אמרי הצבי ב ריז

ללוים ולוים היו שנים ועשרים אלף כדכתיב בפרשת במדבר (ג') ועוד שלש מאות לוים שנמנו בפרטן היו בכורים וכדאיתא בבכורות (דף ה') והובא ג"כ ברש"י בחומש שם ודי שיפקיעו את עצמן ולא נחשבו במנין רק כ"ב אלף. והנה אז לאחר החטא קודם שנתרצה להם הקב"ה הי' רק המספר כ"ב אלף רצוים לפני הקב"ה ואלו היו המרכבה שהרי שרתה שכינה על ישראל במדבר לעולם וז"ש מרע"ה שובה ה' רבבות אלפי ישראל ולא רצה לומר אז אלפי לוים מפני כבודן של ישראל ואמר אלפי ישראל כי גם הם נכללין בישראל וז"ש רבי דוסתאי ללמדך שאין השכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות כי מספר כזה הוא מרכבתו של הקב"ה וי"ל בזה

החובל פרק

שמיני

[א] (א) שם ע"ב במתני' החובל בחבירו כו' בנזק כיצד סימא את עינו כו' רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק כו' ופירש"י בד"ה וכמה הוא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם היה נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי עכ"ל והרא"ש כתב רואין אותו כאילו הוא עבד כנעני נמכר בשוק שהוא נמכר לעולם אבל עבד עברי אין לו שומא למכור לעולם להפסיד לו בשומא הזאת שהרי הי' יכול למכור א"ע לשש ולאחר שיצא בשש ימכור עצמו שנית וכן כל ימיו רואין כמה הוא יפה וכמה הי' יפה כו' ועיין בפלפלא חריפתא שמסביר פירושו של הרא"ש שמפרש דשמין אותו כעבד כנעני ודלא כפירש"י ששמין אותו כע"ע יעוש"ה ובסמ"ע (סי' ת"כ ס"ק ט"ז) מ"ש בזה. והרמב"ם והטור והמחבר כתבו סתמא דשמין אותו בעבד ולא פירשו כלל באיזה עבד שמין אם כע"ע או כעבד כנעני. וראיתי בב"ח (בסי' ת"כ ס"ק י"ז) שהקשה על פירש"י מהא דלקמן (דף פ"ד ע"א) גבי ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא דקבעי למישיימי' כעבדא כו' משמע דבעבד כנעני קאמר והכי מוכח להדיא בהא דקאמר הש"ס לקמן תניא ר"א אומר עין תחת עין ממש וקאמר רבה לומר שאין שמין אותו כעבד א"ל אביי אלא כמאן כבן חורין בן חורין מי אית לי' דמי אלא אר"א לומר שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק וכן פירש"י להדיא גבי פגם [כונתו באונס ומפתה] דשיימינן בשפחה כנענית. והעלה הב"ח בפירש"י דהכונה הוא דגם רש"י סובר דשמין אותו כעבד כנעני ורק היכא דזילא בי' מילתא לניזק למישיימי' כעבד כנעני הרשות בידו של הניזק לומר דאינו רוצה דלישיימי' כע"כ רק כעבד עברי הנמכר לשש ונשכר המזיק בשומא זו שנישום כע"ע שנמכר לשש ותליא ברצונו של הניזק וסיים הב"ח על פירושו זה נ"ל דין אמת וצדק ולזה נתכוון רש"י בפירושו. והנה אם כי דברי הב"ח ז"ל נכונים בטעמם אבל עכ"ז י"ל מה זה אשר רש"י ז"ל דקדק לכתוב דוקא דנישום כע"ע וטעמא קאמר רש"י ז"ל שאם היה נצרך הי' מוכר עצמו בע"ע הלא מילתא דפשיטא הוא שאם רצונו של הניזק דלישיימי' רק כע"ע דהרשות בידו דהא מן הדין הוא דלישיימי' כע"כ והי' עולה ההיזק יותר ופשיטא דיכול הניזק לוותר משלו ודלישיימי' כע"ע. וגם י"ל דהא מעובדא דחמרא דקטעה לידא דינוקא דאמר אבוה דזילא בי' מילתא דלישיימי' כעבדא משמע דלא שמוהו כלל ועכ"פ הי"ל למישיימי' כעבד עברי דלא זילי לי' ודוחק לומר דגם בע"ע זילי לי' דלישייעי' דהא לפירושו של הב"ח ז"ל בעבד עברי לא זילי לי'. אם לא שנימא דגם להב"ח ז"ל איכא זילותא דלישיימי' בעבד עברי ורק דלישום בעבד כנעני זילא יותר. וכתב הב"ח דאם חושש לזילותא רבה ולזילותא זוטא לא חייש בכה"ג שיימינן כע"ע וזה הוא כונת רש"י ז"ל ודוחק

ולעד"נ ליישב דברי רש"י ז"ל דבדקדוק גדול כתב רש"י ז"ל דוקא דנישום כעבד עברי. ובהקדם יבואר מה שי"ל לכאורה דבכל נזק שהזיקו בגופו וחסר ממנו אבר דנימא דישלם בכל יום להניזק כמה שהי' יכול להרויח כגון דקטע לידו דניזק נימא דאם הי' יכול להרויח בכל יום ארבע זוזי כשהיו לו ב' ידיו ועכשיו אינו יכול להרויח ליום רק ב' זוזי נימא דישלם לו בכל יום ב' זוזי כמו שהי' יכול להרויח אילו היו לו ב' ידיו ואי משום דבכה"ג היה מפסיד המזיק הרבה וכמ"ש הרא"ש וכפירושו של הפלפלא חריפתא כאן הלא אי דינא הוא כן מה איכפת לן בפסידא דמזיק ליפסד וליפסד וכדקאמר הש"ס לעיל בפרק שור שנגח (דף מ"ז ע"א) ואי דינא הוא לכחוש מזיק ולכאורה י"ל טובא בזה. ועיין ברא"ש בפירקין (סי' א') שכתב ולהקל בכל השומות אנו למדין לעיל נ"ח מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה עכ"ל מ"מ י"ל מדוע נשום כל הנזק ביחד ישלם מדי יום ביומו מה שהיה יכול להרויח. והנלע"ד בזה דטעמא הוא דלא משלם המזיק להניזק הזיקו משלם דהיינו שבכל יום ישלם לו ב' זהובים משום דהואיל דההיזק אינו עכשיו לפנינו מבורר וגם הוה רק כמניעת הריוח שאינו יכול להרויח ד' רק ב' זהובים ובזה ליכא תשלומין שישלם לו מה שהיה יכול להרויח אילו לא הזיקו ועכשיו אינו יכול להרויח ורק עיקר תשלומי הנזק הוא מה שההיזק ברור לפנינו עכשיו ומש"ה אמרינן דנזק שמין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק והרי עכשיו ההיזק ברור לפנינו וששוה עתה פחות כשקטע לידו ממה שהי' שוה מקודם כשהיו לו ב' ידיו ומש"ה הוה הדין דשמין אותו כעבד וז"נ לע"ד. והא דמשלם שבת דגלי קרא שבתו יתן וכתב הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי וז"ל דלא הוי גרמי משום דבשעת ההיזק הזיקו ועיין קצה"ח (סי' שס"ג סק"ב) הביאו ועיין לקמן (בדף פ"ה ע"ב) [או"ז] מה שכתבתי בזה ומ"מ לחייבו כן על כל ימי חייו שישלם מדי יום ביומו לא אמרינן כן ורק דהדין הוא לשלם להניזק ולהקל עליו וכמ"ש הרא"ש בפירקין (סי' א') ובשבת הפוחתו מדמים וליכא נזק סובר רבא דליכא רק שבת שבכל יום והיינו שישלם לו בכל יום מה שהיה יכול להרויח ובשבת במקום דליכא נזק כלל דלכ"ע משלם לו שבת שבכל יום ויום מה שהיה יכול להרויח התם לא גלי קרא אבל היכא דאיכא נזק ממש ג"כ בכה"ג גילה קרא דובער דשיימינן להקל על המזיק ואמרינן הואיל דהוי כעין גרמי מש"ה לא שיימינן רק מה שברור ההיזק לפנינו ודוק היטב בזה

ומעתה נבא לפרש דברי רש"י ז"ל במ"ש דשמין אותו כעבד שאם הי' נצרך הי' מוכר א"ע והיינו דכונתו דהשומא הוא במה שהפסידו עכשיו להניזק והנה נקיט רש"י ז"ל שהיה יכול למכור א"ע והיינו דלא נוכל לומר שנישום אותו כמה היה שוה אם הב"ד היו מוכרין אותו בגניבתו משום דהואיל דבאמת לא גנב וגם שיש לו ממון לשלם דבכה"ג אינו נמכר בגניבתו ורק נקיט רש"י שהיה יכול למכור עצמו דזה מיקרי ברור הזיקו שהרי ההיזק לפנינו דהא יכול למכור א"ע בכל עת שירצה. אולם לכאורה י"ל לפום סברא הנ"ל דבחובל בזמן דאין עבד עברי נוהג וגם בזמן בית שני דהיו סמוכין אבל לא הי' נוהג עבד עברי דלא היו כל יושביה עלי' ועיין ברמב"ם (סופ"א מהל' עבדים ופ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ג וה"ט) הכי נימא דלא היה משלם נזק בחובל בחבירו דהא לא הי' שייך אז שנישום כעבד עברי ולכאור' י"ל. וכן נמי י"ל בחובל באשה דלא שייך לומר תו האי סברא דהיתה מוכרת א"ע דבאשה לא שייך מכירה אם לא בקטנה דאבי' יכול למוכרה הכי נימא דאינו משלם לה נזקה וזה ודאי דמשלם נזק לאשה וכמבואר גבי דמי ולדות. אולם לאחר העיון א"ש דהתורה חייבה לשלם נזק להנחבל והטעם משום דהי' יכול אז למכור א"ע בע"ע וכזה הוי החיוב לדורות שישלם נזק בשומא זו אבל לא יותר דהיינו דנימא דנישומו כעבד כנעני משום דהא בעבד כנעני לא הי' יכול למכור א"ע בשום פעם. ומעתה תו אמרינן גם בחובל באשה ג"כ משלם בשומא כזו הואיל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה או מאינך קראי דיליף הש"ס בב"ק לעיל (דף ט"ו) ע"ש: