אמרי הצבי ב ריא

בחולין (מ"א) וביטול לא שייך דהא מים של ע"ז במים בכ"ש וכדאיתא במס' ע"ז (דף ע"ג) וי"ל בזה. ויש לפלפל הרבה בזה בהא דנימא ברירה דהא לא אסר אלא חלקו המגיע לפי חשבון וכבר האריכו שם בהא דמשני הש"ס בחולין (מ"א) דאית לי' שותפות. וכאן י"ל הואיל דיכול הוא לזכות בכל המים שיוכל לשאוב כל מה שירצה גרע יותר והרבה י"ל בזה בדברי הר"ן ר"פ השותפין בנדרים ואכ"מ. וגם מסוף מס' ביצה דקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא והטעם מפני שהוא הפקר ע"ש בפירוש רש"י ובגמרא ובמס' עירובין (דף מ"ו) נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם ופירש"י אפילו הן של יחיד והטעם כיון דניידי אינן קונין שביתה ע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה נהרות מ"ש בזה אלמא דהפקר הן ואין לשום אדם זכות בו עדיין כל זמן שלא שאבן ואם הן של יחיד צרכינן לבא לטעמא דכיון דניידי לא קני שביתה אבל אי לאו האי טעמא היו קונין שביתה כרגלי הבעלים ומבואר הוא דאף שיש לכל אדם זכות מ"מ לא פקע מיני' הזכות שיש לבעלים הראשונים בו. וגם מבואר דנהי דיכולין כולם לזכות בו מ"מ כל כמה דלא זכה בו לאו שלו הם רק הפקר הם ולא מיקרי שיש להם זכות בהן ויהיו כשותפין רק שהפקר מיקרי ודוק וי"ל עוד בזה לסברת הר"ן בכתובות פרק המדיר בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו שכתב שם דכל שיש לאחרים רשות לזכות בו אף שלא זכו בו כבר פקע מיני' רשות הבעלים הראשונים והארכתי בזה בכמ"ד וקצרתי

ועיין ברמב"ם (פ"ד מהלכות איסורי מזבח ה"ז) שכתב וכן המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך עכ"ל ובכ"מ בעי' דלא איפשטא וספיקא לחומרא וכתב הר"י קורקוס ז"ל בשם התוס' שנובע בארצו ואינו מתפשט לחוץ שאי מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין א"כ מים של רבים הם ואינן נאסרין ולכך לא כתב רבינו מארצם במ"ם כלשון הגמרא עכ"ל האי לשון מארצם שכתב הר"י קורקוס נלע"ד כי ט"ס וצ"ל מארצו והמ"ם היינו המ"ם שבתחלת התיבה מארצו ולא כ"כ רק בארצו והיינו שהמים הם עדיין בארצו ולא יצא עדיין לחוץ ובאמת הגירסא שלפנינו במס' ע"ז (דף מ"ז) דקא נבעי מארעי' וא"כ נוכל לומר דנבעי מארעי' ויצאו לחוץ ורק התוס' כתבו ור"ל ואינם יוצאים לחוץ אבל בגמרא לא כ"כ ואולי הי' בגירסת המוהרי"ק ז"ל דנבעי בארעי' אולם לפמש"ל נוכל לומר דהרמב"ם הי' מפרש דתנאי דיהושע הוא רק שיוכל לזכות בו אבל כ"ז שלא שאבן אדם אחר הרי המים של הבעלים הראשונים ומתפרש שפיר ולא צריך לומר דעדיין המים הם ברשותו וז"פ לע"ד

(ב) והנה הרמב"ם (בפ"ה מהלכות נ"מ ה"ג) כתב וכן התנה שהמעין היוצא בתחלה בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו אעפ"י שאין עקרו בחלקם ואין לאחרים להסתפק עמהם ממנו עכ"ל ובשמ"ק הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב עלה דלא קשה מידי מקושיית התוס' עכ"ל. והנה הכונה בזה שהרמב"ם מפרש שאם יצא המעין משדה ראובן הסמוכה לעיר ונקרא זה שיצא בגבולם כי הוא בתחומה של עיר וכדומה אשר הוא נחשב לעיר עדיין ומש"ה בני העיר מסתפקין ממנו אעפ"י שאין עקרו בחלקם והיינו שרשאין בני העיר לילך ולשאוב מים מן המעין הזה אעפ"י שהשדה הוא של ראובן וכן מבואר בשמ"ק שם בשם הר"ר יהונתן ויתבאר אי"ה לקמן וא"כ כונת השמ"ק דלא קשה קושיית תוס' משום דהא לשיטת הרמב"ם הנ"ל לא מיקרי זה מים של רבים כי אין רשות לרבים רק לבני העיר בלבד ע"ש בשמ"ק וא"כ גם לפירוש השמ"ק הנ"ל לא סבר הרמב"ם כלל כהני תירוצים של התוס' כי אין התחלה לקושייתם כלל והוא ג"כ דלא כהר"י קורקוס הנ"ל

וכתב עוד בשמ"ק ומעין היוצא כו' בני העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו אע"פ שיצא בשדה מיוחדת לאחד מבני העיר אינו יכול לעכב על כל בני העיר לכנוס ולשאוב בלבד שלא יזיקוהו הכנסתם שם כ"פ הר"ר יהונתן וצ"ע מי נתן להם רשות לכנוס לשדה אחרים אלא בימים שאדם רשאי לכנוס בהם לפי תקנת יהושע ולא אחרים עמהם אלא מדעתם אע"פ שאין עקרו בגבולם עכ"ל הר"מ מסרקסטה. והנה אינו מובן כלל מ"ש דמי נתן להם רשות לכנוס כו' דנוכל לומר הואיל דתקנת יהושע הי' כן א"כ הי' התקנה אף בימים שאינו רשאי לכל אדם לכנוס מ"מ זה דוקא כי ליכא מים אבל כי איכא מעין מותר לבני העיר לעולם לכנוס לצורך המים וכן הי' התקנה בזה והוסיף בזה על התקנה האחרת. וגם מ"ש בסוף ולא אחרים עמהם אלא מדעתם ג"כ אינו מובן כלל. מיהו בזה י"ל דמה שאין האחרים רשאין הוא עיקר משום קפידא דבני העיר בכדי שהם יהנו מן המים אבל אם בני העיר נותנים רשות לאחרים רשאים גם האחרים ואין בעל השדה יכול לעכב על האחרים ואכתי צ"ע בזה. ועיין ביש"ש כאן (סי' מ') הביא ב' תירוצי התוס' ומסכים ששניהם אמיתים לדינא והביא הרמב"ם הנ"ל שאין לאחרים רשות ותמה דיהושע לא תיקן לאסור את שלו כו' ע"ש ולפי"ד השמ"ק הנ"ל וכפי שפירשתי א"ש ודוק. ונסתפקתי לתירוץ התוס' דכאן היכא דחפר וטרח דאין רשות לאחרים אם ירצו לשלם לו הוצאותיו אם הי' התקנה מיהו י"ל דבזה לא הי' התקנה

[קנה] שם ע"ב ומחכין בימה של טבריא כו'. והנה שיטת התוס' לעיל ע"א בד"ה ומחכין דכל אדם מותר בחכה דוקא והבעלים מותרים במכמורות וברשת שהרי הוא שלהם אבל לפרוס קלע אפילו להבעלים אסור. ושיטת הרמב"ם הוא (בפ"ה מהלכות נזקי ממון ה"ג תקנה ו') וכן התנה שיהי' כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריא והוא שיצוד בחכה בלבד אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם אלא בני השבט שהגיע אותו הים בחלקם עכ"ל והיינו דסובר דברשתות ומכמורים מותר לכל אדם ובני השבט מותרים אפילו לפרוס קלע ועיין בה"ה ובלח"מ שכ"כ ולכאורה לשון הש"ס אינה מורה כשיטת הרמב"ם וראיתי ביש"ש כאן שכתב דבר נאה ומתקבל בפירוש הגמרא והברייתא ועיין בתו"ח מ"ש בדברי הרמב"ם. ולולא דמסתפינא הייתי אומר כי הנה בים טבריא הולכים ספינות ויש לכל אדם רשות לילך בספינה על ים טבריא ולא היו בני שבט נפתלי יכולים למחות לכל אדם ובודאי שלא היו רשאים בני נפתלי לפרוס קלע שיהי' עיכוב להספינות האחרים ההולכים על הים ורק שדרך הפורסים קלע לפעמים הניח צד אחד על ספינה קטנה העומדת בים לא רחוק מהחוף וצד השני מונח ביבשה וכן ראיתי כתוב ג"כ ברשב"א בשם הראב"ד שלא יפרוס קלע לציד ויעמיד ספינה של ציידין שנושאין הקלע כו' ע"ש הרי שדרך הציידין כן וזה אינו מעכב הילוך הספינות שהרי הספינה הולכת באמצע הים ואף שלפעמים הולכת הספינה קרוב לצד האחד לצד היבשה ולא באמצע מ"מ לא הי' זה עיכוב להספינה ההולכת שהרי כשתבא הספינה למקום זה שנפרס קלע כזה תהי' הולכת לאמצע וזה הי' מותר רק לבני אותו השבט לפרוס קלע באופן הזה וזה שדקדק הרמב"ם בלשונו וכתב אבל לא יפרוס קלע ויעמיד ספינה שם אלא בני השבט כו' ולא כתב כלשון הברייתא ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה כי לשון הברייתא מורה שמעכב הילוך הספינה וזה באמת אסור גם לבני אותו השבט וקאי הברייתא בלבד כו' היינו שלא יעכב הילוך הספינות אבל הרמב"ם דקדק בלשונו וכתב ויעמיד ספינה שם והיינו שיעמיד הספינה בתחלת הים לא רחוק הרבה מן החוף וצד אחד של הקלע מונח על הספינה הלזו וצד השני מונח על היבשה ובזה אין עיכוב להילוך הספינות האחרות וא"כ מותר זה לבני אותו השבט וכל אדם הי' מותר לצוד בחכה ונוכל לומר כדברי ה"ה ולח"מ שגם ברשתות ומכמורות הי' מותר לכל אדם אבל לא לפרוס קלע ולהניח צד אחד על ספינה וצד השני על היבשה כי זה הי' מותר רק לבני השבט

ובזה מתפרש שפיר לשון הברייתא השניה בראשונה התנו שבטים זע"ז שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה כו' והיינו כי לבני השבט היו מותרים לפרוס קלע ולהניח צד אחד על הספינה העומדת לא רחוק הרבה מן החוף באופן שלא יהי' עיכוב לספינות אחרים ההולכים על הים טבריא אולם לפעמים הי' מתרמי איזה עיכוב גם בזה כי כאשר הלכה הספינה אחרת והגיע למקום הזה שהי' עומדת הספינה הלזו עם הקלע הי' לה קצת עיכוב או קצת נזק כשלא הרחיקה ללכת הלאה לאמצע הים לזאת התנו השבטים תנאי ביניהם וכל צד וויתרה קצת [והוא כעין פירוש היש"ש ע"ש] שבני השבט וויתרו שלא יפרסו קלע כלל ורק לצוד ברשתות ומכמורות ושאר השבטים וויתרו ג"כ שלא לצוד ברשתות ומכמורות רק בחכה ומדוקדק היטב לשון הברייתא השניה שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה והגירסא היא ויעמיד בי' אחר