אמרי הצבי ב רה

והרי מבואר דזה נחשב נדרי מצוה והש"ס נקיט דוקא בכה"ג דהוי נדרי מצוה ומשום טעמא דלא נדר זה אלא על ההוגנת לו הלא"ה הי' בל תאחר ולמה נקיט דוקא נדרי מצוה אלא ע"כ דבנדרי רשות ליכא בל תאחר ושפיר מייתי הרמב"ן ז"ל ראיה מסוגיא דידן דבנדרי רשות ליכא בל תאחר. וראיתי בס' יד שאול על הל' נדרים (סי' רי"ט) הביא דברי המוהרי"ט ואותיב עלה מדברי הרמב"ן כי המוהרי"ט כתב דהוה זה נדרי מצוה והרמב"ן דדייק מינה כתב דזה הוי נדרי רשות יעו"ש (בסק"א) ולע"ד הפירוש בהרמב"ן הוא כמו שכתבתי ושפיר מיחשב זה נדרי מצוה כמ"ש המוהרי"ט וכן השמ"ק ואפ"ה שפיר מביא הרמב"ן ראיה מסוגיין דבנדרי רשות ליכא בל תאחר ודוק היטב בזה. ועיין בשמלת בנימין בבגד"כ סק"א על (סי' רי"ט סק"א) מ"ש בזה והוא כסברתי הנ"ל יעו"ש

(ב) והנה בהיותי בענין זה הרהרתי כי מסוגיא זו יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם (בפ"ד מהל' אישות ה"א) דהא דאמרינן בב"ב (דף מ"ח) דתלוי' וקדיש אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הוא דוקא שכפה אותה עד שקיבלה קדושין אבל בכפו אותו עד שקידש קדושיו קדושין שכ"כ אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו ה"ז מקודשת ועיין מ"מ מ"ש הטעם בזה ולעד"נ דנוכל לומר דיצא לו לרבינו מסוגיא דידן והוא דאמרינן כאן דאין מחייבין אותו עד שימצא ההוגנת לו תיפוק לי' דאם נכפוהו לקדש א"כ הוי תלוי' וקדיש ולא ליהוי קדושין אלא ע"כ דתלוי' וקדיש שכפוהו לקדש קדושיו קדושין. אולם לכאורה י"ל לשיטתם הרי"ף והבעה"ע דלא הוי קדושין גם בכה"ג עיין באהע"ז (סי' מ"ב) בטוש"ע א"כ תיקשי לכאורה. ונוכל לומר דלא תיקשי לשיטתם דע"כ לא אמרינן דגם בכה"ג לא הוי קדושין אלא דוקא באנסוהו לקדש אותה אשה אבל הכא שאין הב"ד כופין אותו לקדש דוקא אשה זו רק שיקדש איזה אשה שירצה בכה"ג שפיר הוי קדושין לכ"ע. ולכאורה י"ל עוד דהא באונס שגירש דאיכא לאו הניתק לעשה וכבר חקרו הפוסקים ז"ל אם בלאו הניתק לעשה אם כופין אותו על העשה לקיימה בכדי לנתק הלאו ובחידושי למס' ב"מ (בדף ס"א) הארכתי בזה שם ודעת הנ"י שם דכופין אותו לקיים העשה והבאתי דברי הרשב"א בתשובה (סי' תשמ"ה) מובא במלמ"ל (פ"ג מהל' עבדים הי"ד) דשמעינן מיני' דכופין על העשה לקיימה שניתק הלאו וא"כ באונס שגירש דכופין אותו לקדשה בכדי לנתק הלאו אלמא דתלוי' וקדיש קדושיו קדושין בכה"ג אף דכופין אותו לקדש אשה זו דוקא ותיקשי לכאורה לשיטת הרי"ף דס"ל דלא מהני הקדושין. מיהו י"ל דבכה"ג בודאי מהני דדוקא היכא דהכפי' הי' שלא כדין הוא די"ל דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' משא"כ היכא דהוא כדין דבודאי הוי קדושין וא"כ בזה א"ש גם הכא הואיל דכופין אותו כדין שהרי נדר ליקח אשה בא"י ומחויב ליקח אשה מכח נדרו בכה"ג שפיר הוי קדושין. שוב ראיתי באבני מלואים (סי' מ"ב סק"א) שהעיר בזה ועיי"ש מ"ש בזה ויש להשיב על דבריו וקצרתי ועיין בפ"ת על אהע"ז (סי' נ' סק"ח) הביא בשם הישוע"י שהרבה לתמוה על קנסות שעושין בשידוכין דלמה אין מתירין קודם הקדושין דלא יהי' תלוי' וקדיש עי"ש ולפי האמור א"ש וראיתי ג"כ שם בפ"ת (סי' מ"ב סק"ב) הביאו שו"ת חת"ס שכתב לסברא זו על מי שרוצה לבגוד בהמשודכת שלו דהב"ד כופין אותו ולא הוה תלוי' וקדיש כיון דהוא מחויב עפ"י הדין עייש"ה ונהניתי שכוונתי לזה

[קנג] (א) שם ע"ב והלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת בשבת ס"ד אלא כדא"ר התם אומר לעכו"ם ועושה ה"נ אומר לעכו"ם ועושה ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות הוא משום ישוב א"י לא גזרו ביה רבנן ועיין בש"ע או"ח (סי' ש"ו סי"א) מותר לקנות בית בא"י מן העכו"ם בשבת וחותם ומעלה בערכאות שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו עכ"ל בשם א"ז ועיין בב"י (סי' ש"ו) ובד"מ שם (אות ה') וז"ל כ' הא"ז דלא שרי אלא כשכותבין בכתיבה של עכו"ם דאינה אסורה אלא מדרבנן אבל בכתיבה שלנו שהוא דאורייתא אסור עכ"ל. ומבואר דכתב כותית אינה אסורה אלא מדרבנן הגם דבלשון הרמ"א בש"ע היינו יכולין לפרש מ"ש דאינו אסור אלא מדרבנן היינו דאמירה לעכו"ם אינו אסור אלא מדרבנן מיהו בלשון הא"ז המובא בד"מ ע"כ הוה הפי' דכתיבה בכתב כותית אינו אסור אלא מדרבנן וכבר האריכו לדחות דיעה זו מהלכה. ולכאורה י"ל מסוגיא דידן דמאי פריך הש"ס בשבת ס"ד והיינו הכי יהי' שרי לישראל לכתוב דילמא הואיל דהוא רק אסור מדרבנן שרי משום ישוב א"י שהרי גם למסקנא דמיירי ע"י אמירה לעכו"ם ג"כ אסור מדרבנן ורק משום ישוב א"י לא גזרו בי' רבנן ה"ה אם נימא דמיירי שהישראל בעצמו יכתוב ג"כ נימא הואיל דהוא רק איסורא דרבנן שרי אלא ע"כ שמעינן דאפילו בכתב כותית ג"כ אסור מה"ת ושפיר פריך הש"ס בשבת ס"ד ומשני ע"י אמירה לעכו"ם. ועוד מלשון התוס' משמע ג"כ דלא כשיטה הנ"ל. ומצאתי במג"א (סי' ש"מ סק"י) הביא ראיות דלא כהאו"ז הנ"ל ובסוף כ' וז"ל גם בתוס' גיטין (דף ח') וסו"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא כו' עכ"ל וכונתו שהרי התוס' כתבו כאן בד"ה אומר וז"ל דוקא משום מצוה זו דישוב א"י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לעכו"ם ואפילו לצורך מילה משמע בפ' הדר דלא שרי אמירה לעכו"ם באיסור דאורייתא כו' ע"ש ואי נימא דכתב כותית לא אסור אלא מדרבנן א"כ הלא אפילו היכא דאיכא ישוב א"י לא התירו לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא אע"כ דכתב כותית מקרי מלאכה דאורייתא

והנה התוס' בכאן האריכו בביאור השיטות אם מותר בכל המצות ע"י אמירה לעכו"ם ותמצית ביאור השיטות הוא דעת הבה"ג דבמילה מותר ע"י אמירה לעכו"ם לעשות איזמל אעפ"י שהוא מלאכה דאורייתא ולא הי' בגירסתו בעירובין (דף ס"ז ע"ב) בעובדא קמייתא דהא מר לא א"ל לעכו"ם זיל אחים לי וכן מפורש בהדיא בבה"ג בהל' מילה א"ל ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה עכ"ל. אולם הרי"ף בסו"פ ר"א דמילה הביא דברי הבה"ג וסיים בלשון הבה"ג דהא מר לא א"ל לעכו"ם זיל אחים לי ותמה הרי"ף על הבה"ג דסובר דאפילו לומר לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא ג"כ מותר לצורך מילה מהא דמסיים רב יוסף דהא מר לא א"ל זיל אחים לי אלא זיל אייתי לי משמע דאסור לומר לעכו"ם זיל אחים לי ודעת הרי"ף להלכה הוא דדוקא לומר לעכו"ם לעשות דבר שאינו אסור לישראל לעשותו אלא מדרבנן הוא דשרי משום דאפילו אם הישראל הי' עושה דבר זה לא הי' אלא שבות ואמירה לעכו"ם לעשות זה הוי שבות דשבות הוא דשרי במקום מילה ודעת הרמב"ם (בפ"ו מהל' שבת) ג"כ כהרי"ף אלא דמוסיף דבשבות דשבות מותר בכל המצות לאו דוקא במצות מילה ודעת הרמב"ן מובא בר"ן סו"פ ר"א דמילה דשבות דשבות ג"כ אינו מותר אלא דוקא במילה הואיל דניתנה שבת לדחות אצלה עיי"ש ובש"ע או"ח (סי' ש"ז ס"ה) הובא ב' דיעות הללו ודעת האוסרין לבסוף ובש"ע (סי' תקפ"ו סכ"א) פסק בפשיטות כשיטת הרמב"ם להתיר בלי שום חולק ע"ש. ונראה דגם במצוה דרבנן דעת הרמב"ם להתיר בשבות דשבות שהרי כ' והוא שיהי' שם מקצת חולי או יהי' צריך לדבר הרבה או מפני מצוה כו' ובודאי דגם מצוה דרבנן חשוב צריך לדבר הרבה וי"ל בזה. ומיהו שיטת התוס' כאן דלצורך מצוה ג"כ אסור אם לא במילה דוקא ורק בש"ע פוסק כשיטת הרמב"ם וצ"ע לדינא במצוה דרבנן אם מותר שבות דשבות ועיין (בסי' ש"ז סק"ח) במג"א מ"ש על היש אוסרין דס"ל דוקא במילה מותר שבות דשבות הואיל דהיא עצמה דחי' שבת הקשה מהא דמס' עירובין (צ"א) דבשעת הסכנה היו מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו משמע דשרי לטלטל חוץ לעירוב מפני קריאת התורה וצ"ל דאין מדמין בשבותן וכמש"ל עכ"ל. ולכאורה נוכל לומר הואיל דהוא מצוה דרבים או י"ל משום דהי' בשעת הסכנה שלא תשתכח ח"ו מצות קריאה בס"ת וי"ל בזה. ועיין ברשב"א מס' שבת בפ' ר"א שם הביא כל השיטות הנ"ל והוסיף להביא שיטת מורו ז"ל דלומר לעכו"ם להביא דרך רה"ר ג"כ מותר ורק שעכו"ם יעשה איזמל בשבת אסור והטעם דמפרש דכל שאינו עושה העכו"ם מלאכה חדשה רק טלטול אע"ג מרה"ר לרה"י דבישראל אסור מה"ת מ"מ זה מיקרי שבות דלית בי' מעשה כיון שאינו עושה מעשה חדש והוא כעין מכריע בין שיטת הבה"ג ושיטת הרי"ף ע"ש ברשב"א ודעת הרשב"א ז"ל נראה נוטה כדעת הרמב"ן שהביאו לבסוף עש"ה

(ב) ועיין ברבינו יהונתן במס' עירובין פ' הדר דהרי"ף הביא שם הנהו עובדי הנ"ל וכ' הר"י וז"ל ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה כלומר בהזאה דין הוא שנחמיר בו לאיסור