אמרי הצבי ב רכה

לרפאותן ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו והיינו אפילו שבת שמחמת המכה ג"כ פטור. ולכאורה י"ל דלפי"ז יהיה דברי ר' יוסי בר"י סותרין א"ע מבבלי לירושלמי שהרי בסוגיא דילן כאן איתא ר"י בר"י אומר אף מחמת המכה פטור ואולם נוכל לומר דקאי רק על הצמחים עצמם אבל באם נסתרה המכה מכח הצמחין חייב ברפואה על המכה גופיה אבל לא על הצמחין ופטור מן השבת בכה"ג וכמש"ל

ולפי ההצעה הזאת נוכל לומר דהא דכתב הרמב"ם עלו בו צמחין שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן דמי שבתו היינו בנסתרה המכה מחמת הצמחין שעלו שלא מחמת המכה דחייב ברפואה על המכה בלחוד ולא על הצמחין וגם בשבת פטור אפילו על המכה וכמש"ל וזה שכתב רבינו מיד אח"כ האי דינא דעבר ע"ד הרופא וי"ל בזה

והנה לפי האמור אולי נוכל לכוון זה בדברי הקדמון המגדול עוז שכתב בטעמו של הרמב"ם משום דבגמרא שקלינן וטרינן עד דאר"י בר"י אף מחמת המכה פטור שנאמר רק ומפרש תלמודא בתרי לישני כו' דאיכא דאמרי פטור משבת וחייב בריפוי כמאן כאבוה ופסק הרמב"ם כלישנא בתרא והדין עמו שכן בכל התלמוד פסקינן כלישנא בתרא ועוד כי כל הסוגיא כך היא הולכת לחייב בריפוי כי מי יפטרנו מאגר אסיא וישלם ואי משים שעלו שלא מחמת המכה הא מקשי ליה תלמודא ואוקמא בגרגותני כו' עכ"ל והמוהרש"ל ז"ל כתב מרורות ע"ד המג"ע בזה דהא בהסוגיא נאמר דוקא בעלו צמחים מחמת מכה יעו"ש בדבריו. והנה המעיין היטב בלשון המג"ע יראה שח"ו לא נעלם ממנו זה והרי הוא ז"ל בעצמו רמז זה וכתב ואי משום שעלו שלא מחמת מכה כו'. ואולם כונת המג"ע נוכל לומר דהוא כמו שכתבתי דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה דפטור מריפוי הוא דוקא בריפוי דצמחים אבל בנסתרה המכה מחמת אלו הצמחים שעלו שלא מחמת המכה דחייב בריפוי דמכה גופיה אף דבריפוי דצמחים פטור ודייק לה מדהוצרך הש"ס לשנויי דהא דקתני בעלו שלא מחמת מכה דפטור מריפוי מקרא דרק דקאי דוקא בעבר ע"ד הרופא כו' והעלה גרגותני ואמאי לא קאמר דאתא לאשמעינן באם עלו צמחים שלא מחמת מכה ונסתרה המכה דפטור אלא ע"כ דבכה"ג נהי דפטור מריפוי דצמחים אבל מריפוי דמכה לא מיפטר וחייב בריפוי דמכה ופטור משבת וכמו שכתבתי לעיל ודברי המגדול עוז שרירין וקיימין ודוק היטב בזה. וכשם שלמדתי זכות ע"ד הקדמון המג"ע כן יליץ הקדמון ז"ל בעדנו לזכות בכל הענינים לטובה

