אמרי הצבי ב רג

דוקא מעשה ואז חייב הגנב ונוכל לומר דהנהגה בקול לא מיחשב מעשה

אולם לעד"נ דנוכל לומר בדברי הרמב"ם ז"ל עפ"י מ"ש בשמ"ק כאן בד"ה אר"א וז"ל יש מפרשים שהטמין עצמו לגנוב כו' והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל שהטמין הבהמה בחורשין בענפי אילנות שעשה ענפי אילנות כסבך בפני הבהמה ונראה עוד כפירושו ממה שהקשו והא לא משך שאילו לפירוש הראשון מה קושיא כו' ע"ש וא"כ נוכל לומר דגם כונת הרמב"ם הוא כפירושו של הראב"ד שהטמין הבהמה בחורשין ולא משך הבהמה רק שעשה ענפי אילנות כסבך בפני הבהמה ושפיר פריך הש"ס והא לא משך אבל לעולם דהנהגה בקול מיחשב שפיר מעשה גם לענין גנב וגם להמוהרי"ט נ"ל דסובר דהנהגה בקול מיחשב מעשה ודוק. ועיין בה"ה שכתב וכן פירש שם הראב"ד ז"ל עכ"ל וכונתו ע"ד הראב"ד הנ"ל

[קנא] (א) דף פ' ע"א ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים כו' ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז כו' כתב בשמ"ק בד"ה ת"ר וז"ל וכתב הרב המאירי ז"ל מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאעפ"י שבמקום פ"נ הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר עכ"ל. ונראה שהרב המאירי מפרש דלשון גונח היינו שהי' סכנה שכ"כ הלשון שבמקום פיקוח נפש ואפ"ה כתב הואיל שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ולכאורה לא נמצא בשום מקום על איזה איסור שלא יהיה נדחה מפני פיקוח נפש לבד ג' עבירות ועיין בשמ"ק כתובות (דף י"ט ע"א) בד"ה ועוד כתב הרמב"ן ז"ל וא"ד ר"ח אמר קסבר ר"מ מדינא נמי יהרג ואל יחתמו שקר לפי שנמצאו בברייתא חיצוניית שלשה דברים אין עומדין בפני פ"נ ואלו הן ע"ז ג"ע וש"ד רמ"א אף הגזל כו' ע"ש והנה זה הוא דוקא אליבא דר"מ אבל אנן לא פסקינן בזה כר"מ וא"כ אפילו היכא דאיכא פסידא דאחרים ג"כ מותר מפני פיקוח נפש. ועיין לעיל בב"ק (דף ס' ע"ב) ויתאוה דוד כו' וקא מיבעי לי' מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך כו' וכ' התוס' בד"ה מהו להציל עצמו איבעיא לי' אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש עכ"ל ושלחו לי' דאסור וא"כ צריך לשלם אבל עכ"פ מותר להציל עצמו בממון חבירו אם ישלם וא"כ הכא הי' מותר לו להחזיק העז אצלו מפני פ"נ וכשתזיק ישלם. ועיין בפר"ד (דרוש י"ט) דרך החיים כתב שם דמדברי רש"י (בדף ס') שם בד"ה ויצילה שפירש שלא ישרפוה הואיל דאסור להציל עצמו בממון חבירו משמע דס"ל לרש"י דמה שנסתפק דהמע"ה הוא אם מותר להציל א"ע בממון חבירו ופשטוה דאסור ותמה המלמ"ל שם דאיך יתכן דבמקום פיקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו עכ"ד ע"ש. והנה מצאנו חבר לרש"י ז"ל בזה הרב המאירי ז"ל שגם הוא כתב כן דמש"ה היה אסור לו לאותו חסיד להחזיק אצלו העז אע"ג דהי' במקום סכנה משום דהוא נאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים והיינו הטעם הואיל דאסור להציל עצמו בממון חבירו וא"כ אסור לו להחזיק העז דילמא תזיק לאחרים והא דרב המאירי ז"ל עדיפא עוד מהא דאסור להציל את עצמו בממון חבירו דהא לא הוי אלא ספק דילמא תזיק לאחרים [ועיין לעיל על (דף ד' ע"א) [אוי"ג] בתוד"ה כיון מ"ש שם בענין זה] ועיין לעיל על (דף ס') [אוכ"ד] שם כתבתי דגם שיטת רש"י הוא ג"כ דמותר להציל א"ע בממון חבירו ע"מ שישלם והא שכתב רש"י ויצילה שלא ישרפוה הואיל דאסור להציל א"ע בממון חבירו אין ראי' מזה כלל שהרי הרא"ש שם (בסי' י"ב) סובר כשיטת התוס' הנ"ל ואפ"ה מפרש ג"כ כפירש"י עיין לעיל מ"ש בזה ועיין לקמן בפירקן [אוקנ"ט] שהבאתי דברי הראב"ד שסובר ג"כ כן וא"כ גם רש"י ז"ל יוכל לסבור דאם רוצה לשלם מותר להציל א"ע בממון חבירו וא"כ מכ"ש הכא דמותר הי' לו לאותו חסיד להחזיק העז ואם תזיק תשלם וגם דהא לא הוי בירור שתזיק שהרי היה מחזיקה קשור בכרעי המטה ופשיטא דשרי וא"כ דעת הרב המאירי ז"ל היא דעת יחידאה ולא מצאתי להרב ז"ל חבר בזה. וגם דהא טעמא בעי דהאיך יהיה פיקוח נפש החמור נדחה מפני זה דיבא היזק בזה לאחריני וגם דלא הוי ברור הזיקא. אם לא שנאמר דהואיל דהוא מחמת תקנת חכמים שכן הרב המאירי ז"ל דקדק בזה וכתב דבר שנאסר מחמת תקנה ומחשש פסידת אחרים ואכתי צ"ע

