אמרי הצבי ב רכז

בפרקין על (דף פ"ה ע"ב) בהא דקאמר הש"ס וא"ת לקתה מדה"ד דכי מתפח להאי גברא לאו אגרא דשומר קישואין שקיל כו' כתב הבעה"מ (שם) ג"כ כן דהלא בכלל הנזק נכלל ג"כ השבת שהרי אומדין אותו כמה היה שוה מקודם וכמה יהיה שוה לאחר שיתפח וא"כ נמצא בכלל דמי ידו ודמי רגלו שבתו שבכל יום ויום מהאי מלאכה דבטיל מניה כו' ומפרש שמשלם לו שבת מה שהיה יכול לעשות עוד מלאכה אחרת עם המלאכה שהוא רגיל לעשותה וזה הוא גזה"כ שישלם שבת הזאת אע"ג דלא עשה מעולם שתי מלאכות כאחד דגלי קרא שבתו יתן יעו"ש והוא כעין מ"ש ועיין במלחמות מ"ש (שם) ועיין בשמ"ק (שם) מ"ש בשם הרב המאירי ז"ל ועוד הרבה הראשונים ז"ל יעויין שם וי"ל הרבה בזה וקצרתי כאן

(ג) אולם בגוף הדבר הזה הלא זה הוא פלוגתא בין הראשונים ז"ל ועיין בטוח"מ (סי' ש"ז) וז"ל כתב א"א הרא"ש ז"ל השוכר פרה מחבירו ונולד בה מכה בפשיעת השוכר שלא מחמת מלאכה כגון ששינה פסקו חכמי צרפת שהוא פטור מלשלם כיון שסופה להתרפאות מאותה מכה לא הוי אלא שבת ואין שבת בבהמה לפיכך אם מתבטלת כמה ימים פטור כיון שסופה להתרפאות ויש מחייבין דדוקא גבי אדם לא חשבינן מכה שסופה להתרפאות אלא שבת לפי שאין עומד למכור הלכך לא אפחית מכספיה אבל בהמה שבכל שעה עומדת למכור ואם יבא למכרה ודאי תשוה פחות מחמת מכה זו חשוב נזק וחייב עכ"ל ועיין בב"י הביא דברי התוס' והרא"ש והמרדכי ובש"ע (שם) הובא ב' הדעות הנ"ל ושיטת היש מחייבין הביא לבסוף והרמ"א פוסק כסברא הראשונה ועי' בסמ"ע (שם) וגם בש"ך (שם) ומ"ש בשם היש"ש יעו"ש ועיין שמ"ק ב"ק על (דף פ"ו ע"א) בד"ה ורבא אמר וז"ל מכאן נראה שאם שכר אדם סוס מחבירו ותחב לו מסמר ברגלו ונתבטל ממלאכתו שהשוכר פטור דקיי"ל כרבא לגבי אביי ורבא קרי הכל שבת קטנה ואין לבהמה שבת ור"י אומר דל"ד דודאי לבהמה שהיא עומדת לימכר בכל יום וע"י המכה אינו מוציא למוכרה ודאי נזק מקרי ומחייב הר' ישעיה ז"ל עכ"ל. והרי מבואר סברא זו שכתבתי בשיטת היש מחייבין דכל שהוא בבהמה לא שם שבת עלה כלל אלא שם נזק עלה והוא כסברתי שכתבתי לעיל וא"כ באדם דאזיק שור הרי נישום הכל בכלל הנזק שהרי עכשיו שיש פחות ממה שהיה שוה וא"כ אם סגר שור של חבירו שפיר יש לומר דמשלם שבת שהרי אז הזיקו בידים וכסברת הרמב"ן שהבאתי לעיל ונוכל לומר דבכה"ג שפיר חייב לשלם מה שהיה יכול להרויח בו שהיה עושה בו מלאכה וכמ"ש ודוק ועיין בסי' ש"מ ובקצה"ח (ש"ז וש"מ) ובנוב"י מהדורא תנינא חחו"מ (סי' נ"ו) יעו"ש והרבה י"ל בכל זה וקצרתי ועיין לעיל על (דף כ' ע"א) מ"ש שם בעזה"י [אות ו'] בדברי הנ"י (שם) והרבה י"ל עוד בדברי הקצה"ח הנ"ל

