אמרי הצבי ב רכח

וכמו שרצה הש"ס בגיטין למיפשט מהאי ברייתא (שם) יעו"ש. ולכאורה י"ל בזה אם בעבד חרש יש קנס שלשים שקל מיהו בודאי דיש קנס שלשים שקל בנגח לעבד חרש וכן באם הרג לחרש ושוטה בודאי דמצד הסברא יש לומר דחייב מיתה והרי במס' סנהדרין (דף פ"ה ע"ב) דקאמר הש"ס דצרכינן תרי קראי קרא דמכה איש וקרא דכי יכה כל נפש דקרא דכל נפש אתא לרבויי להורג קטן ע"ש וכמו דהורג לקטן בר קיימא חייב מיתה ה"ה די"ל דהורג לחרש ושוטה ג"כ חייב מיתה דדוקא הורג לטריפה פטור ממיתה משום דלאו בר קיימא הוא אבל בהורג חו"ש בודאי דחייב מיתה ולא ראיתי עוד בשום מקום להיפוך הן שגם שחייב לא ראיתי מפורש עוד אבל מצד הסברא י"ל כן. שוב ראיתי בספר מנחת חינוך מצוה ל"ד הביא דבר חדש שבספר הלק"ט למוהר"ם חאגיז ז"ל (סי' ל"ז) כתב דההורג חרש ושוטה אין נהרגין עליו כטריפה והמחבר ז"ל דחה דבריו וכתב דפשוט דחייב וגם הרמב"ם סתם ולא מצאתי בשום מקום דבר זה ע"ש. ואם ההורג לחרש ושוטה חייב מיתה בודאי די"ל דגם שור שנגח לעבד חרש ושוטה דג"כ חייב בשלשים שקל וא"כ אכתי חרש בר דמים הוא למכור לקנס אם נימא דעבד שמכרו רבו לקנסא חל המכירה והתם קאי באיבעיא דלא איפשטא ונפשוט מדרבא דהכא וגם דאי הוה איבעיא דלא איפשטא א"כ אמאי בחרשו נותן דמי כלו הא אם מזדבן לקנסא היה כול יכול לנכות מה ששוה למכרו לקנסא ואם כן גם בחרשו ינכה לו זה ששוה למכרו לקנסא מספיקא דהוי המזיק המוחזק. ועיין במס' ערכין (שם) בתוס' ד"ה לאתויי מנוול וז"ל משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ויש להקשות דהא מיבעי לן בפרק השולח עבד שמכרו רבו לקנס מהו אלמא אית ליה בדמים כו' ע"ש. הרי שהתוס' הקשו ג"כ קושיא כזו על מנוול ע"ש שתירצו דבטריפה איירי אבל אי היה מיירי בשלם שפיר היה קשה וא"כ בחרשו דקאמר סתמא משמע אפילו בשלם ג"כ נותן דמי כלו וא"כ קשה קושית התוס' הנ"ל. אולם י"ל בזה דהנה התוס' דקדקו בקושייתם (שם) במס' ערכין והקדימו לומר דמשמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ועל זה הקשו קושיא הנ"ל ולמה הוצרכו להקדים זה. אבל באמת כוונתם ז"ל הוא דבבן חורין לא שייך קושיא זו כלל משום דנהי דבאמר דמי עלי שמין אותו כעבד אבל באמת לאו עבד הוא וא"כ לא משכחת לה כלל דיהיה נישום לענין למכרו לקנס דהא לא משכחת לה כלל דיהיה נמכר לקנס שאם יגחנו שור שישלם שלשים שקל דהרי בן חורין הוא באמת ומש"ה הקדימו לומר דמשמע דקאי גם על עבדים והיינו שאם אמר על עבד מנוול ומוכה שחין דמי עלי דלא הוי בר דמים ורק בערכין מחייב וע"ז הקשו דהא איתא בדמים לענין למכרו לקנס אבל בבן חורין גמור לא שייך כלל לומר דמזדבן לקנסא וא"כ שפיר אמרינן דחרשו נותן לו דמי כלו כי לא שוה כלל דלענין למכרו לקנסא לא שייכא גביה וז"ב לע"ד. שוב ראיתי ביה"ת כאן שהקשה גם כן מגיטין (מ"ב) הנ"ל והניח בצע"ג ע"ש ובמפ"י מ"ש בזה

(ג) ובגוף קושית התוס' דכאן הנ"ל היה נלע"ד ליישב עפ"י מ"ש לעיל בריש פרקין [או"א אק"א] לבאר שיטת רש"י דנזק שמין אותו כעבד עברי דטעם הדבר הוא הואיל דיכול היה למכור א"ע לשש שנים או עד היובל והיה נוטל אלף זהובים וכשאין לו רק ידו אחת לא יתנו לו רק שמונה מאות ומשלם לו זה השני מאות שהפסידו בנזק זה והרי ההפסד הוא תיכף בשעת הנזק והארכתי בזה לעיל. והנה לפי"ז נוכל לומר שפיר דחרש בר דמים הוא ושוה מעות ואם הזיק אדם לעבד חרש של חבירו בודאי דצריך לשלם להאדון מה שהזיקו שהרי יש לו שוויה ורק הא דבחרשו נותן לו דמי כלו הוא משום דהא הפסידו בזה שאינו יכול למכור את עצמו לעבד עברי שהרי אם הוא חרש אינו יכול למכור א"ע דמעשיו בטלים ומש"ה משלם לו דמי כלו. אבל לעולם דחרש בר דמים הוא ומש"ה בנידרין שאומר דמי חרש פלוני עלי שפיר משלם כפי שוויה כנלע"ד נכון לכאורה ליישב קושית התוס' הנ"ל. אולם לשון הרמב"ם (בפ"ב מהלכות חובל הלכה י"ב) שכתב שהרי אינו ראוי למלאכה כלל משמע דאינו שוה כלום וי"ל עוד בזה. ויש להביא ראיה לזה שכתבתי לעיל דאם שור נגח לעבד חרש דמשלם קנס שלשים שקל דאל"כ תקשי בהא דקאמר הש"ס בגיטין מ"ג (שם) ואס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא וקשה דהא משכחת לה בעבד חרש דליכא קנסא כלל ולא מזדבן לקנסא ולאו בר דמים הוא כלל אלא ע"כ דעבד חרש יש לו קנסא שלשים שקל ומזדבן לקנסא ושפיר קא בעי הש"ס למפשט שם בגיטין מברייתא הנ"ל דלא מהני מכירה לקנס והוכרח הש"ס לומר דנוכל לומר דברייתא מיירי בעבד טריפה ומנוול ומוכה שחין יעו"ש ודוק

הן אמת דלכאורה י"ל לשיטת הר"י בתוס' דבחרש שאינו בר אומנות לא שוה כלום א"כ תקשי מהא דגיטין לימא דמיירי בחרש שאינו בר אומנות דלא מזדבן כלל וראיתי בים התלמוד שהקשה כן והניח בצ"ע וראיתי שם בהגהות מפרשי ים שכתבו דבעבד חרש שפיר איכא שלשים שקל כיון דקנס הוא ואפי' דחרש שאינו בר אומנות ולאו בר דמים הוא ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעתם ז"ל אלא שאני כתבתי זה בעיקר הדבר שהעליתי דחרש מקרי בר דמים וא"ש מאד אולם לשיטת הר"י הנ"ל י"ל עוד בזה וגם הם ז"ל כתבו שיראים לחדש כזה. אולם לפי מ"ש דבהורג לחרש דודאי חייב מיתה א"כ י"ל דהא אם הרג לעבד חרש דחייב מיתה א"כ בנגחו שור בודאי דאיכא שלשים שקל ודוק היטב בכ"ז. ועוד יש לעיין הרבה בזה

(ד) והנה התוס' כאן בד"ה נהי באה"ד וז"ל ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת עכ"ל משמע לכאורה דמנזק פטור לגמרי אם חבל לחרש דלא נקטו רק הני תלתא אבל נזק ושבת לא משלם ולכאורה י"ל הכי מותר לגזול לחרש וגם מה נשתנה נזק ושבת מכל הני תלתא ריפוי וצער ובושת ובהא דקאמר הש"ס בהאיבעיא דבעי רבא קטע את ידו ולא אמדוהו סומא כו' דקאמר הש"ס נהי דנזק וריפוי כו' דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה דמי כוליה כו' יעויין היטב בזה יש לומר דהתם שאני דהואיל דהוא משלם דמי כוליה א"כ לא נוכל לחייבו בנזק ידו ורגלו ועינו דהזיקו מקודם משום דאף אם נחשוב דמי ידו ורגלו ג"כ הלא לא יצטרך לשלם תו בהנזק מה שחרשו רק פחות שהרי אם נישום באלף זהובים וכשקטע לידו לא שוה רק שמונה מאות א"כ לא יצטרך לשלם הנזק שחרשו רק שמונה מאות שהרי כשאין לו אלא ידו אחת הרי אינו שוה רק שמונה מאות וא"כ אם משלם לו האלף זהובים הרי נחשב שפיר כל דמי נזקו אבל לעולם די"ל שאם כבר הוא חרש וחבל בו דיש לומר דמשלם לו הזיקו שהרי גם חרש יש לו דמים שהרי נידרין וכמש"ל. אולם יש לעיין ולומר דאפילו אם כבר הוא חרש וחבל בו דלא נוכל לחייבו לשלם הנזק אף שיש לו דמים משום דעיקר שומת הנזק הוא שהיה יכול למכור א"ע בעבד עברי והרי הפסידו זה וכמו שביארתי לעיל בר"פ בשיטת רש"י והכא אם הוא חרש אינו יכול למכור א"ע וליכא כלל שומת הנזק דנחייביה שהרי לא הפסידו בזה כלום שהרי אינו יכול למכור א"ע בעבד עברי ולכאורה י"ל בזה. מיהו לשיטת הרא"ש דשמין אותו כעבד כנעני וא"כ י"ל דאם נימא דחרש יש לו דמים דשפיר שיימינן להנזק אם הזיקו לחרש שהרי דאם שמין אותו כעבד כנעני אף שאינו יכול למכור את עצמו בעבד כנעני אפ"ה שמין אותו כע"כ וח"כ אם נימא דחרש בר דמים הוא שפיר חייב לשלם לו נזק כשחבל לחרש ונ"מ לדינא גם לשיטת הרא"ש הנ"ל בחרש שהוא בר אומנות דיש לו דמים וכסברת הר"י בתוס' כאן וכן דעת הרבה פוסקים א"כ שפיר נוכל לשום להחרש כשחבלו אדם לחרש וי"ל בזה

ולשיטת רש"י ז"ל הנ"ל וכפי שביארתי בסברתו דמש"ה כשחרשו נותן לו דמי כלו משום דהפסידו שאינו יכול למכור את עצמו בעבד עברי וא"כ כשחבל לחרש ג"כ לא נוכל לשום הנזק משום האי טעמא גופיה יש לומר דמשלם לו שפיר בכל יום מה שהיה יכול להרויח משום דבאמת הו"ל לומר כן בכל נזק דהא הזיקו שאינו יכול להרויח והוי היזק גמור וכמ"ש הרמב"ן בדד"ג הבאתיו לעיל בפרקין [או"א אק"א] דשבת לא הוי גרמי משום דבשעה שחבל בו הרי הזיקו ממש ורק דהא דשמין אותו לשלם מה שהשחיתו משוויה הוא להקל על המזיק דילפינן מקרא דובער בשדה אחר וכמ"ש הרא"ש בריש פרקין (סי' א') וזה דוקא היכא דאפשר לשום אותו כן אבל היכא דא"א לשומו כן שפיר משלם בכל יום הזיקו מה שהיה יכול להרויח כמו דבשבת הפחתתו