אמרי הצבי ב רכב

עדות שאאי"ל כו' ע"ש והלא התם המניעה להזמה לא הוי מכח הנידון ורק מכח עצמן של העדים ודומה ממש לעידי בן גרושה והתוס' בריש מס' מכות הוקשו באמת מסוגיא זו דסנהדרין (דף מ"א) והוכרחו לתרץ תירוץ אחר ע"ש ולשיטת התורי"ד הנ"ל קשה קצת לתרץ כתירוצם של התוס' יעו"ש וצ"ע כעת

[ד] (א) שם ע"ב אדם באדם דממונא הוא נעביד שליחותייהו כי קא עבדינן שליחותייהו במלתא דשכיחא כו' כל הסוגיא. והנה דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מחובל) דנזק הוי קנסא וכן צער ג"כ קנסא שכ"כ (שם בה"ו) הודה החובל שהוא חבל משלם ה' דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת וברפוי עפ"י עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת היסת כו' עכ"ל. הרי דסובר דנזק וצער הם קנסא ועיין בראב"ד ובה"ה (שם) שהקשה מכמ"ד בש"ס והביא ג"כ הסוגיא דידן דקאמר אדם באדם דממונא הרי מבואר בהדיא דנזק הוי ממונא ולא קנס וה"ה הניח בצ"ע יעו"ש. ויש להוסיף עוד ולהקשות מתחלת הסוגיא גבי ההוא חמרא דקטע לידא דינוקא דהא ההוא עובדא הוי בבבל וא"כ היכי רצה ר"פ ב"ש לחייבו ארבעה דברים לבר מנזק והלא הוי קנס ואין גובין בבבל. אולם זה י"ל דהא באמת שהי' חמור דקטע לידא דינוקא דהוי משונה והוא קרן וצריך לשלם רק ח"נ ולכ"ע הוי קנס וע"כ צ"ל דדוקא מיירי ג"כ בשתפס ואע"ג דאינו מפורש בש"ס כן מ"מ ע"כ צ"ל דמיירי בשתפס וכונתי בזה לדברי הפ"י שכתב בהדיא כן וא"כ א"ש גם לשיטת הרמב"ם דסובר דנזק הוי קנס דהא מיירי ג"כ בשתפס וי"ל בזה

(ב) ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אשר לכאורה דבריו הקדושים נפלא מאד כאשר כבר הקשה הרבה בזה ה"ה וכמעט לא ראיתי עוד שום תירוץ וישוב לדבריו ז"ל ועיינתי הרבה בזה. ונלע"ד ליישב קצת ובהקדם יבואר קצת בסוגין בע"א בהאי ברייתא דתניא ר"א אומר עין תחת עין ממש ממש ס"ד ר"א לית ליה ככל הני תנאי אמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמים אלא אר"א לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק והנה לכאורה י"ל במאי פליגי רבה ואביי. ונלע"ד לומר דהנה לכאורה י"ל בהא דשמין אותו כעבד דשיטת רש"י דשמין כעבד עברי ושיטת הרא"ש הוא כעבד כנעני ולכאורה היאך נוכל לשום אותו כעבד הלא אם הוא בן חורין היאך נוכל לשום אותו כעבד בשלמא אם נימא דשמין כע"ע א"ש אלא אם נימא כעבד כנעני הלא אינו ראוי כלל להיות נמכר בעבד כנעני וגם לשיטת רש"י דשמין כע"ע ג"כ י"ל הלא אין רצונו כלל למכור א"ע בעבד וא"כ אמאי ישלם המזיק ואי משום דאם היו לו שני ידיו היה יכול לעשות מלאכה כבדה יותר והיה מרויח יותר הלא סוף סוף אין ההיזק ברור עתה והוי רק כמו מניעת הריוח וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין [או"א]. אולם באמת צרכינן לומר דגזה"כ הוא דהתורה חייבה למזיק לשלם דמי עינו ודמי ידו וסובר התנא דמתני' דשמין אותו כעבד ולשיטת רש"י הוי כע"ע ולשיטת הרא"ש הוא כע"כ ור"א בברייתא סובר עין תחת עין ממש וסובר רבה דהפירוש דשמין אותו כבן חורין ונוכל לומר דרבה לשיטתו דסובר לעיל (בדף מ"ג ע"א) דיש דמים לבן חורין וא"כ סובר ר"א דשמין אותו כבן חורין ולא כעבד והוי ההיזק יותר מאלו היו שמין אותו כעבד. והנה לדברי רבה דסובר דיש דמים לב"ח א"כ אמאי סובר התנא דמתני' דשמין אותו כעבד י"ל דהוא קולא להמזיק דאף דיש דמים לבן חורין מ"מ השומא דהיינו לשום את הניזק שמין רק כעבד ולא כב"ח ממש. ופריך ליה אביי ב"ח מי אית ליה דמים והיינו דאביי לשיטתו דסובר לעיל (בדף מ"ג) דבן חורין אין לו דמים ע"ש וא"כ הואיל דבן חורין לית ליה דמים א"כ היאך נוכל לפרש לדברי ר"א דשמין אותו כבן חורין ממש והלא כיון דאין דמים לבן חורין בודאי דלא שייך תו גביה שומא וע"כ צ"ל דאין שמין אותו כבן חורין רק כעבד וכתנא דמתניתין דסובר דשמין אותו כעבד וי"ל בזה