[ז] (א) שם ע"ב שבת כגון דהדקיה באינדרונא ובטליה כו' ועיין בהרא"ש (סס"ג) שכתב שבת דאהדקיה כו' נותן לו דמי שבתו ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגר בתוכו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בניזקין הוי כמו פורץ גדר לפני בהמת חבירו כו' ע"ש ועיין בב"ח על חו"מ (סימן שס"ג אות וי"ו) במ"ש הטור בשם הרמ"ה דבחצר דקיימא לאגרא דצריך הדר בו ליתן שכר אפילו בגברא דלא עביד למיגר דסובר הרמ"ה דאפילו לא היה דר ביה כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב והרא"ש סובר דפטור הביא הב"ח דברי הנ"י דפרק כיצד הרגל דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דאהדקיה באינדרוניא חייב כו' וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד כו' ומשם יש ללמוד נמי למי שגזל חצר העומד להשכיר אע"פ שלא דר בו חייב לשלם ולא חשבינן ליה לגרמא בניזקין אלא דד"ג הוא דמזיקו בידים וקשה ומ"ש הא מתוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכה דכתב רבינו אם היה עושה מלאכת רבו ובטלו ממנו חייב לשלם דאלמא דוקא דעושה בו מלאכתו אבל אם לא עשה בו מלאכתו אלא מהדק ליה באנדרוניא פטור אע"ג דבטלו ממלאכת רבו כו' וכתב דהרמ"ה סובר באמת כן דגם כי לא עשה בו מלאכה אלא אהדקיה באנדרוניא חייב כו' והאריך בזה ובמ"ש הרא"ש בפרק כיצד דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מחייב אלא כשעת הגזילה כו' צריך לחלק בין אהדקיה באנדרוניא דהי"ל מזיק בידים כשהכניסו לחדר וסגרו בתוכו דהתחיל ההיזק מיד בידים ממש ובין גירש חבירו מביתו ונעל הדלת דלא התחיל ההיזק עכשיו מיד אלא לאח"כ כשלא יוכל להכניס דיורין עכ"ד. והקצה"ח (בסי' שס"ג סק"ג) דחה חילוק זה ע"ש ושהניח תמיה רבתי על נ"י דפרק כיצד הרגל והב"ח כי יש חילוק בין אדם דאזיק אדם לבין אדם דאזיק שור דודאי גבי אדם באדם התורה רבתה לחייבו בד' דברים ואפילו שבת שלא במקום נזק אבל בנזקי שור לא חייבה תורה אלא בנזק בלבד מש"ה בנועל ביתו דליכא דין נזק אלא במה ששובת החנות ממלאכתו ואין דין שבת באדם דאזיק שור או שאר ממון ואפילו בכחש דהדר יש פוטרין משום דהו"ל שבת וכמבואר (בסימן ש"ז) ואפילו למאן דמחייבו אינו אלא משום דין נזק אבל בנועל ביתו דודאי לית ביה משום נזק לכ"ע פטור וכן בנועל בהמת חבירו כו' אבל אדם דאהדקיה לחבירו באנדרוניא חייב שפיר משום שבת והאריך שם בזה. ולכאורה הם דברי הקצה"ח תשובה נצחת וקשה כברזל ואחר אשר עיינתי היטב בזה כי ח"ו לא נוכל לעשות שופטי ארץ כטועה וכי הוא נוגע גם לראשונים ז"ל ובעזה"י נלע"ד להצדיק דברי הנ"י והב"ח דהנה לכאורה י"ל בהא דחייבה תורה שבת ולא אמרינן דהוי רק גרמי ולהסוברים דגרמי לא מחייב אלא מדרבנן א"כ אמאי חייבה התורה שבת. אולם כבר כתב הרמב"ן ז"ל בדד"ג דשבת הוא היזק גמור ולא גרמי דשבת בא ההיזק מיד וכן בהדקי' באנדרוניא דחייב ג"כ שבת ג"כ לאו מדינא דגרמי אתינן עלה רק דתיכף בשעה דהדקיה בא הנזק ועיין בקצה"ח (סימן שס"ג סק"ב) שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ל והיינו הואיל דאהדקיה באנדרוניא הרי היזקו עכשיו שלא יוכל לעשות מלאכתו ולא אמרינן דהוי מניעת הריוח רק היזק גמור וברור מיד ומשלם לו כל דמי משך הזמן שהיה סגור והרא"ש סובר דדוקא בכה"ג שדחפו הוא והכניסו להחדר וסגרו שם דעשה מעשה בפועל הוא דחייב בשבת אבל אם הי' בחדר והלך זה וסגרו בהמפתח דלא עשה מעשה בגופו אז פטור. ולכאורה י"ל דלסברת הרא"ש דבכה"ג דלא עשה מעשה בגופו בפועל לא מתחייב א"כ י"ל דאמאי כי הכניסו בחדר וסגרו דחייב והיינו דחייב לשלם בעד כל משך הזמן שהיה סגור הלא הוא לא עשה המעשה אלא באותה שעה ואמאי ליחייב על כל משך הזמן. וצרכינן לומר דהטעם הוא משום דאמרינן דבשעה שהכניסו לחדר וסגרו עשה אז ההיזק על כל משך הזמן שהוא סגור שם ואף דלאחר שעה יוכל לפתוח החדר ולהניחו לצאת מ"מ עיקר ההיזק הוא בשעה דאהדקיה וכשיפתח החדר אז מסלק לההיזק. והנה באם לקח שור של חבירו והכניסו להחדר וסגרו דג"כ הוא כן שאז מזיקו שלא יוכל לעבוד בו ומקרי אז עשיית היזק לגמרי וא"כ מצד הסברא הפשוטה הי"ל לומר דחייב לשלם להבעלים כל מה שהפסידו בזה שהרי זה מקרי היזק גמור דמה לי שהכניס אדם לאנדרוניא וסגרו דחייב לשלם משום דהזיקו אז ומה לי אם הכניס שור וסגרו דג"כ הזיקו אז. והא דאמרינן דבאדם דאזיק שור ליכא שבת הוא דוקא היכא דהזיקו בגופו כגון שהיה השור שוה מאה ואדם שיבר רגלו של השור והרי אינו שוה עכשיו אלא שמונים דמשלם רק ההיזק שהזיקו דהיינו עשרים ולא משלם ליה שבת במה שהיה יכול להרויח בהשור עד שנתרפא דהתם שאני משום דהרי המזיק אומר לו הרי השור היה שוה מאה ונפחת ע"י הנזק ולא שוה עתה אלא שמונים הא הרי המזיק אומר לו מכור השור הניזק בעד שמונים ואני נותן לך עשרים שנפחת ע"י הנזק כפי ששמו הב"ד הרי נפרעת כל המאה ותוכל ליקח לך שור אחר וא"כ הרי אין לך היזק כלל ואמאי אשלם לך שבת הכי יש חילוק בין שור זה לשור אחר וכן באם הזיקו בדבר אחר שפרץ חומת ביתו ג"כ אמרינן כן ובאדם דאזיק אדם לא שייך לומר כן דלא מיבעי באדם דאזיק בן חורין בודאי דלא שייך לומר כן אלא אפי' באדם דאזיק עבד כנעני ג"כ לא שייך לומר שימכור האדון את העבד הרי אף כי ישלם לו הפחת וימכור האדון את העבד לאחרים ג"כ אכתי יהיה צריך לשלם לו השבת שהרי האדון השני הלוקח ג"כ יחשוב כמה שוה העבד פחות מכח זה שאינו יכול לעשות עתה המלאכה קלה עד שיתרפא ומכ"ש לפמ"ש הנתה"מ (בסי' שס"ג) דחובל בעבד כנעני של אחרים דחייב בה' דברים דעיקר החיוב הוא לעבד ורק דכל מה שקנה עבד קנה רבו ורבו מניה דעבד קזכי ע"ש וא"כ פשיטא דדמי תו לבן חורין וא"כ שפיר שייך שבת כי קחביל ביה אבל בחבל שורו של חבירו לא שייך תו שבת כלל שהרי שילם לי הפחת שנפחת מחמת החבלה והרי יכול למכור