אמרי הצבי ב רו

משום שבות שהרי יש בטלטולו מעשה בידים ואפשר שיעבור איסורא דאורייתא אם יוליך השפופרת של מי חטאת ד' אמות ברה"ר אבל באמירה לעכו"ם לא עביד באמירתו מעשה אלא דיבור בעלמא הוא ולעולם לא יבא לידי איסור דאורייתא לפיכך זה האומר לעכו"ם אפילו הי' אומר לו עשה מלאכה זו בשבת כלומר שיאמר לו זיל אחים עליו לעולם לא יבא לידי איסורא דאורייתא לפיכך דין הוא שנקיל בו עכ"ל. ועיין בחידושי אנשי שם בגליון הרי"ף שכ' עלה וז"ל לכאורה המפרש זה תופס לו שיטת הבה"ג שכ' רבינו הרי"ף בפ' ר"א דמילה ויצטרך למחוק זש"כ בספרים דהא מר לא א"ל זיל אחים לי משמע דאי א"ל זיל אחים לי אמירה כזו אסורה לעכו"ם וזו תימא שהוא בא לפרש דברי הרב וכ' עליו פי' שהוא סותרו גם כאן גם בפ' ר"א דמילה עכ"ל. ולעד"נ דגם רבינו יהונתן סובר כהרי"ף ודלא כהבה"ג וכוונת דבריו ז"ל הוא דבשלמא בהזאה איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דילמא יעבירנו ד"א ברה"ר אבל באמירה לעכו"ם ליכא למיחש שיבא לידי איסור דאורייתא דהיינו שנימא שאסור לומר לעכו"ם שיעשה שבות משום דילמא יבא לידי איסורא דאורייתא כמו דגזרינן בהזאה דילמא יעבירנו ד"א ברה"ר דהא באמירה לעכו"ם ליכא למיחש כלל שיבא לעולם לידי איסורא דאורייתא דהא אפילו אם יאמר לעכו"ם להחם חמין בשבת מ"מ הישראל לא יעבור על איסור דאורייתא בזה וא"כ נהי דלומר לעכו"ם להחם לא מתירין מ"מ לומר לעכו"ם לעשות דבר שאסור משום שבות שפיר מתירין לצורך מצוה דהא לעולם א"א לבא באמירה לעכו"ם לידי איסורא דאורייתא ומפרש רבינו יהונתן דהא דקאמר הש"ס בין שבות דאית ביה מעשה כו' היינו דהזאה הוא שבות דאית ביה מעשה ויש לגזור שלא יבא לידי איסורא דאורייתא אבל בשבות דלית ביה מעשה ליכא למיחש שיבא לידי איסורא דאורייתא כלל ונהי דאם היה מצוהו לעכו"ם לעשות איסור דאורייתא היה מקום לגזור דילמא יעשה הוא בעצמו מ"מ היכא דמצוהו לעשות רק איסור דרבנן לא גזרינן תו דילמא יעשה הוא בעצמו וז"ש דהא מר לא א"ל זיל אחים כו' אלא זיל אייתי לי ודוק אבל לעולם דעת רבינו יהונתן כהרי"ף. ועיין סמ"ג עשין (מצוה כ"ח) הביא ג"כ דברי הבה"ג כמ"ש לפנינו בבה"ג וכתב דעת ר"י דלא יתקנו וגם דרך רה"ר לא יעבירנו שלא התירו לומר לעכו"ם אלא בדבר שגם לישראל אינו אסור רק מד"ס וכתב בשם הר"י דדוקא משום מילה דהיא גופא דחיא שבת התירו אמירה לעכו"ם בדבר שאינו אסור רק משום שבות אבל משום מצוה אחרת כגון להביא ספר דרך מבוי או כרמלית אסור לומר לעכו"ם להביאם עכ"ל והוא שיטת התוס' דכאן. ועיין בב"י או"ח (סי' ש"ז) הביא כל השיטות והביא עוד שיטת הראבי"ה בהגמ"ר שיטה חדשה בזה יעו"ש. ובר"ן ס"פ ר"א דמילה הביא דעת הבעה"ע דפוסק כשיטת הבה"ג והוסיף עוד וכתב דמותר אמירה לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצוה אחרת ג"כ ואפילו לצוות לעכו"ם להדליק הנר לצורך סעודת שבת ג"כ מותר ע"ש

(ג) והנה לדינא פסקינן בש"ע יו"ד (סי' רס"ו ס"ה) כשיטת הרי"ף והרמב"ם ולא כבה"ג וז"ל שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לעכו"ם להביא סכין בשבת ובלבד שלא יביאו אותו דרך רה"ר כללו של דבר כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עליו משום שבות מותר לנו לומר לעכו"ם לעשות אותה כדי לעשות מצוה בזמנה ודבר שעשייתה בשבת אסורה עלינו משום מלאכה אסור לנו לומר לעכו"ם לעשותה בשבת עכ"ל והוא כשיטת הראשונים החולקים על הבה"ג הנ"ל והרמ"א ז"ל לא הגי' כלל וכן פסקו האחרונים ז"ל ג"כ עיין בח"א הלכות מילה (כלל קמ"ט) ס"ל מכשירי מילה אין דוחין שבת ויו"ט לפיכך אין עושין סכין למול בו. ונ"ל דה"ה אם הוא אינו חד אסור להשחיזו במשחזת שהרי הוא מתקן כלי והוי אב מלאכה ואין שוחקין סממנים כו' ודוחין המילה עד יום א' ואפילו ע"י עכו"ם אסור אבל דבר שאינו אלא משום שבות כגון להביא ממקום שלא עירבו מותר ע"י עכו"ם דהוי שבות דשבות כו' עכ"ל וכן בסידור ד"ח בדיני מילה כתב ג"כ כן ע"ש ובסידור מוהרי"ע ז"ל בדיני מילה הנחל השביעי (אות ח"י) ע"ש והכל הוא כמ"ש בש"ע יו"ד (רס"ו ס"ה) הנ"ל. ולע"ד י"ל בזה טובא חדא לפמ"ש המחבר (בסי' שמ"ה ס"ז) וי"א שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רה"ר ובט"ז (סק"ו) האריך בזה והביא דברי הרמ"א בס"ס (שמ"ו) מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית ע"ש בט"ז שסיים ע"כ המחמיר יחמיר לעצמו ואין בידו למחות למה שנוהגין עכשיו כאותן הרבים שמקילין עכ"ל וא"כ הי"ל לומר דמותר להביא הסכין של מילה ע"י עכו"ם אפילו דרך רה"ר. ועוד ק"ל טובא לפי מ"ש הרמ"א (בסי' רע"ו ס"ב) י"א דמותר לומר לעכו"ם להדליק לו נר לסעודת שבת משום דס"ל דמותר אמירה לעכו"ם אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה שעפי"ז נהגו רבים להקל בדבר לצוות להעכו"ם להדליק נרות לצורך סעודה כו' ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על זה עכ"ל ובמג"א הביא בשם הב"ח דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע"ש. והנה דעה זו הוא דעת הבעה"ע המובא בר"ן הנ"ל וא"כ צ"ע אמאי לא הגיה הרמ"א ביו"ד (סי' רס"ו) דלשיטת הבעה"ע יש להתיר ע"י עכו"ם אפילו לעשות מלאכה מה"ת לתקן האיזמל או לעשות איזמל ומכ"ש להביאו דרך רה"ר דאיכא לצרף בזה דעת מורו של הרשב"א שהביא הרשב"א במס' שבת שם דהשתא לצורך סעודת מצוה הקיל הרמ"א ואף לפי מ"ש הרמ"א דיש להחמיר במקום שא"צ גדול כ"כ מ"מ לצורך מצות מילה הי"ל להתיר בהדיא ע"י עכו"ם כי בודאי דמיקרי יותר לצורך מצוה וגם דניתנה שבת לדחות אצל מצות מילה ממה שהוא צורך לסעודת מצוה ולכאורה י"ל בזה טובא

(ד) ולכאורה חשבתי לומר בזה עפ"י מ"ש הד"מ באו"ח (סי' ש"ז אוק"ב) ליישב דברי הראבי"ה הסותרים זא"ז וכתב וז"ל ואפשר ליישב דברי הראבי"ה דה"ק דבמקום דאיכא למיחש משום הרואים דמתירים אמירה לשבות ברה"ר ואתי גם להתיר שאר אמירות לעכו"ם אסור דבכה"ג אסור אפילו אמירה דרבנן אפילו במקום מצוה דחיישינן דילמא אתי לאחלופי בשאר אמירות כנ"ל עכ"ל הד"מ וא"כ אולי יש לומר דחש הרמ"א ז"ל אם נתיר במקום מצות מילה בכה"ג דהוא ברבים אתי למישרי כל אמירה לעכו"ם אבל בסעודת מצוה לא חש כ"כ ודוחק הוא לומר כן. ועיין במג"א (סי' רע"ו סק"ח) שכ' ע"ד הרמ"א שמתיר לצורך מצוה וז"ל ודוקא שגופו נהנה ממנו אבל לומר לעכו"ם שיבנה בהכ"נ אסור וכ"מ ספט"ו. דשבת דלא התירו שבות רחוקה עכ"ל. ולכאורה חשבתי לומר דדוקא בצורך סעודת מצוה שהגוף נהנה ממנו הוא דשרי אבל לצורך מצוה בלחודא לא מתירין בכה"ג. אולם הלא המג"א מעצמו כתב הטעם משום דשבות רחוקה לא התירו וא"כ גבי מילה הי"ל להתיר בכה"ג דהא הוי תיכף הגם די"ל דבשלמא התם תיכף כשמדליק הנר הרי הוא נהנה ממנו תיכף באותו רגע אבל גבי מילה הרי הוי האיסור שבות קודם. מיהו באמת ז"א דהא האמירה היא השבות וא"כ בשעה שאומר להעכו"ם להדליק הנר אז אינו נהנה עדיין. ומיהו יש לדחות זה דהא עיקר האיסור אמירה לעכו"ם הוא על העשיה וי"ל בזה. וגם כי בכה"ג לא מיקרי שבות רחוקה והרבה י"ל בזה. וגם י"ל לפי מ"ש באליהו רבה (בסי' רע"ו סק"י) הביא דברי המג"א שמחלק הואיל שהגוף נהנה ממנו כתב עליו וז"ל וצ"ע (בסי' ש"ז ס"ה) ברמ"א גם אשתמיט להו תשובת הריב"ש (סי' שפ"ז) דליהנות גופו גרע מעשיית מצוה ורמב"ן [לע"ד ט"ס וצ"ל הרמב"ם] מתיר אמירה לעכו"ם לעשות שופר ולולב ואיזמל ואוסר להדליק נר לסעודה שנהנה מנר אבל למצוה לאו ליהנות נתנו ע"ש וכ"מ (בסי' של"א) כו' ע"ש בא"ר. וראיתי בריב"ש שם שכתב באמצע התשובה דעת הרי"ף והבה"ג ומביאין ראיה ממ"ש הלוקח שדה בא"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת אע"ג דאמירה לעכו"ם שבות הכא משום ישוב א"י ל"ג ומכאן יצא היתר לרמב"ם ז"ל ולקצת הראשונים ז"ל לומר לעכו"ם לעשות שופר ולולב וכן הדין לשאר כל המצות לדעתם כו' ע"ש ולא זכיתי למצוא המקום ברמב"ם שיהיה כתוב כן ואדרבא (בפ"ו מהלכות שבת ה"ט ה"י) מבואר דוקא בדבר שהוא משום שבות הוא דהתירו לומר לעכו"ם כגון לעלות באילן או לשוט עפ"י המים וגם (בפ"ב מהלכות מילה) לא התיר יותר גבי מילה אלא לומר לעכו"ם בדבר שאינו אסור רק משום שבות וצ"ע כעת. אבל עכ"פ חזינן דא"ר הביא הראיה דצורך הנאת הגוף גרע מלדבר מצוה בלחודא והרבה י"ל בזה

והנה ראיתי (בסי' של"א) ששם כתב המחבר ממש להאי דינא כמ"ש ביו"ד (בסי' רס"ו) ע"ש (בס"ו) ומציין הרמ"א לעיין לעיל (בסי' ש"ז) וכוונתו על ס"ה דשם הובא דברי הרמב"ם (דפ"ו