אמרי הצבי ב רטו

ונוכל לומר דאם מכר הבית וחלקו שיש לו בהקרקע זו בודאי דאין לו עוד שום זכות בהקרקע זו ואין לו רשות להתאכסן שם בלתי רשות הלוקח שהרי עיקר מה דיש לכל אדם זכות להתאכסן בירושלים הוא משום חלקו שיש לו בקרקע זו שהבית בנוי בו אבל אם מכר חלקו בודאי דאין לו עוד זכות זה עד שיגיע יובל ואז חוזרת אליו דדינו כבתי ערי חצרים וא"כ אפילו אם אמרינן דבית נחשב כתלוש מ"מ זה דוקא אם לא הי' לו זכות בהקרקע אבל כשהי' לו זכות בהקרקע ומכר זכות זה הרי חל המכירה על חלק הקרקע ועל הבית וחוזר לו ביובל ושפיר תנינן בברייתא דאין הבית חלוט בה והיינו דחוזרת ביובל וכפירש"י ז"ל ודוק בזה

(ו) ולפי האמור יצא לנו דדוקא ישראל שיש לו חלק בירושלים רק דלא נתחלקה לשבטים שייך גבי מכירה לענין דחוזר ביובל אבל כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ א"כ אינם שותפים כלל בירושלים והקרקע אינה שלהם ואם כהן או לוי בנה בית בירושלים ומכרו לאחר דלא שייך לומר שמכר חלקו בהקרקע וא"כ אם הבית נחשב כתלוש א"כ ליכא חזרה ביובל על הבית בלחודיה הואיל דהבית נחשב כתלוש. אבל לפי מה שכתבתי בראשונה דהבית בעצמו נחשב כקרקע וא"כ הבית בלחודיה חוזר ג"כ ביובל. ואף דאם אחד מכר הבית ושייר לעצמו הקרקע של הבית שלא מכרה י"ל אם חוזר ביובל ולא מצאתי מפורש דין זה. אולם להסוברים דבית נחשב מחובר בודאי די"ל דגם בכה"ג חוזר ביובל הבית להמוכר וכן אם לא היה לו הקרקע כלל כמו הכא שבנה כהן בית בירושלים דאין לו זכות בגוף הקרקע כלל ורק הבית נחשב כקרקע דהרי מכר כל מה שהיה לו בו בודאי די"ל דחוזר ביובל שהרי הבית בעצמו הוא קרקע וי"ל עוד בכ"ז

