אמרי הצבי ב רי

(דף קי"ד) וראיתי בשו"ת תה"ד (סי' קכ"ה) הביא דברי המהר"ם הנ"ל דהנ"מ באיסור לאו אבל ביטול מ"ע ספינן לי' ובזה יישב המנהג שנהגו להטעים התינוקת מן הקידוש בב"ה כו' אך קשה קצת חילוק דמהר"ם דבפרק חרש בגמרא פריך למ"ד מצווין להפריש מכהן קטן שאכל תרומה טמאה ומאי פריך התם ליכא אלא איסור עשה כדפירש"י התם בהדיא כו ויש לחלק בין איסור הבא מכלל עשה ובין ביטול פגם מ"ע עכ"ל הרי דכתב התה"ד בפירוש המוהר"ם דהיכא דאיכא עשה בעבירה זו שפיר איכא איסור להאכיל להקטן וקאי הלאו דלא תאכלום גם על איסור עשה וא"כ ה"נ אם יצוה לקטן למולו עובר הגדול על איסור לאו ועל איסור עשה וא"כ הואיל דצרכינן לבא לידי דחוי' תו עבדינן לי' ע"י גדול וכמ"ש השעה"מ. אלא דבעיקר הדבר צ"ע אצלי דהא סוף סוף ליכא רק לאו דלא תאכלום ועל כל איסור ואיסור ליכא אלא לאו זה דלא תאכלום וכמ"ש ואולי הוא כמו לאו שבכללות ובודאי דמלקות ליכא בלאו זה וא"כ קל הוא ובודאי נדחה מפני העשה ואכתי תקשה קושיית הר"י אשכנזי ז"ל והרבה י"ל בזה ואכ"מ

(יא) והנה לכאורה י"ל אם לא הכין האיזמל מע"ש אם רשאי לומר לקטן שיעשה איזמל או להביאו דרך רה"ר. ולכאורה י"ל אם יכול הקטן למול ג"כ אם רשאי לומר להקטן שיעשה איזמל או להביא איזמל מרה"ר וימול הקטן ולכאורה י"ל דשרי דהא הוא מצוהו למול שזה רשאי לומר לו למול שהרי העשה דביום השמיני דוחה לל"ת דשבת ומכ"ש דדוחה הלאו דלא תאכלום דדרשינן להזהיר גדולים על הקטנים וא"כ הרי לקטן ליכא איסור שיעשה איזמל או שיביא איזמל מרה"ר למול וא"כ הרי הגדול לא עבר על הלאו דלא תאכלום שהרי הוא לצורך מצוה ואי משום דמצוהו לעשות שני מלאכות חדא לעשות איזמל וחדא למול מ"מ הלא ליכא אלא עבירה אחת והוא עושה העבירה בפעם אחת וליכא אלא לאו אחד ואפילו אם נימא דעבר ב' פעמים על הלאו דלא תאכלום מ"מ הרי איסור כרת בודאי ליכא בהאי אמירה ונהי דהוי תרי לאוי מ"מ הרי מצות מילה הוה עשה שיש בה כרת ואף דאם ימתין עד למחר לא יתחייב כרת מ"מ מצוה חמורה הוה ובודאי דעשה החמור דוחה להני ב' ל"ת ואף דעל עשיית האיזמל לא הוי בעידנא מ"מ עשה החמור דוחה אע"ג דלא הוי בעידנא ועוד דהא עשיית הקטן לא הוי עבירה ורק מה שעושה בצווי של הגדול וא"כ אז ליכא אלא ל"ת אחת בשעת הצווי מיהו אפילו דאיכא ב' ל"ת ג"כ פשיטא דנדחין מפני העשה דמצות מילה ובודאי דשרי בכה"ג לומר לקטן לעשות האיזמל ולמול התינוק וא"כ כשיעשה האיזמל ואח"כ הלך הגדול ומל פשיטא דלא עשה איסור כלל שהרי מצות מילה דוחה ל"ת ועשה דשבת שהרי הגדול רשאי למול וא"כ ה"ה דשרי לומר לקטן לעשות האיזמל בלבדו והוא ימול בעצמו שהרי ניתנה לדחות בכה"ג שיאמר לו לעשות האיזמל וגם למול ודוק היטב בזה כי הוא עצה נכונה לע"ד. ויותר נכון לע"ד לומר בפשיטות כי האמירה לקטן לעשות איזמל או להביא מרה"ר אף דהוא בל"ת מ"מ הוא רק ל"ת דלא תאכלום והנה הא דמכשירי מילה לא דחו שבת הוא משום דלא הוי בעידנא והרי מצות מילה דהוא מ"ע החמור היל"ל דדוחה ללאו דלא תאכלום הקל אע"ג דלא הוי בעידנא וכמש"ל. ומכ"ש אם נימא דהא דמכשירי מילה לא דחו שבת הוא רק מדרבנן וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד וכן מורה לשון הברייתא בירושלמי הבאתי לעיל א"כ פשיטא דמותר ע"י קטן וכמש"ל לענין אמירה לעכו"ם. אולם כ"ז הוא לשיטת הבה"ג הנ"ל אכן לשיטת הרי"ף ועוד גדולי הראשונים י"ל דכמו דסברי דאסור ע"י אמירה לעכו"ם ה"ה דאסור ע"י קטן

ואולם י"ל בזה עפ"י מה דאיתא במס' פסחים (דף פ"ט ע"א) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן דקאמר שם דלא מצי למתני בתנאי שלמים משום חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי דפריך ונייתי כל חד כהן בהדיה וקאמר האי כהן ה"ד אי דעביד פסח דילמא האי פסח הוא ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו והקשו תוס' וניתי כהן קטן וי"ל דעדיפא מינה פריך עכ"ל ולכאורה אינו מובן דהא אפילו בכהן קטן ג"כ היכי שרי להאכילו פסח שלא למנוייו הא איכא לאו דלא תאכלום. ועיין במג"א (סי' שמ"ג סק"ג) שכתב בשם רי"ו דכל דבר שהוא משום מצוה ספינן לי' בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ הג"א בר"ה וכ"כ התוס' בפסחים (דף פ"ח) דמותר להאכיל פסח לקטן אע"פ שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה כו' ע"ש וכונת המג"א ע"ד תוס' הנ"ל דמש"ה מותר ליתן לכהן קטן בכדי לחנכו במצוה שרי אע"ג דאיכא ספק איסור דהא איכא ספק דילמא פסח הוא ונמצא נאכל שלא למנוייו וא"כ שמעינן דכל שהוא לצורך חינוך מצוה תו ליכא איסורא דלא תאכלום כיון דאינו מתכוין להאכילו דבר האיסור ומש"ה אף דאיכא ספק איסורא דדילמא פסח הוא ונאכל שלא למנוייו אפ"ה שרי וי"ל בזה. וא"כ י"ל דשרי לומר לקטן להביא סכין דרך רה"ר בכדי למול דכל שהוא לצורך מצוה למול את התינוק תו ליכא איסורא דלא תאכלום ומכ"ש דדרך מבוי וחצר דליכא אלא איסורא דרבנן בודאי דיש להתיר בכה"ג. ונוכל להסביר עוד ולומר דהא באמת מצות מילה נהי דמוטל על האב מ"מ אי ליכא אב כאן מוטל על הב"ד וא"כ מוטל ג"כ על כל אדם שיכול להביא האיזמל בכדי למולו וא"כ תו איכא מצות חינוך לחנכו להקטן למול את התינוק והקטן הרי יכול להביא האיזמל למולו ושוב כשהביא האיזמל תו רשאי גדול למולו וגם יכול הקטן להביאו שיהיה יכול הגדול למולו ותו ליכא לאו דלא תאכלום ודוק בזה. והא דאמרינן בירושלמי דהיה שכח להביא איזמל ואמר ידחה למחר היינו שאי ליכא קטן דאז ידחה למחר ולבה"ג צרכינן לומר ג"כ דאי ליכא עכו"ם אבל לעולם דאי איכא קטן שפיר דמי להביאו ע"י קטן כנלע"ד ללמד זכות על מנהגן של ישראל הגם כי נכון להכין האיזמל מע"ש ורק דאפילו אם לא הכין דלא נשמע מעולם דידחה המילה על אחר השבת ומביאין ע"י קטן ולפי האמור יש ללמד זכות על מנהגן של ישראל דתורה היא. ועיין בשו"ת הגאון מוהרע"א ז"ל בחלק הפסקים (סי' ט"ו) מ"ש בענין אי מותר לטלטל ספרים לביהכ"נ בשבת ע"י תינוק פחות מבן ט' שמסיק דאם הוא לצורך התינוק ג"כ דמותר עייש"ה

