אמרי הצבי ב ריד

(ב) ולכאורה י"ל באמת דאמאי חל המכירה דנימא דכמו דאין משכירין משום דלא נתחלקה לשבטים ה"ה דאין מוכרין ג"כ דהא לאו של המוכר כלל. אולם י"ל דנהי דגוף הקרקע אין לה בעלים מיוחדין רק דכולם הם שותפין בה אבל הבית שבנה הרי הוא שלו וא"כ אמאי אין משכירין הבתים. והנה שם ביומא בברייתא הנ"ל ראב"צ אומר אף לא מטות ובתו"י בד"ה אף פירש הר"י לפי שמקום המעות אינו שלהם ולפי"ז משמע דה"ה שאר תשמישין כעין תיבות עכ"ל ואינו מובן כלל דאטו גם הכלים דהיינו המטות והתיבות לא מיקרי מיוחדין להבעלים והתו"י כתב הטעם משום דמקום המטות אינו שלהם וה"ה דמקום התיבות אינו שלהם אבל גוף המטה והתיבה הרי הן של הבעלים בודאי וא"כ אמאי אינן משכירין המטה והתיבה דל לגמרי מקום המטה ולכאורה י"ל טובא בזה. ועיין מסכת סוכה (דף ל"א ע"א) תוס' ד"ה אבל בסה"ד וז"ל כגון בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון מדעתו [ובהג"א פ"ב (בדף כ"ז ע"ב) הגירסא שלא מדעתו ועיין במג"א (סי' תרל"ז ס"ק ז') מ"ש בזה] ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו דאין עלי' תורת שאולה כיון דלא קיימי ברשותו של ראובן כו' וכ"פ בש"ע או"ח (ס"ס תרל"ז) בהג"ה וה"ה אם ראובן בנה בקרקע שמעון ושמעון תקף את ראובן וגזל סוכתו הבנויה בקרקע שלו לא יצא בה ואין כאן תקנת השבים הואיל ולא טרח בה ולא הוציא עליו הוצאות עכ"ל ועיין במג"א שם (סק"ז) מ"ש וא"כ חזינן דאף דהקרקע הוא של שמעון לגמרי אפ"ה אסור לו לדור בהסוכה שבנה ראובן על הקרקע שלא מדעתו והסוכה הוא לגמרי של ראובן ולא שייכא בה תקנת השבים וא"כ מכ"ש הכא שראובן בנה ביתו בירושלים וברשות בנה שהרי כולם שותפין בהקרקע ורשאי לכל אדם לבנות בית בירושלים ומצוה קא עביד ג"כ משום ישוב א"י ובפרט בירושלים הכי נימא דשמעון יהיה מותר לדור בהבית בע"כ של ראובן ואמאי קתני התנא דאין משכירין בה בתים וא"כ יהיה הבית בירושלים הפקר שכל אדם יהיה מותר לדור בו בלי רשות הבעלים וראב"צ מוסיף עוד המטות ולכאורה צריך ביאור רחב להבין בפשיטות

(ג) ולעד"נ בביאור הדבר דבודאי הבית שבנה ראובן בירושלים הרי הבית הוא של ראובן לבדו שהרי הוא קנה אבנים ושילם שכר הבנין וגם טרח בו בודאי דלא הוה הבית הזה הפקר לכל ורק דהקרקע הוא של כל ישראל משום דלא נתחלקה לשבטים והוי זה ממש כמו ראובן ושמעון ולוי שיש להם בשותפות קרקע שאין בה דין חלוקה ובנה ראובן בית על קרקע זו דאמרינן דקרקע הבית הוא של כל השותפין וגוף הבית הוא של ראובן בלבדו ונהי דבכה"ג הרי הברירה ביד השותפין לשלם לו חלקם בהבית ויהיו כולם שותפין בו או שראובן יסלק האבנים וכל הבנין מהקרקע מ"מ זה דוקא בקרקע שותפות אבל בבנה בית בירושלים דבודאי הבית הוא של הבונה ורק הקרקע הוא של כל ישראל ואם ירצה אחר ליתן לו דמי חצי הבית וכדומה לא מהני בזה כלל והבית הוא של זה שבנאו. ואם נפל הבית איכא לעיוני אם יש רשות ביד אדם אחר לבנות בית במקום הזה. והא דאין משכירין בתים בירושלים הוא משום דבאמת הקרקע הוא של כל ישראל ורק האבנים שבבית הוא של הבעלים שבנאוה מש"ה מטעם תקנה עשו רבנן דאין משכירין בתים בירושלים והיינו שבאו אנשים לירושלים לרגל או בשאר ימות השנה להקריב קרבנות בזה הוה הדין דאין משכירין ורק שדרין בחנם בזמן מועט הזה אשר הוא מתעכב בירושלים אבל אם ירצה לעכב ולקבוע דירתו בירושלים בודאי הרשות ביד הבעלים שלא להניחו לדור בו בחנם בביתו והא דתקנו רבנן כן או דנהגו כן כדי שיזכרו שאין הקרקע שלהם וראב"צ אומר אף לא מטות ובזה מובן הא דקאמר לפיכך עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותו בזרוע ולכאורה הרי הוא גזל. אולם הואיל דבאמת הרי היו הבעלים יכולין למחות שלא ידור בהבית הזה שהוא בנאו ורק שכן נהגו שאין משכירין וגם נהגו כן במטות לראב"צ מש"ה נוטלין העורות בזרוע כי אין מקפידין זע"ז. ומעתה זה הוא דוקא לענין שכירות הבתים על זמן מועט אבל לעולם דגוף הבית הוא של הבעלים שבנאוהו וא"כ שפיר יכולין למכור הבית לאחר שגוף הבית יהי' של הלוקח והקרקע תשאר לכולם כמו שהיה מקודם שבנאו כי לא נתחלקה לשבטים וזה הלוקח יכול למכור כן לאחר וקאמר התנא דאין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה ורק גם לאחר יב"ח יכול לגאול וכן חוזר ביובל כבתי ערי חצרים וכמו שפירש"י וכן הוא שיטת הרמב"ם ומש"ה נקיט הרמב"ם הני שני דינים של שני הברייתות דנהי דאין משכירין אבל מ"מ מכירה מהני בהו והיינו על גוף הבית העצים והאבנים שבבית דרק הקרקע הוא של כולם אבל גוף הבית אית להו בעלים

