אמרי הצבי ב רכג

בבושת כשהודה בפני הב"ד שביישו דהלא אז הוא רק מביישו בדברים והניח בצ"ע ולפמ"ש אולי זה הוא ג"כ כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו. ונוכל לומר דטעמו של הרמב"ם בזה הוא דנהי דביישו בדברים פטור מ"מ זה הוא דוקא בדברים בלבד משא"כ כשביישו תחלה במעשה ממש ועכשיו סיפר זה לפני הב"ד שפיר חייב על הבושת וי"ל בזה

אולם בגוף סברת הרמב"ם ז"ל שכתב דכשמודה בב"ד שביישו אז מקרי עיקר הבושת ואע"ג שהוא מתחרט שהרי הודה בכדי לשלם ריפוי ושבת ויש לעיין טובא בזה שהרי כיוצא בזה שנינו במסכת יומא (דף פ"ו ע"ב) וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא כו' דברי ריב"ב רע"א אשרי נשוי פשע כסוי חטאה כו'. ולכאורה נראה דלר"ע אסור לפרסם החטא ועיין בלח"מ (בפ"ב מהלכות תשובה ה"ה) שכתב דבירושלמי הגירסא רע"א אינו צריך אבל איסורא ליכא ועיין בכ"מ (שם) והרמב"ם (בה"ג שם) פוסק דצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא כו' ופוסק כריב"ב ע"ש בהגהות מיימוני (אות ב') וכתב עוד (שם בהלכה ה') ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם כו' בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום א"צ לפרסם עצמו ועזות פנים הוא לו אם גילה כו' ע"ש. והחילוק שבין אדם למקום לבין אדם לחבירו מבואר (שם) במסכת יומא (דף פ"ו) אר"י רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כו' וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל"ק הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא ב"ט אר"נ כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום ועיין לפרש"י (שם) בחטא מפורסם טוב לו שיודה ובחטא שאינו מפורסם לא יגלה חטאו וכבוד השם הוא כו' ובעבירות שבין אדם לחבירו יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו ע"ש והרמב"ם פוסק ג"כ כן דבחטא שבין אדם לחבירו יגלה חטאו. ולכאורה קשה דהא כשיפרסם חטאו הרי הוא מביישו עתה שנית וע"כ צ"ל דהואיל דמתחרט במה שביישו תו לא מקרי שמביישו עתה והוא דלא כמ"ש הרמב"ם כאן. והנה בעבירות שבין אדם למקום דפליגי ריב"ב ור"ע ולפירוש הירושלמי דר"ע קאמר דא"צ אבל אם מגלה לית לן בה נוכל לומר דזה שמתודה בעבירות שבין אדם למקום לא הוי ח"ו כפוגע בכבוד שמים כי הלא הוא מתחרט ותשובה היא מ"ע וזדונות נעשו כזכיות אבל בהא דבין אדם לחבירו אם נימא דמה שמודה בב"ד שביישו זה מקרי שמביישו עתה א"כ קשה א מה שהקשיתי ולכאורה צ"ע בזה

[ה] דף פ"ה ע"א וכי תימא חבורה לרבי ל"ל לדמים יתירים ועיין פירש"י ובתוס' ד"ה לדמים יתרים פירוש בקונטרס דאי לא כתיב אלא כויה הו"א אפי' אית ליה חבורה דמי כויה הוא דמשלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו צער במקום נזק ואין נראה לר"י דהא צער במקום נזק נפקא ליה מפצע תחת פצע ועוד דלמה היה לנו לומר שהצער יפטור את הנזק ואת הריפוי כו' והמהרש"א כתב דהנך שלש תיבות דמסיימי התוס' בלשון רש"י צער במקום נזק אינו כתוב ברש"י שלפנינו ונראה כוונתו בהיפך קמ"ל דמשלם תרווייהו נזק במקום צער ואי לא הוה כתיב אלא כויה הו"א דמי כויה הוא דמשלם דהיינו צער לחוד גם ממ"ש התוס' ועוד דלמה כו' נראה כן עכ"ד. והנה אם כי באמת מקושיא השניה של התוס' מורה דאם היינו אומרים דלא משלם צער במקום נזק היה הדין דצער משלם ונזק אינו משלם והוא כמו שתיקן המהרש"א הגירסא בסוף דברי רש"י שהביאו התוס' הלשון צער במקום נזק דט"ס הוא וצ"ל נזק במקום צער והיינו דהיינו אומרים דצער הוא דמשלם אבל נזק לא משלה יעויין היטב בזה אבל מקושיא הראשונה של התוס' דכתבו ואין נראה לר"י דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע לשון זה מורה דהיינו אומרים דמשלם רק נזק וצער לא משלם כלל. ועיין לעיל (בדף כ"ו ע"ב) ברש"י ד"ה במקום נזק דאפילו היכא דאיכא נזק משלם נמי צער כו' אלמא מבואר ג"כ דהיינו אומרים דנזק משלם וצער לא משלם. ושיטת רש"י כאן הוא ג"כ כן דהיינו אומרים דנזק משלם וצער לא משלם כלל ולכאורה י"ל בדברי המהרש"א. ויש לדחוק ולומר דהפירוש בהקושיא הראשונה של התוס' הוא דעכ"פ שמעינן מקרא דפצע תחת פצע דמשלם צער ונזק ולמה ליה למכתב חבורה אולם עכ"פ חזינן דנקטי תוספות הלשון דצער במקום נזק ומשמע דנזק היא פשיטא דמשלם ורק דגלה קרא דגם צער משלם וכמו שפירש"י לעיל (דף כ"ו ע"ב) וכן מורה ג"כ לשון הש"ס שם