[ח] שם ת"ר שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין וא"ת לקתה מדת הדין כו' מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ועיין פירש"י מ"ש בזה והנה ע"כ פירושו ז"ל הוא ג"כ כמ"ש התוס' בד"ה דכי מתפח כלומר בתחלה כשהיה בריא ואם כי בתחלת פירושו של רש"י יש לטעות ולפרש פירוש אחר אולם המעיין היטב יראה שכונת רש"י ז"ל הוא ג"כ כן ועיין בבעה"מ מ"ש בזה וברמב"ן במלחמות והרבה י"ל בפירושם ז"ל ועיין בשמ"ק כאן האריכו הראשונים ז"ל בפירוש הסוגיא וי"ל בזה. והנה לפי פירוש הראשונים ז"ל דהא דקאמר דכי מתפח הוי הפי' בתחלה כשהיה בריא ולכאורה י"ל מה הוה הס"ד של התנא דברייתא דר"ל דלקתה מדת הדין ולבסוף מסיק דלא לקתה מדה"ד. והנלע"ד בכונת התנא והוא דאם היה שוה אלף זוז וכשנקטע ידו אינו שוה אלא שש מאות דצריך לשלם ארבע מאות דהיכא הוי השומא אם הוי השומא דשמין אותו כמה הוא שוה עכשיו כשהוא חולה א"כ הרי אם המזיק משלם לו מה ששוה עכשיו פחות ממה שהיה שוה מעיקרא א"כ הרי נישום כשהיה שוה עכשיו והרי הלוקח שיקנהו עכשיו יודע שלא יהיה יכול לעשות מלאכה עד שיתרפא וא"כ הרי כבר נכלל השבת בתוך הנזק וע"כ צ"ל דהשומא היא כמה יהיה שוה כשיתרפא וא"כ הרי לא נכלל השבת בתוך תשלומי הנזק וכמ"ש לעיל בפרקין [או"ז אק"ב] ועיין כאן בשמ"ק מ"ש בזה. וא"כ י"ל דהא אם נישום תחלה השבת טרם שנישום הנזק א"כ יהיה השבת כפי שהיה ראוי להרויח בעוד שלא נקטע ידו א"כ יהיה עולה השבת מרובה דהא היה יכול להרויח בשתי ידיו ארבעה זהובים ליום ויצטרך לשלם לו כן לכל יום אבל אם נישום הנזק מעיקרא וא"כ כשנישום השבת אח"כ לא יהיה נישום השבת רק כפי שהיה יכול להרויח בידו אחת שהרי אנו דנין על אדם שאין לו אלא יד אחת ואינו יכול להרויח אלא ב' זהובים ליום ולא יצטרך לשלם רק שני זהובים לכל יום כל זמן שלא נתרפא וזה הוא פירוש הברייתא דקאמר וא"ת לקתה מדת הדין דהיינו שנישום תחלה השבת כפי שהיה יכול להרויח בשתי ידיו ולמה נישום אותו כשומר קישואין והחק נישום אח"כ וע"ז משני התנא דמדת הדין לא לקתה שהרי כבר נתן לו דמי ידו כו' וה"ק דתחלה שמין הנזק וא"כ כשכבר נישום הנזק א"כ הרי אנו דנין רק על אדם שאין לו אלא יד אחת והרי אינו יכול להרויח רק מעט כשמירת קישואין וזה נלע"ד נכון

[ט] (א) שם חירשו נותן לו דמי כלו ובתוס' ד"ה חרשו ובפ"ק דערכין (דף ב') תנן חש"ו נידרין ונערכין ואור"ת דיש לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים כו' ועיין במס' ערכין (שם) בתוס' ד"ה חש"ו תירצו ג"כ כן בשם הר"ת ותירצו עוד דהאי דהכא מיירי בחרש שאינו יכול להתרפאות ע"ש. והנה לכאורה י"ל בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין שהשמיט להאי דינא דהתם דחרש ושוטה נידרין ע"ש (בפרק א' הלכה ג') היה מבן ל"א יום עד בן חמש שנים גמורות ערך הזכר ה' שקלים כו' כל הדינים הכתובים בתוה"ק מפרש באר היטב ובה"ו (שם) וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו עכ"ל והרי כתוב מפורש דחש"ו נערכין הואיל דהוא לפי שניו ובנידרין שהם לפי דמיו כתב (שם בה"ט) הדמים אינן כערכין כיצד האומר דמי עלי כו' או דמי פלוני עלי אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו כו' נותן מה שהוא שוה דינר או אלף כאלו הוא עבד נמכר בשוק עכ"ל והשמיט לגמרי האי דינא דחרש ושוטה לענין נידרין ולכאורה י"ל בזה מדוע השמיט הרמב"ם לדין המפורש בהדיא במשנה. ולכאורה י"ל בזה דהיה קשה להרמב"ם קושית התוס' הנ"ל לרבא דסובר חרשו נותן לו דמי כלו מהאי משנה דריש ערכין ולא היה ניחא ליה בתירוצם של התוס' והיה הרמב"ם מפרש דלא תקשי לרבא ממשנה הנ"ל דרבא יפרש המשנה דקתני חש"ו נידרין ונערכין היינו דנערכין קאי אכל הני תלתא אבל נידרין לא קאי רק על קטן אבל לא על חרש ושוטה משום דחרש ושוטה לאו בר דמים נינהו כלל והא דנקט נדרין לשון רבים לאו דוקא רק איידי דקתני נערכין לשון רבים נקיט נמי נידרין לשון רבים. ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' חובל הלכה י"ב) הכה את חבירו על אזנו או אחזו ותקע באזנו וחרשו נותן לו דמי כלו שהרי אינו ראוי למלאכה כלל עכ"ל ובהגהות מיימוני (שם אות א') כתב דהרמב"ם מתרץ כתירוצו של הר"י כאן בתוד"ה חרשו ע"ש. ולפי האמור נוכל לומר דלפירושו של הרמב"ם הנ"ל דרבא מפרש למשנה דערכין הנ"ל דנידרין לא קאי רק על קטן בלחודא אבל חרש ושוטה באמת לא הוי בר דמים כלל ומש"ה שפיר השמיט להאי דחרש ושוטה נידרין דבאמת אינן נידרין כלל הואיל דלא הוי בר דמים כלל וכמו שכתבתי לעיל ואכתי צ"ע בזה

(ב) והנה לכאורה י"ל דהא דאמרינן דחרשו נותן לו דמי כלו משום דאינו שוה כלום לפי מה דקמבעי להש"ס בגיטין (דף מ"ב ע"ב) עבד שמכרו רבו לקנס תיבעי לר"מ ותיבעי לרבנן כו' דקא בעי רבי אבא למפשט מברייתא (שם) וקאמר ואס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא אין איכא עבד טריפה והא חזו למיקם קמיה במנוול ומוכה שחין וקמה לה באיבעיא דלא איפשטא וכ"פ הרמב"ם (שם בפכ"ג מה' מכירה הלכה ג') ע"ש א"כ בחרשו דנותן לו דמי כלו משום דתו אינו שוה כלום הלא בעבד חרש דו דאי דשוה מידי שהרי יוכל למכרו לקנסו אם נימא דעבד מזדבן לקנסא והרי חובל ג"כ שמין אותו כעבד ולשיטת הרא"ש במתני' ר"פ החובל שמין אותו כעבד כנעני וא"כ הרי גם בחרשו אכתי בר דמים הוא בכה"ג למכרו לקנסו