ומעתה נוכל לומר דהאי דינא שכתב הרמב"ם דנזק וצער הוי קנס תליא בפלוגתא זו אי יש דמים לבן חורין אי לא דאם נימא דיש דמים לבן חורין א"כ בודאי דנזק הוי ממון שהרי היזיקו ממון גמור והתורה חייבה בזה לשלם כדכתיב עין תחת עין ממון ומה"ד הוא חייב אבל למ"ד אין דמים לבן חורין א"כ מצד הסברא היה פטור לגמרי דהא אין דמים כלל לבן חורין ורק דהתורה חייבה לשלם דמי עינו וא"כ גזה"כ הוא והוי שפיר קנס ולכאורה הוא סברא נכונה לומר כן

ומעתה נוכל לומר דכל האי סוגיא אזלא אליבא דמ"ד יש דמים לבן חורין וא"כ הוי נזק ממון ומכ"ש דא"ש לפום גירסת המוהרש"ל בגליון הש"ס דרבא הוא דמפרש לדברי ר"א בהברייתא דשמין אותו כבן חורין ולא כעבד וא"כ סובר רבא דיש דמים לבן חורין ואליביה אזלא כל הסוגיא דידן ושפיר קאמר הש"ס אדם באדם דממונא הוא אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר (בפ"י מהלכות נזקי ממון הי"ד) דאין דמים לבן חורין וא"כ הוי נזק קנסא ולא ממונא וכמש"ל ודוק. ובזה נ"ל דגם הסוגיא בפ"ק דב"ק (דף ד' ע"ב) דקאמר דרב אושעיא לא תנא להני דר"ח משום דבממונא קא מיירי ולא בקנסא ג"כ אזלא אליבא דמ"ד יש דמים לבן חורין והוי נזק ממונא. אולם הקושיא שהקשה ה"ה מהא דמס' כתובות (דף מ"א) האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ופגם היינו נזק לא מתיישב עדיין ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' נערה הי"ב) שפוסק דמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו ובכ"מ הביא שנשאל בזה הנגיד ר"י מב"ב של הרמב"ם וכתב (שם) לתרץ ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים. ועיין בסמ"ג עשין (מצוה ע') שכתב ג"כ ממש כלשון הרמב"ם (דפרק ה' מה' חובל) ותיכף כתב (שם) ובענין זה שנינו (בפ' א"נ) האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בושת ופגם עפ"י עצמו ואינו משלם קנס עכ"ל. הרי שכתב דפגם משלם עפ"י עצמו וראיתי בביאורי מוהרש"ל (שם) שכתב ע"ד הסמ"ג הנ"ל במ"ש דמשלם שבת וריפוי עפ"י עצמו שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון וז"ל ונזק אינו חשוב ממון מאחר שנישום כעבד חשיב כקנס וכן הוא דעת הרמב"ם וא"כ תימא מ"ש מפגם בתולה דמשלם עפ"י עצמו והלא שמין נמי אותה כשפחה כו' והמ"מ עומד בתימא ואפשר משום דאיכא התם קנס ממש א"כ לא חשיב הפגם שאצלו קנס אלא ממון עכ"ל. והנה כפי הנראה מדברי המוהרש"ל ז"ל נראה קצת דמפרש דמ"ש הרמב"ם דנזק הוי קנס הוא רק מדרבנן אבל מה"ת לא חשיב קנס דאל"כ הואיל דכתב דפגם היינו קנס מאי חילוק יש בין אם איכא גביה עוד קנס ממש או לא יעויין היטב בדבריו ז"ל ולא זכיתי להבין דאם נימא דמדרבנן הוא קנס אבל מה"ת לא חשיב קנס אלא ממון היא גופא קשיא דלמה שויוה רבנן לנזק כמו קנס להקל על המזיק דלא יתחייב בהודאתו וגם דהא משמע מדברי הרמב"ם דהוא מה"ס קנס שהודאתו פוטרת אפילו בזמן דאיכא סמוכין דאם לא היה רק מדרבנן לא היה הודאתו פוטרתו וכמבואר בש"כ (סי' שפ"ח ס"ק נ"א) בשם המרדכי ועי' קצה"ח (שם ס"ק י"א) וי"ל בזה

(ג) והנה הרמב"ם (שם בפ"ה מה' חובל הלכה ז') כתב ולמה משלם אדם ג' דברים אלו עפ"י עצמו שהשבת והריפוי ממון הוא ולא קנס שאם לא יתן לו הרי חסרו ממון שהוא מתרפא בו ובטל ממלאכתו והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שחבל בו שהמחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היה שבייש אותו עכ"ל. והראב"ד כתב עליו וז"ל א"א סוף דבר דינא דגיתי הוא זה עכ"ל וכתב המגדול עוז עליו ואנכי לא ירדתי לסוף דעתו עכ"ל ולכאורה דברי הראב"ד אינו מובן כלל. ולעד"נ דכונת הראב"ד ז"ל להשיג על הרמב"ם דהיאך שייך לומר דעל עיקר הבושת שהיה בשעת החבלה לא נוכל לחייבו עבור הבושת ורק כשסיפר לפני הב"ד שביישו אז בשעה שחבל בו יהיה מחויב לשלם כנ"ל בכונת הראב"ד. וגם באמת י"ל ע"ד הרמב"ם ז"ל דהא על אותו הבושת במה שסיפר לפני הב"ד היאך נוכל לחייבו והלא הוי רק ביישו בדברים דלא מחויב לשלם ואולי זה הוא ג"כ כונת הרמב"ם ז"ל. וראיתי בספר מנחת חינוך (מצוה מ"ט) שהעיר בדבר זה דהאיך כתב הרמב"ם דמחויב