שוב ראיתי במס' אדר"נ (פל"ה) דאיתא שם להאי ברייתא דידן ז"ל אין מוכרין בה בתים אלא מן הקרקעות ולמעלה ואין מוכרין הבית לצמיתות בתוכו לאחר י"ב חודש ואין לוקחין בה שכר מטות ומצעות רי"א אף שכר המטות והמצעות לא היו לוקחין בה נוסחא אחרינא לוקחין שכר המטות והמצעות כו' ע"ש והרי דקדק התנא ואמר אין מוכרין בתים אלא מן הקרקעות ולעעלה והיינו דהקרקע גופא הוא של כולם וא"י למוכרה ורק הבנין שבנה מלמעלה זה יכול למוכרה ועיין כסא רחמים שכ"כ והרי מבואר הני תרתי דינים כאחד דאין משכירין בתים והמכירה הוא רק על הבנין ולא על גוף הקרקע וע"כ צ"ל כמו שפירשתי

(ד) אלא דלכאורה י"ל הואיל דלגוף הקרקע לא מהני מכירה כי לא נתחלקה לשבטים והרי כולם שותפין בה ורק דמכירה מהני על גוף הבית א"כ אמאי חוזר ביובל דהא העצים והאבנים לאו בני מיהדרי ביובל נינהו. אולם באמת א"ש דהא הוה עתה מחובר לקרקע וכקרקע דמי וא"כ נהי דגוף הקרקע לא מהני בה מכירה כיון דלא נתחלקה לשבטים אבל זה שהוסיף עוד על הקרקע ובנה בית נהי דנחשב לקרקע זה הבנין מ"מ זה הבנין שהוא כקרקע הרי הוא של הבונה ואין לאחרים זכות בה ויכול למוכרה לאחר וחוזר ביובל ג"כ וזנלע"ד. וא"כ מכאן ראיה גדולה למ"ש הש"ך בחו"מ (סי' צ"ה סק"ח) דהא דפליגי אם תלוש ולבסוף חברו הוא כמחובר או לא הוי כמחובר הוא דוקא בכותל בנין אבל לא בבית גמור ודוקא כי לא נגמר כל הבית רק שבנה כותל [ועיין באו"ת אורים ס"ק (י"א) שפירש כן] אבל בנגמר כל הבית לכ"ע הוי כקרקע ע"ש שהאריך בזה ומכאן ראי' שהרי חזינן בכאן שאף שאין לו בגוף הקרקע שהוא של כל ישראל כי לא נתחלקה לשבטים ורק הבית שבנה הוא שלו ויכול למוכרו וחוזר ביובל משום דדינו כקרקע אלמא דדינו כקרקע ממש משום דכל שהוא בית אמרינן בי' תלוש ולבסוף חברו כמחובר הוי והרבה י"ל עוד בזה

(ה) והנה הרמ"א דסובר דפליגי בזה הראשונים אם בית דהוא תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר ודעת בעה"ע דלא הוי כמחובר א"כ תיקשי לכאורה על בעה"ע מברייתא דילן דקתני דאין הבית חלוט בירושלים והיינו דיוצאה ביובל והלא גוף הקרקע לא נתחלקה לשבטים ואם נימא דבית נחשב כתלוש א"כ האיך שייך גבי' חזרה ביובל אם לא שנימא דהבעה"ע יפרש כמו שמפרש השמ"ק הנ"ל דלא חל המכירה כלל על הבית בירושלים ולעולם דבית נחשב כתלוש אלא דכבר כתבתי לעיל דלשון הברייתא קשה קצת וגם דמדוע לא תחול באמת המכירה על הבית ליהוי כתלוש ג"כ תחול המכירה על העצים והאבנים. וגם דלשון הברייתא שבמס' אדר"נ שהבאתי ג"כ מוכרח כפירש"י ולא כפירוש השמ"ק הנ"ל וי"ל בכ"ז

והנלע"ד לומר דלשיטת הרמ"א הנ"ל דסובר דדעת הבעה"ע הוא דבית נחשב כתלוש מ"מ נוכל לומר בזה דהא באמת אם מכר לו הקרקע עם הבית שעליו דחוזר ביובל והטעם דהואיל דחזרה ביובל הקרקע א"כ גם הבית חוזר כמו שהיא דהא גלי קרא בבתי ערי חצרים דחוזרים ביובל. וא"כ נוכל לומר דנהי דאמרינן דירושלים לא נתחלקה לשבטים ורק דלכל ישראל יש להם חלק בה וא"כ על כל קרקע כל שהו יש לכל אחד מישראל שותפות בו ואם אחד בנה בית בירושלים הרי הבית של הבונה והקרקע של כל ישראל ואם זה מכר ביתו לאחר הרי חל המכירה בהקרקע על חלקו שיש לו בהקרקע זו שהבית עומד עלי' יהיה אחד מריבויא שבקרקע זו סוף סוף חל המכירה עלי' דאטו לא יוכל אחד מישראל למכור חלקו שיש לו בירושלים זה בודאי לא אמרינן רק דלא נתחלקה לשבטים אבל מ"מ יוכל למכור חלקו