[קנד] (א) דף פ"א ע"א ד"ה ומעין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו. ובתוס' ד"ה ומעין למאי דאמר לקמן דתנאים שהתנה יהושע אפילו בח"ל יש לתמוה הא דאמר במס' ע"ז (מ"ז) המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופשיט ליה מהא דמים של רבים אינם נאסרין ומשני דנבעי מארעי' והשתא אכתי של רבים הם מתנאי יהושע ויש לחלק בין יוצא מאיליו לטרח בו וחפרו עכ"ל וכ"כ התוס' ג"כ שם במס' ע"ז (נ"ט) ד"ה הא ע"ש שכתבו עוד א"נ מיירי הכא שכל העיר שלו עכ"ל וע"ש (בדף מ"ז ע"א) ד"ה לא צריכא וז"ל ר"ל ואינם יוצאים חוץ לשדיהם כו' ע"ש. ולע"ד לא יכולתי להבין קושית התוס' הנ"ל כי נוכל לומר דנהי דיהושע תיקן שכל אדם יכול להסתפק ממנו מ"מ זה דוקא שרשות ביד כל אדם לשאוב ממנו ואז כשיזכה בו האחר יהי' שלו אבל כל זמן שלא זכה בו האחר הרי הוא של הבעלים הראשונים וא"כ מובן הסוגיא במס' ע"ז שם דפריך והא מים של רבים אינן נאסרין והיינו דהי' המקשן מפרש להאיבעיא דהמשתחוה למעין היינו למעין דעלמא שאינו שלו כלל רק שהוא הפקר וע"ז פריך דהא מים של רבים אינם נאסרים ומשני דנבעי מארעי' והיינו שהמעיין נובע מארעי' דידי' וא"כ המים הם שלו ובזה הוא דמיבעיא להש"ס אי למיא דקמי' קא סגיד וקמאי קמאי אזדו או דילמא לדברונא דמיא קא סגיד ולא קשה מתקנת יהושע משום דהכא מיירי שעדיין המים הם מחוברין ולא שאבן אדם עדיין וא"כ עדיין הם שלו של הבעלים ולא מיקרי של רבים כלל ונוכל לומר תו דאפילו אם המים כבר הלכו בשדה של שמעון עדיין המים הם של הבעלים הראשונים ושמעון לא זכה בהם מכח חצירו כי החצר היא אינה משתמרת שהמים עתידין לילך להלאה למקום אחר ולא יוכל אדם לזכות בו אלא כשישאבן בכליו ואז יזכה בהם מתקנת יהושע ולכאורה י"ל בזה

ולכאורה י"ל עוד יותר והוא דע"כ הא דקאמר מים של רבים אינם נאסרים ע"כ הוה הפירוש דשום אדם אין לו זכות בו שהבור והמעין הם הפקר ולכולם יש רשות לשאוב ממנו וכשישאב אז יהיו המים שלו אבל מקודם ששאבן אין לו שום זכות בהמים לשום אדם דאל"כ אלא דכולם שותפין בו א"כ תיקשי אמאי מים של רבים אינן נאסרין הלא שפיר יוכל אחד לאוסרן דהא הואיל דהוי שותף בו ובשותפין קיי"ל דאדם אוסר דשא"ש כדאיתא