(ז) והנה אם נימא כן דאם בנה אחד בית בירושלים נהי דהקרקע אינו שלו לגמרי הואיל דכולם שותפין בה משום דלא נתחלקה לשבטים אבל הבית גופיה הוא של הבונה ומיחשב כקרקע גמור ואם מכרו חוזר ביובל והיינו אפילו אם להמוכר הלז אין לו שום זכות בהקרקע כגון שהוא כהן ולוי או גר ועבד משוחרר דאין להם חלק בארץ אפ"ה הבית גופיה דהיינו האבנים והעצים שהם בבנין זה נחשב כקרקע ממש וכמש"ל יש לי לתרץ בזה קושית הטורי אבן במס' חגיגה (דף ג') שהקשה בהא דקתני במתניתין הכל חייבין בראיה חוץ כו' מעבדים שאינם משוחררין והקשה הלא אף עבד משוחרר ג"כ אינו חייב בראיה דהא א"ר אמי כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל עיין פסחים (ח' ע"ב) ועבד משוחרר אין לו קרקע ואי דנשא אשה ומת הלא אכתי תיקשי למ"ד דירושת הבעל לאו דאורייתא ואי דקנה קרקע הלא קנין פירות לאו כקה"ג דמי והאריך בזה וגם בצל"ח פסחים (ח' ע"ב) האריך ג"כ בזה ובעניי העירותי בזה כ"פ ובחידושי במס' ב"מ (דף כ"א) העירותי שם היכי תמצא דיהיה קרקע ויהיה דינה כא"י ממש ולית לה בעלים אחרים מעולם לבד העבד המשוחרר והגר הזה שזכה בה. וכעת נלע"ד דלפי האמור שפיר משכחת לה שבנה בית בירושלים דהרי הבית דינו כקרקע ממש דתלוש ולבסוף חיברו דינו כקרקע וזה הוא לגמרי שלו ואינו חוזר ביובל שהרי הוא בעצמו בנה להבית הזה בירושלים דהקרקע אינה חוזרת ביובל שהרי כולם שותפין בו דאף דלהגר והעבד המשוחרר הזה אין לו בהקרקע שום זכות מ"מ בודאי דאין כולם יכולים למחות בו שלא יבנה בית בקרקע פנוי שהוא בירושלים וא"כ משכחת לה שיהי' להעבד משוחרר ולגר קרקע ואינה חוזרת ביובל בכה"ג והו"א דיהי' מחויב בראי' ואשמעינן דפטור מראי'. אם לא שנימא דאין הגר ועבד משוחרר רשאין כלל לבנות בירושלים הואיל שאין להם שום זכות כלל בהקרקע וא"כ גם כהן ולוי לא יהיו רשאין לבנות בית בירושלים וזה לא מצאתי מבואר בשום מקום. והנה ב"א הב' החו"ב כ' דוד נ"י השיבני ע"ז דהא הש"כ בח"מ (סי' צ"ה סק"ח) מסיק דלענין איסור אמרינן דבית מיחשב כתלוש וא"כ הכא לענין להביא קרבן ראי' דהוא ג"כ איסור ומיחשב כתלוש עכ"ד. אולם לאחר העיון ז"א דשאני הכא הואיל דהקפידא הוא שיהי' לו קרקע בא"י והרי סוף סוף יש לו קרקע וחילוק גדול יש בזה ודוק היטב

(ח) והנה לכאורה י"ל בראובן שקנה קרקע פנוי' משמעון וראובן בנה בית על קרקע זו והגיע יובל דהרי הקרקע גופי' בודאי חוזר ביובל ומה יהי' בהבית שבנה ראובן על הקרקע שהרי בנה ברשות כי בשעת הבנין היה הקרקע שלו. ונראה דצריך המוכר להחזיר להלוקח דמי הבית שהוציא בבנין וכמו בקנה קרקע ונטעה דכשחזרה ביובל דהמוכר משלם דמי האילנות וכדאיתא במס' ב"מ (דף ק"ט ע"א) הלוקח שדה מחבירו והגיע היובל שמין לו כו' דאמר קרא ויצא ממכר בית ממכר חוזר שבח אינו חוזר וכ"פ הרמב"ם (בפי"א מהל' שמיטה ויובל ה"ח) דנותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח עכ"ל וה"ה גבי בית ג"כ הדין כן. וראיתי בטיב גיטין על מס' גיטין (דף מ"ו ע"ב) בתוד"ה טבל שהעיר לפירוש התוס' בהספק דאין ברירה על כמה חלוקות או שכל החלק של חבירו או מקצתו או שמא ג"כ אירע חלקו באמת א"כ איך יצא יד"ח בחזרה ביובל לא בחליפת כל החלקים שמא לא הגיע לו בחלוקה הראשונה רק מקצת של חבירו וכן להיפוך אי מחזיר לשותפות דילמא כל חלק של חבירו הי' שלו ושלו הי' של חבירו וא"כ יצטרכו להחליף ומה שמחזיר לחבירו יותר ממה שלקח אצלו הו"ל כמכירה חדשה ביובל דהוא ג"כ איסורא וכמו דאמרינן במכירה ביובל דאינה מכירה ה"ה שראוי שיאסר המכירה ביובל עצמו וגם שמא הגיע לכ"א חלקו בחלוקה הראשונה והו"ל מכירה חדשה כו' יעו"ש וא"כ הכא י"ל שהרי הבית שבנה הלוקח וכן מה שנטע להאילנות דהוי מחובר לקרקע וא"כ הוי כאילו הלוקח חוזר ומכרם עתה להמוכר וא"כ הרי אסור למכרם ביובל וכמ"ש הט"ג הנ"ל. וגם דא"כ היל"ל דכשיגיע יובל השני שוב יחזיר הבית והאילן להלוקח הראשון שהוא המוכר עתה שהרי הי' שלו מעיקרא. וגם מדוע אמרינן דמחזיר השדה שקנה עם האילנות שנטע בו הרי האילנות שנטע הם שלו לגמרי ונימא דיהיו שלו עד שיעקרו וצ"ל דהואיל דהתורה אמרה להחזיר כל הקרקע להמוכר א"כ צריך להיות שלא ישאר שום זכות להלוקח בהקרקע כלל דאם לא כן לא הוי חזרה לגמרי