ולע"ד היה נראה הפירוש בדברי התוס' דהנה אי לאו קרא יתירה היינו אומרים דאינו משלם צער ונזק כאחד ורק אחד הוא דמשלם ולא ידעינן מפורש מה משלם אם צער או נזק וגלה לן קרא יתירא דמשלם תרווייהו כאחד וע"ז סובב והולך קושית התוס' על רש"י ז"ל וקושיא הראשונה היא אם נימא דנזק פשיטא דמשלם ורק הא דגלי קרא הוא דמשלם גם צער א"כ קשה דהא ילפינן מקרא דפצע תחת פצע דמשלם צער במקום נזק והיינו אף דאיכא נזק משלם ג"כ צער ואי נימא דהיה הסברא דמשלם רק צער אבל נזק לא משלם ע"ז הקשו דלמה היה לנו לומר שהצער יפטור את הנזק ואת הריפוי וא"כ נוכל לומר שפיר הגירסא כמ"ש לפנינו צער במקום נזק וא"כ קשה ממנ"פ והוכרחו התוס' לפרש פירוש אחר וכמ"ש התוס' ג"כ לעיל (בדף כ"ו ע"ב) בד"ה האי כו' יעו"ש

ועוד באופן נלע"ד ליישב ולפרש דברי התוס' הנ"ל דהנה בהא דאמרינן לרבי דגלי קרא דחבורה תחת חבורה לדמים יתירים והיינו דמשלם תרווייהו צער ונזק הא אי לאו קרא הו"א דלא משלם תרווייהו אלא חדא והיינו צער בלחוד וכן מפורש בלשון רש"י הו"א בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה כויה הוא דמשלם והנה ע"כ זה מיירי היכא דדמי הצער עולה יותר מדמי הנזק דאם דמי הנזק עולה יותר מדמי הצער בודאי דהיינו אומרים דמשלם דמי הנזק וכי אתגורי אתגר דדל לגמרי הצער אלו אזקיה בנזק ולא היה לו צער כלל דהיה צריך לשלם דמי נזקו וכי בשביל דאיכא ג"כ צער לא ישלם דמי נזקו משלם בודאי דזה אינו רק היה הדין דמשלם דמי נזק וצער לא היה משלם ואי הצער היה יותר מהנזק הים משלם הצער בלחוד וגלי קרא יתירא דחבורה דמשלם שניהם הצער והנזק וזה שכתבו התוס' בלשון רש"י דמשלם תרווייהו צער במקום נזק והיינו אף דהנזק היה יותר מדמי הצער דאי לאו קרא יתירא היינו אומרים דמשלם רק דמי הנזק בלחוד וצער לא משלם וגלי קרא דמשלם שניהם צער במקום נזק. וע"ז הקשו התוס' דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע ואם נימא לתרץ זה דקרא דפצע תחת פצע אתא דוקא היכי דדמי הנזק עולה יותר מהצער דעיקר התשלומין היה הנזק וגלי קרא דמשלם גם צער אבל אם הצער עולה יותר מדמי הנזק בזה היינו אומרים דמשלם רק צער ונזק לא משלם כלל ומש"ה צרכינן קרא יתירא דחבורה דגם בכה"ג דעיקר התשלומין הוא צער שעולה יותר מדמי הנזק אפ"ה משלם דמי הנזק ג"כ ע"ז הוקשו דלמה היה לנו לומר זה שהצער יפטור את הנזק ואת הריפוי ובודאי דהיינו אומרים דמשלם נזק במקום צער ג"כ אף דהצער עולה יותר מדמי נזקו כנלע"ד נכון בפירוש התוספות

[ו] (א) שם ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה כו' כל הסוגיא והנה דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מה' חובל ומזיק הלכה י"ט) הם תמוהים מאד שכתב הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום ויום ועלו בו צמחים מחמת המכה או נסתרה המכה אחר שחיתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו וכתב עוד (בהלכה כ') עבר על דברי הרופא והכביד עליו החולי אינו חייב לרפאותו כו' עכ"ל. והנה סובר הרמב"ם דעלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו כו' והלא מבואר בהדיא בסוגיין דבכה"ג פטור גם מרפואה והאי חילוקא בין רפואה לשבת הוא אליבא דר' יהודה בברייתא קמא ור"י בר"י בלישנא בתרא דסובר כאבוה סובר ג"כ דיש חילוק בין רפואה דחייב לבין שבת דפטור אבל ר' יהודה ור"י בר"י סוברים כן בעלו בו צמחים מחמת המכה אבל לא בעלו בו צמחים שלא מחמת המכה. והראב"ד בהשגות שכתב א"א אינו חייב לרפאותו