניזק שיתן לו המזיק דמי רפואתו הרשות ביד המזיק לומר לו קא קרי לי שור המזיק ורק דצריך לרפאות את עצמו בדמי הרפואה וא"כ כל שלא נתרפא עדיין הרשות ביד המזיק לשכור לו רופא שירפאנו כל החבלות כאחד וזה פשיטא להש"ס דלא שיימינן כל רפואה ורפואה בפני עצמו אלא דשיימינן כל הרפואות כאחד

[יא] דף פ"ו ע"א תוד"ה שבת גדולה לעבד כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה כו'. ולכאורה י"ל באם הרב בעצמו חבל בע"ע שלו אולי י"ל לאביי דמחזיק בידו השבת גדולה עד שישלים השש שנים ואז יתן לו וי"ל בזה

[יב] (א) שם ואי ר"ש דאמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור מ"ט כקטלא כו' כל הסוגיא. ופירש"י בד"ה נתכוון מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (ע"ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ה"נ לא שנא כו' עכ"ל מבואר מדברי רש"י דלא שמעינן בפירוש לר"ש דיסבור כן דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה דפטור ורק דהש"ס קאמר לה דבודאי לר"ש הדין כן דלא יהיה עדיף בושת מאלו קטל ליה. וכ"כ ג"כ בהג"א בשם הא"ז (סי' ז') ז"ל נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כר"ש בקטלא עכ"ל ובשמ"ק בד"ה אי ר"ש הא אמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור דתניא בפרק אלו הן הנשרפין נתכוון לבייש את זה ובייש את זה ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר לגמרי ליה מקטלא וכו' גאון ז"ל עכ"ל. והנה מדברי הגאון ז"ל נראה דמבואר בהדיא בפרק אלו הן הנשרפין דר"ש ס"ל בהדיא כן דנתכוון לבייש את זה ובייש את זה דפטור ולא מצאתי כלל שם בפרק הנ"ל דיסבור ר"ש כן לענין בושה ורק לענין קטלא ס"ל לר"ש כן. וגם דשם אינו מבואר בהדיא דר' יהודה הוא בר פלוגתיה דר"ש בזה הדין דנתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון ורק סתם רבנן הם בר פלוגתיה דר"ש בזה ודלמא הוא ר' יוסי. וגם מ"ש הלשון בסוף דבריו הקדושים ור"ש פוטר ליה לגמרי מקטלא דהא תחלת לשונו היא מורה דבסנהדרין (שם) מבואר הפלוגתא דר' יהודה ור"ש לענין בושה וסיים דבריו לענין קטלא. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שט"ס יש בזה וכצ"ל דתניא פרק הנ"ל נתכוון להרוג את זה והרג את זה דת"ק מחייב ור"ש פוטר ליה לגמרי מקטלא אולם לשון לגמרי דנקיט הגאון ז"ל אינו מובן דהיל"ל ור"ש פוטר ליה מקטלא ולקמן אי"ה יבואר זה

(ב) והנה דעת רבינו הרמב"ם ז"ל נפלאו בזה (שבפ"א מהלכות חובל הי"ד) פסק להאי דינא המתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בושתו של קטן נתכוון לבייש העבד ובייש ב"ח נותן לב"ח דמי בושתו של עבד והוא כההיא ברייתא דילן בסוגיין והוא דלא כר"ש ואלו (בפ"ד מהלכות רוצח ה"א) פוסק רבינו כר"ש דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור וכבר עמד בזה בלח"מ (בפ"א מהלכות חובל) וכתב לתרץ דרבינו היה מפרש דהא דקאמר הש"ס כאן ואי ר"ש דאמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כו' היינו דהיה קים לי' להש"ס דר"ש אמר בהדיא כן לענין בושת ולא תליא כלל הני ב' דינים זב"ז ורק דהש"ס דקאמר על דברי ר"ש מ"ט כקטלא היינו דר"ש אזיל בחדא שיטה בזה אבל לא דתליא דין זה דבושת בדין דקטלא ודלא כפירש"י דהש"ס הוא דקאמר דר"ש סובר כן גבי בושת הואיל דס"ל כן לענין קטלא בודאי דסובר כן לענין בושת ג"כ וא"כ הואיל דר"ש קאמר בהדיא כן בבושת ולא דתליא דין בושת בקטלא א"כ לא תליא כלל הני דינים זה בזה וא"כ גבי קטלא פוסק הרמב"ם כר"ש וגבי בושת פוסק כרבנן יעו"ש מה שהסביר דבריו והנה לכאורה נוטים דברי הלח"מ כדברי הגאון ז"ל המובא בשטמ"ק שהבאתי אולם כבר כתבתי לעיל דהא לא נמצא מבואר כן בש"ס בשום מקום כן ובדברי הגאון ז"ל נלע"ד דיש קצת ט"ס וכמו שכתבתי לעיל

עוד הקשה הלח"מ שם במ"ש הרמב"ם (בפ"י מה' נזקי ממון הלכה ט') אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור מן המיתה וכתב הה"מ (שם משנה פ"ד דף מ"ד) ועולה מכלל דברי רבינו שאם נתכוון להרוג ראובן והרג שמעון שהוא נסקל וכן העלה בגמרא עכ"ל. והנה המעיין היטב בגמרא ב"ק לעיל (דף מ"ד ע"ב) דקאמר הש"ס דבמתני' קתני נתכוון להרוג הבהמה והרג אדם פטורה ממיתה הא נתכוונה להרוג אדם זה והרגה לאדם אחר חייבת מתני' דלא כר"ש דאר"ש נתכוין להרוג זה והרג את זה פטור מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה בעל עד דמכוון ליה אף שור נמי עד דמכוון ליה ובעלים גופיה מנ"ל דאמר קרא וארב לו כו' כל הסוגיא וא"כ לר"ש הוה הדין גם בבהמה דנתכוון להרוג לאדם זה והרגה לאדם אחר ג"כ פטורה וא"כ להרמב"ם דפוסק (בפ"ד מהלכות רוצח הלכה א') כר"ש וא"כ גם בבהמה הדין כן וכדאיתא בש"ס (בדף מ"ד ע"ב) להדיא דההיא מתניתין דלא כר"ש וא"כ דברי הה"מ תמוהים לכאורה ע"ש בלח"מ. ויש להוסיף עוד להקשות קושיא זו על רבינו הרמב"ם ז"ל דלמה נקיט הלשון שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטורה עדיפא הו"ל לומר דשור שהיה מתכוון להרוג לראובן והרג לשמעון פטור ואי דנימא דהרמב"ם נקיט לשון המשנה הלא המשנה אתיא דלא כר"ש וגם דנקיט רבינו כל השלשה אופנים דתני במשנה שהי' מתכוון לנפלים והרג בן קיימא תיפוק ליה באפילו נתכוון לבן קיימא אם הרג לאדם אחר פטור באופן שדברי הה"מ מוכרחין הם בדברי הרמב"ם וא"כ קושית הלח"מ הנ"ל סובבת על הרמב"ם גופיה ז"ל. והלח"מ נדחק לתרץ הקושיא זו דרבינו מפרש דמ"ש הש"ס מתניתין דלא כר"ש לא הוי משום דמתניתין אית ליה גבי מיתת הבעלים דלא כר"ש אלא אע"ג דלגבי מיתת בעלים אית ליה למתני' כר"ש מקרא דוארב לו מ"מ לא מקיש תנא דמתניתין להא מלתא מיתת בעלים למיתת השור וע"ש מ"ש הלח"מ הטעם דדחקו לרבינו ז"ל לפרש כן משום דלא נדחה סתם מתניתין מההלכה דכיון דקיי"ל בנתכוון להרוג את זה והרג את זה כר"ש דפטור מכח תנא דבי חזקיה כו' יעו"ש ודבריו ז"ל צ"ע דמנ"ל להרמב"ם ז"ל לחלק כן והרבה י"ל בזה

והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י מ"ש המגדול עוז והכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות רוצח ה"א) שכתב המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת ב"ד עכ"ל ובהשגות וז"ל א"א כר"ש הוא ואין הלכה כר"ש עכ"ל. ובאמת תמיהת הראב"ד היא תמיהא עצומה דהא הוה פלוגתא בזה בסנהדרין (דף ע"ט) ורבנן פליגי על ר"ש וסברי דנתכוון להרוג את ראובן והרג את שמעון חייב מיתה וגם המג"ע בתחלה מודה לדברי הראב"ד בהאי קושיא ולבסוף תירץ הדברים ותורף תירוצו הוא דלפי מה דאמר רבא שם בסנהדרין תנא דב"ח מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן מכה אדם ומכה בהמה כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון והאי אינו מתכוין היינו שאינו מתכוין לזה אלא לזה כו' ואי בר קטלא הוא מאי אצטריך למפטריה ממון אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ופוסק רבינו ז"ל כההיא ברייתא דתנא דב"ח דרבא דבתרא הוא סובר כן ומש"ה פוסק הרמב"ם המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד והוסיף רבינו ז"ל וכתב עוד לפיכך הזורק אבן לתוך עדה כו' והיינו מתוך זה הפסק למדנו לזורק אבן לתוך עדה אפילו כולה ישראל שהרי לא נתכוין לאדם ידוע וממאי דהוינן אמרין לרבנן דר"ש בזורק אבן לגו נשמע להאי תנא דב"ח דמפיק מנייהו ואמרינן איפכא דאפילו כל העדה ישראל פטור דלא קרינן ביה וארב לו עד שיתכוון אליו ממש עכ"ד ועיין בכ"מ שכתב ג"כ כעין דברי המג"ע אלא שבמג"ע ביאר יותר