ויתכן יותר עפי"ד הירושלמי (סו"פ השולח) מובא במלמ"ל (פי"א מהל' שמיטה ה"א) דמבואר דלכ"ע א"י הלוקח לחפור בה בורות אף לר' אילא דסובר דקנה קרקע עי"ש וא"כ הרי כשהגיע יובל פקע לה קנינו של הלוקח לגמרי וא"כ הרי הוי כיורד לתוך שדה חבירו ובנאו ועיין מ"ש במס' ב"מ (דף ק"ט ע"א). ועיין ברשב"א מס' גיטין (דף מ"ו) בד"ה אבל הביא דברי הירושלמי הנ"ל והמעיין ברשב"א יראה שמפרש דלר' אילא הוה הדין דרשאי הלוקח לחפור בורות וחידוש על המלמ"ל שלא הביא דברי הרשב"א ז"ל בזה ואכ"מ להאריך. אולם בנידון דלעיל בבנה בית בירושלים דהואיל דהקרקע אינו מיוחד לאדם אחד א"כ בודאי די"ל דהבית נחשב קרקע ממש ואם מכר הבית לאחד חוזר אליו ביובל וכשיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל וכן אם כהן ולוי וגר בנאו בית בירושלים ג"כ אמרינן דהבית הוא כקרקע ויש לו קרקע מיקרי ואם מכרו לאחר חוזר אליו ביובל ודוק בכ"ז

[קסג] שם בתוד"ה ואין מטמא בנגעים וז"ל וא"ת מנ"ל דלא נתחלקה ממש דילמא סבר נתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתי' כמו לר"י דאמר נתחלקה ומטמא ובהמ"ק עצמו אין מטמא אע"ג דנתחלק אלא משום שנתנה דושנה של יניחו תחתיו כדאמר התם עכ"ל ובמהרש"א כתב עלה וז"ל לא מצאתיו שם גם רש"י פי' שם דבהמ"ק עצמו לא נתחלק דכשקנה דוד את הגורן מארונה גבה כסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים עכ"ל המהרש"א ז"ל. ולעד"נ דהנה המעיין ברש"י בחומש בפ' בהעלותך (יו"ד פסוק ל"ב) פירש"י כן ע"ש וכן מפורש בספרי שם. ועיין מס' יומא בתו"י (דף י"ב) בד"ה הא וא"ת כל זמן דקיימינן דבהמ"ק קאמר מ"ש בהמ"ק מירושלים כו' י"ל דנהי דמתחלה נחלק הוא לשבטים מ"מ לבסוף חזרה להו כדאמרינן במדרש שלא חלקו דושנה של יריחו ליתנה למי שיהא בהמ"ק בנוי בחלקו עכ"ל וזה הוא כונת התוס' כאן מ"ש כדאמר התם והיינו דהא ע"כ צרכינן לפרש כן ביומא וכמו שתירצו התו"י הנ"ל ודוק. שוב ראיתי בספ"י כאן שכוון מדעתו הגדולה לדברי התו"י ומפרש כן לדברי התוס' כאן: