אמרי הצבי ב רד

הרב המאירי ז"ל אלא שביפ"מ כתב זה לפי מה שפירש דהכא הי' חולי שאב"ס וכבר כתבתי לעיל דמדברי הרב המאירי ז"ל משמע דאפילו ביש בו סכנה ג"כ אסור היכא דהוי פסידא לאחריני. ומ"ש בתירוץ הב' בין אם האיסור נמשך זמן רב. בשום מקום לא מצאתי חילוק זה הכי אם יהי' החולה צריך זמן רב לאכול איסורים לא נתיר לו ומ"ש בתירוץ הא' לחלק הואיל שהי' מקיימה אפילו שלא בשעת יניקתו אסור ודברי תימה הם דהא בחולי שיב"ס הכי אינו מותר לחלל שבת אע"ג דבשעה שחילל השבת שהוא מבשל וכדומה ואח"כ הוא שאוכל החולה ממנה בודאי דמותר ג"כ וחילוק זה שכתב היפ"מ הוא דוקא בע"ד ל"ת אז בעינן בעידנא דמיעקר ללאו מקיים להעשה אבל לא בפ"נ ואף דגם בפ"נ כבר האריכו אם הותרה לגמרי יהי' איך שיהי' אבל זה פשיטא דמותר לחלל שבת לצורך החולה אף דבשעה שחילל אין החולה נהנה ורק אח"כ כשיוגמר הבישול יאכל החולה ואפ"ה מותר וה"ה באיסורי דרבנן בחולי שאב"ס ג"כ הדין כן וצ"ע דברי היפ"מ בזה

וראיתי בק"ע על הירושלמי שהקשה דאמאי הי' עון הלא לא עשה אלא משום רפואה וכתב בשם המהרש"א בח"א שלא היה בו סכנה ולא הי' לו להתיר לעצמו וכתב הק"ע הא לא הוי אלא איסור דרבנן ובשבת התירו כל דבר שהוא משום שבות לחשאב"ס וע"ק הא מכה של חלל היתה ואפילו לחלל שבת במלאכה דאורייתא מותר כמ"ש באו"ח (סי' שכ"ח). שוב ראיתי שביפ"מ כתב מזה ונראה דודאי לא הי' בו עון גמור אלא ממדת חסידות הי"ל לפרוש מזה וכדאר"ע מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור ע"ד חבירי והא דפירשו חכמים הימנו נראה שלא ידעו שצריך לו לרפואה עכ"ל הק"ע ודבריו אינם עולין יפה בלשון הברייתא שאמר אותו חסיד אין בידי עון אלא של אותה העז הלא באמת לא הי' עון ורק שחכמים שנכנסו אצלו לא היו יודעים שהוא לרפואה. וגם מדוע חשדו לאותו צדיק ולא שאלוהו וגם מ"ש דממידת חסידות הי' לו לפרוש מזה וכדאר"ע כו' ג"כ י"ל דזה תליא בפלוגתא דהראשונים אם אינו מחויב שיניח להמית א"ע אם רשאי להחמיר על עצמו דדעת הרמב"ם (בפ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) דאסור למסור נפשו במקום שאינו מחויב ודעת החינוך (מצוה רצ"ו) דרשאי למסור א"ע למיתה ולדעת הרמב"ם ע"כ צ"ל דהא דר"ע שהחמיר על עצמו בנט"י היה רק בספק דדילמא השומר יתן לו מים אחרים וכבר האריכו בזה ועיין בתפארת ישראל על משניות (פ"א דברכות מ"ג) מובא בפ"ת יו"ד (סי' קנ"ז סק"ג) והרבה י"ל בזה. ואולי הכא גבי אותו חסיד לא הי' סכנה ברורה או שלא הי' רפואה בדוקה ומה שאמרו הרופאים אין לו תקנה עד שישתה חלב רותח כו' ג"כ י"ל דיש ספק אם לסמוך על הרופאים ואף דבחילול שבת רשאי לסמוך על הרופאים אולי י"ל דבזה נצרף האי סברא הואיל דהוי פסידא אחריני וצ"ע בכ"ז. ועיין בלח"מ (בפ"ו מהל' שבת ה"ט) מ"ש בזה אם גונח הוא חולי שכולל כל הגוף או לא אבל משמע דעכ"פ לא מיקרי חולי שיב"ס וי"ל בזה. וראיתי בגליון הש"ס של חותני הגאון מו"ה ישכר ז"ל ונ"ב עיין מ"ש המפרש להירושלמי (פ"ט דסוטה ה"ט) ד"ה אלא על אותו העז עכ"ל וכונתו על הק"ע הנ"ל

[קנב] (א) שם ת"ר רועה שעשה תשובה כו' וכן מי שנדר ליקח בית וליקח אשה בא"י אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא את ההוגנת לו ומעשה באשה כו'. ופירוש הברייתא בפשיטות הוא משום דאיכא אומדן דעת דבודאי לא נתכוון אלא עד שימצא ההוגנת ואדעתא דהכי נדר וכל זמן שלא מצא ההוגנת לא עבר כלל על נדרו הא אם נזדמן ההוגנת לו מחויב לישא תיכף. ולכאורה י"ל לפמ"ש הרמב"ן בספר המצות (מצוה צ"ד) שההפרש בין נדרי מצוה לנדרי רשות שבנדרי מצוה איכא בל תאחר ובנדרי רשות ושבועת הרשות והוא שבועת ביטוי אינו עובר משום בל תאחר שאם נשבע שיתן לפלוני עשיר מנה או שילך למקום פלוני איננו מתחייב בנפשו לעשות כן קודם שלש רגלים אבל כשיזדמן לו וכבר אמרו בפ"ז מקמא (דף פ') וכן מי שנדר ליקח בית או לישא אשה בא"י אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא ההגון לו עכ"ל ובמגילת אסתר שם כתב שגם הרמב"ם מודה בזה ע"ש. ולכאורה דבריו הקדושים אינם מובנים כלל דמאי ראי' מייתי הרמב"ן דבנדרי הרשות ליכא בל תאחר דילמא לעולם איכא בל תאחר גם בנדרי הרשות ושאני הכא דלא נדר אלא ע"ד כן עד שימצא ההוגנת לו ואדרבא יש להוכיח להיפוך מדחזינן דהברייתא אמרה הטעם מפני שלא נדר אלא עד שימצא ההוגנת לו הא לאו האי טעמא היה מחויב שפיר לישא תיכף אלמא דאיכא בל תאחר. הן אמת דיש לעיין דאפילו אם נימא דבנדרי רשות איכא ג"כ בל תאחר מ"מ הלא דוקא כשעבר ג' רגלים וא"כ הברייתא דנא דאין מחייבין אותו ליקח מיד א"כ על מיד לא צרכינן לטעמא דלא נדר עד שימצא ההוגנת לו ואולי האי טעמא דנקיט הוא שיהי' גם על כי עבר ג' רגלים. ויתכן יותר לומר כי כשנדר ליקח בית ואשה בא"י היינו באדם שהולך מח"ל לא"י דכשיבא לא"י יקח בית ואשה וא"כ הוה כנדר על זמן פלוני דמחוייב לקיים שבועתו כשהגיע הזמן ומש"ה צרכינן לטעמא לפטורא דלא נדר זה אלא על ההוגנת לו וכשיטת המבי"ט מובא בש"ך יו"ד (רי"ט סק"ב) דאפילו בקבע זמן והגיע הזמן ג"כ אמרינן שלא נדר אלא על ההוגנת לו והרבה י"ל בזה לשיטת הטור והש"ע יעו"ש בזה

והנלע"ד בזה דנוכל לתרץ עפ"י מ"ש בשמ"ק כאן בד"ה רועה וכן מי שנדר ליקח בית כו' כדי שלא ימנעו אחרים מלדור דבר מצוה שאם יראו שב"ד מעשין אותן למהר ולעשות מה שאין נושא חן בעיניו ימנעו אחרים עכ"ל הר"ר יהונתן ז"ל. והרי מבואר בשמ"ק דזה מיחשב דבר מצוה וא"כ איכא סברא לומר דיהי' עובר בבל תאחר ולזה צרכינן הטעם שלא נדר זה אלא על ההוגנת לו וכל שלא נזדמן לו ההוגנת לא התחיל הנדר כלל וא"כ ממילא דבל תאחר ליכא דכל זמן שלא נזדמן ההוגנת לא התחיל הנדר כלל. ומעתה מובן שפיר דברי הרמב"ן ז"ל דהביא ראי' דבנדרי רשות ליכא בל תאחר מסוגיא דידן והכונה מדנקיט התנא דברייתא שנדר ליקח בית ואשה בא"י דאז הוי נדרי מצוה צרכינן לטעמא דלא נד אלא על ההוגנת אבל אם לא היו נדרי מצוה אז לא היה צרכינן לטעמא דלא נדר אלא על ההוגנת דבלאו האי טעמא לא הי' מחויב לישא מיד דבנדרי רשות ליכא בל תאחר והתנא דברייתא נקיט כל הני שהקילו חכמים דלא יהי' מחויב לעשות אותו דבר מיד בכדי שלא ימנעו אחרים לעשות כן אשר לולא התקנה היו מחויבים לעשות כן מיד והקילו עליהם ונקיט התנא ליקח בית ולישא אשה בא"י והי"ל לינקט סתם לישא אשה וליקח בית ולמה נקיט בא"י אלא משום דבח"ל ליכא חיובא לישא וליקח מיד ואפילו כי עבר שלשה רגלים ליכא בל תאחר הואיל דהוי נדרי רשות ולא צרכינן לתקנה ורק הואיל דהי' בא"י דהוי נדרי מצוה הו"א דמחויב לקיים מיד וכשעברו ג' רגלים יהי' עובר בבל תאחר ולזה אמרינן דהקילו רבנן גם בזה משום האי טעמא דאיכא אומדן דעת שלא נדר אלא על ההוגנת לו ושמעינן מברייתא זו דנקיט דוקא נדרי מצוה אבל בנדרי רשות ליכא בל תאחר כלל ולא צרכינן להאי סברא שלא נדר אלא על ההוגנת לו. ולכאורה יש לפקפק דנימא דזה יהיה מיקרי דבר מצוה לענין בל תאחר ובשלמא מצוה דאורייתא נחשב נדרי מצוה אבל זה יהי' נחשב נדרי מצוה נהי דישיבת א"י הוה מצוה דאורייתא אבל ליקח בית ולישא אשה בא"י שיהיה נחשב נדרי מצוה אכתי י"ל בזה

אולם במוהרי"ט ח"א (סי' קל"א) מבואר בהדיא כן וז"ל תשובה אם באנו לחייב את שמעון חמיו מצד שבועתו שנשבע הרי הוא אומר שלא נתן קצבה לנישואין כו' ולעולם לא יהיה עובר על שבועתו כיון שלא שמו זמן קצוב ביניהם. איברא דאמרינן בס"פ מרובה מי שנדר ליקח בית ולישא אשה בא"י אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא ההוגנת לו כו' ומשמע מינה דכשמצאה הגון מיהת מחייבין אותה וכן הוא שנדר לישא אשה כשמצא הוגנת לו מחייבין אותו כו' עד אלא נראה דההוא דמרובה הוי טעמא משום דנדרים של מצוה הם ליקח בית ולישא אשה בא"י מצוה עליו לקיימם לאלתר כל שמוצא דבר הגון ואם שהה עובר לאלתר בבל תאחר דבפ"ק דר"ה א"ר וצדקה מחייב עליו לאלתר דהא קיימי עניים הכא נמי הא קאי בית והא קאי אשה מצוה לקיים דברו מיד להשתקע בא"י שישיבת א"י מצוה כו' וקנין בית בא"י נמי מצוה היא משום ישוב א"י כאותה שאמרו כו' הולכים ליריד כו' ועוד דהכא בנ"ד מיירי באדם של ח"ל שמבקש להתיישב בא"י ונודר ליקח בית ולישא אשה ע"ד להתיישב הילכך נדרי הקדש הן כו' ע"ש ובמח"א הל' שבועות (סי' י"ד) הובא ג"כ יעו"ש