אמרי הצבי ב רכט

מדמים וכגון דהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דפסקינן כרבא דאינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום ויום ולעיל בריש פרקין הארכתי בזה וה"נ דכוותיה דבחבל לחרש שפיר משלם לו הזיקו דהיינו דמשלם לו דמי שבתו בכל יום ודוק היטב בזה

(ה) והנה עוד יש לי איזה הרהורי דברים בזה הענין והוא דהנה התוס' במס' בכורות (דף ל"ז ע"א) בד"ה מה בסה"ד וא"ת מ"ש דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן [דף מ"ד ומ"ה] תנן חש"ו פסולים באדם וכשרים בבהמה ובאדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים עכ"ל התוס'. ולכאורה דבריהם ז"ל אינם מובנים כלל דהא לקמן שם ליכא חילוק כלל בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וראיתי במוהרי"ט אלגזי ברפ"ו (שם אות נ"ב) בד"ה עוד הביא לשון התוס' הנ"ל וכתב שם ואין לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים ע"ש ולפי גירסא זו מובן דברי התוס' שפיר דלהאי חילוקא בין בידי אדם לבין חרש בידי שמים א"כ הי' מיושב הקושיא דהא דקתני לקמן (דף מ"ה) שם דחש"ו לא חשיב מומא ורק באדם פסול משום דאינו שוה בזרעו של אהרן מיירי בחרש בידי שמים היה א"ש ולא היה קשה כלל ורק שהתוס' כתבו שאין לחלק כן משום דלקמן קתני סתמא ולא מחלק התנא כלל בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים. ועיין במוהרי"ט אלגזי שם מ"ש עוד בזה. ועיין במס' בכורות (דף מ"ג) יתר עליהן באדם מנה"מ אר"י דא"ק כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן איכא משום אחולי עבודה מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית עין איכא בינייהו עשה ועיין ברש"י שם. והנה מתבאר מסוגיא דג' חלוקים הם דמום גמור מחיל עבודה וכהן לוקה ומשום אינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה וליכא אלא עשה ומשום מראית עין איסורא בעלמא איכא אבל עשה ליכא יעו"ש. עוד שם במס' בכורות (דף מ"ה ע"ב) במתניתין החרש והשוטה והשיכור כו' פסולים באדם וכשרים בבהמה ובגמרא שם שיכור מחיל עבודה בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב ופירש"י בד"ה בהדי וקתני ליה גבי מומין הבאין מחמת שאין שוין בזרעו של אהרן דאמרינן בר"פ דלא מחלי עבודה ומשני הש"ס בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י כו' ע"ש ומתבאר בהדיא דחרש ושוטה לא הוי מום גמור רק משום שאינן שוים בזרעו של אהרן ולא מחיל עבודה יעו"ש

ודברי הרמב"ם ז"ל אינם מובנים כלל לע"ד שהרי (בפ"ח מה' ביאת מקדש) דחשיב שם המומים שבאדם היתרים על מומי בהמה הם תשעים. שבבהמה ובאדם הם חמשים כמפרש (שם בפ"ז) והמומים שנתוספו באדם על מומי בהמה הם תשעים וחשיב להו בפ"ח (שם) וכתב (בהט"ז) ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הם החרש והשוטה כו' והם הם בחשבון התשעים מומין הנ"ל דקחשיב שם בהאי פרקא כנראה להמעיין ומונה. ולכאורה קשה דקחשיב חרש ושוטה למומין והרי לפי המבואר עיקר פסולייהו הוא משום שאינם שוים בזרעו של אהרן אבל מום גמור לא מיחשבי לענין דיהיה מחלי עבודה. ועי' ברמב"ם (שם בפ"ו מהלכות הנ"ל בה"ה) חשיב שלשה מיני מומין הם יש מומין שהן פוסלין הכהן מלעבוד והבהמה מלקרב ויש מומין שפוסלין באדם בלבד מלעבוד ויש מומין שאין פוסלין אבל מפני מראית עין כו' ובהלכה ו' כתב כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה ואם היה מזיד לוקה וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד אע"פ שהוא לוקה לא חלל עבודתו ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית עין אינו לוקה ועבודתו כשירה עכ"ל ודברי הרמב"ם בזה ג"כ נפלאו דהא באם הוא רק משום שאינו שוה בזרעו של אהרן אמאי לוקה הלא רק עשה הוא וכמפרש בהדיא במס' בכורות (דף מ"ג) שהבאתי לעיל. והמלמ"ל (שם) הביא דברי התוס' יו"ט וראיתי בתוס' יו"ט (שם) כתב דבר חדש בהאי ענינא דלאו הבא מכלל עשה יעו"ש ולא הובא עדיין בספרי הכללים יעו"ש. והנה גם לשיטת הרמב"ם הנ"ל דגם אם אינו מום גמור ורק דהפסול הוא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ג"כ לוקה מ"מ בחרש ושוטה דאם עבדו עבודה בקודש דג"כ איכא מלקות מ"מ בודאי דאינן לוקין דהא לאו בני חובא הם וי"ל בזה. אבל עכ"פ עיקר תמצית הדברים הוא דכהן חרש שעבד עבודתו כשירה ואפילו חרש בידי אדם ג"כ כשר שהרי קתני במתניתין סתמא דחרש ושוטה פסולים באדם אבל לא בבהמה וכמ"ש התוס' בבכורות (ל"ז) שהבאתי וא"כ השתא דאם עבד עבודה עבודתו כשירה ואפילו באינו שומע ואינו מדבר דסתם חרש הוא כן. ולכאורה י"ל שהרי אינו חייב מלקות אם עבר עבירה והו"ל לומר דלא מקרי בר עבודה כלל אפ"ה עבודתו כשירה וא"כ לענין שחיטה אם חרש ושוטה שחטו כל שאחרים עומדים ע"ג שחיטתן כשירה וכדאיתא בריש מס' חולין ועיין ביו"ד (ס"א ס"ה) ובש"ך (ס"ק כ"ז) מ"ש בשם הלבוש דקטן לאו בר זביחה והש"ך דחה דבריו ועיין תבו"ש (ס"א סכ"ח) דחרש שאינו שומע ואינו מדבר דאם מומחה עומד ע"ג וראה מתחלה ועד סוף ששחטו כהוגן שחיטתו כשירה כו' ואע"ג דכתיב וזבחת ודרשינן אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו אינהו נמי איתנהו בזביחה דהא מוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילות כו' וכתב (שם בס"ק מ"ט) בשם המוהרי"ל בתשובה (סימן קצ"ו) דהוכיח דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחים מוזהרים עליהם שכתב דאי הוי כבהמה יחשב שחיטתו אפילו אחרים עומדים ע"ג כשחיטת עכו"ם וקוף דפסלינן מוזבחת ואכלת ע"ש ועיין בפרמ"ג (שם בש"ד ס"ק כ"ז) ובפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת בח"ב בתחלתו מ"ש בזה והרבה י"ל בזה. והנה לפי המבואר דכהן חרש שעבד עבודתו כשירה וא"כ הרי מיחשב בר עבודה ומכ"ש דמקרי ג"כ בר זביחה ולא צרכינן לטעמא הואיל דפקחים מוזהרים עליהם כללו של דבר דחרש ושוטה שפיר מקרין בר זביחה ג"כ ורק דחיישינן שמא קלקלו ובעינן אחרים עומדים ע"ג ולעד"נ דגם בעבודה שעבדו דעבודתן כשירה דבודאי ג"כ בעינן אחרים עומדים ע"ג וי"ל בזה עוד הרבה ענינים י"ל בזה אולם אכ"מ ולא ביארתי הכל עוד

[י] שם תוד"ה נהי באה"ד וז"ל ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת מיהו מהא דתנן לקמן (דף פ"ז) החובל בחרש חייב כו' והנה פשיטא להו להתוס' דריפוי צער ובושת חייב בחרש ואע"ג דחרש לאו בר דמים הוא וא"כ גם בנזק יחייבו וכן בשבת ג"כ יחייב לשלם. אולם לע"ד פירוש דברי התוס' הוא דלעולם דס"ל דגם בנזק חייב דהיינו אם חבל בחרש דקטע לידו וכדומה דשפיר משלם נזק ג"כ ורק הכא דקטע לידו ואח"כ רגלו ואח"כ חרשו וא"כ הרי משלם לו דמי כולו והרי ידו ורגלו בכלל דמי כולו דמשלם כשחירשו לבסוף וא"כ ליכא נזק כאן לשלם לו דמי ידו ורגלו וכן משבת ג"כ יש לפטרו הואיל דמשלם לו עתה דמי כולו ומשום הכי לא הקשו רק מריפוי צער ובושת דנהי דמשלם לו דמי כולו אבל צער ובושת ודאי דמשלם לו וכן ריפוי משלם לו ג"כ אע"ג דמיירי בחרש שאינו יכול להתרפאות מ"מ איכא ריפוי שמחמת שחרשו נחלה על גופו וכדומה וזה יכול להתרפאות וחייב ברפואתו בזה אבל לעולם דס"ל להתוס' דהיכא דחבל בחרש דמחויב לשלם הכל ונהי דאינו יכול למכור את עצמו מ"מ הרי סוף סוף חבל בו ואפחתיה מכספו ואם כי לא נוכל למישיימיה כמה היה שוה למכור את עצמו וכמו שכתבתי לעיל בסמוך מ"מ בודאי דצריך לשלם לו הנזק מדי יום ביומו כמה שהיה יכול להרויח והנזק והשבת הוא נחשב כאחד דכל דלא שיימינן ליה כעבד נמכר בשוק א"כ ליכא כלל שבת בפני עצמה ונכלל השבת בכלל הנזק וכדאמר רבא לקמן (בדף פ"ו ע"א) בשבת הפוחתתו בדמים כגון בהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור דנותן לו שבתו בכל יום ויום וכבר הארכתי לעיל שם בבאור הענין בארוכה ועיין בשמ"ק כאן ד"ה למיתב בסה"ד מ"ש בשם הראב"ד וי"ל בזה

והנה רש"י בד"ה נ"מ למיתב ליה צער ובושת דכ"א אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתים כו' ותוד"ה נהי הקשו דבשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כלו אלא ריפוי למה