בזה

(ב) וראיתי בשמ"ק כתובות (דף ס' ע"א) בד"ה גונח יונק חלב בשבת וז"ל איכא למידק דהא אמרינן ביבמות נוהגין היינו יונקין חלב מבהמה ביו"ט ואוקימנא דאיכא צערא ושבת דאיכא איסור סקילה גזור בה רבנן ויו"ט דלאו איסור סקילה לא גזור אלמא דאע"ג דאיכא צערא בשבת אסור כו' ע"ש הרי דלשון גונח לא הוי סכנה רק צערא וכ"כ התוס' ג"כ ע"ש אלא שבשמ"ק שם כתב עוד בשם הרמב"ן ז"ל וי"א דגונח איכא סכנה אם אינו שותה לעולם כדאמרינן בפרק מרובה אין לו תקנה אא"כ יונק חלב רותח כו' וכיון שכן אעפ"י שאם אינו שותה בשבת אינו מסתכן בכך מותר כו' ע"ש הרי שכתב הרמב"ן ז"ל דהא דגונח הוי סכנה וא"כ תיקשי דאמאי לא נכנסו חכמים וגם מה שאמר בשעת מיתתו שיודע שאין בו עון אלא של אותה העז הלא פ"נ היה דהא בכל יום הי' צריך לשתות החלב ונהי דבשביל שלא ישתה יום אחד לא הי' סכנה אבל אם יהי' אסור לו להחזיק העז אצלו הוי סכנה בודאי ואמאי אסור אבל עכ"פ מצאנו חבר להרב המאירי ז"ל שהרי הרמב"ן מפרש ג"כ דגונח הי' סכנה ואפ"ה לא הותר לו וע"כ הטעם משום שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים וכמ"ש הרב המאירי ז"ל. ואם היינו מפרשים דגונח לא הי' סכנה רק צערא הי' א"ש דאסרו רבנן אע"ג דהוי חולה שאין בו סכנה ואיסורי דרבנן נדחה בחולי שאין בו סכנה וכדאיתא במס' פסחים (דף כ"ה ע"ב) וביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג בהג"ה) מר בריה דרבינא הוי שייף לברתי' בגוהרקי דערלה יעו"ש מ"מ הכא דהוי משום פסידת אחרים אסור. ומ"ש המאירי הלשון דאעפ"י שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין כו' נוכל לפרש דבמקום פ"נ הותרו האיסורים אעפ"י שהם ד"ת והכא דאין בו סכנה הי"ל למישרי דבר שנאסר מכח תקנה ומתרץ כיון שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים אסור אבל אם הי' סכנה הי' מותר שפיר דהא מותר להציל א"ע בממון חבירו לכ"ע אם ישלם כן הי' נוכל לפרש קצת דברי הרב המאירי ז"ל אלא שהרי הרמב"ן מפרש בהדיא דגונח הי' סכנה וא"כ קשה דאמאי לא הותר לו ועיין עוד שם בשמ"ק כתובות שכתב בשם הר"ח האי צערא סכנה הוא כי היכי דלא תקשי לך הא דיבמות ולאו מילתא הוא עכ"ל הרי שדעת הר"ח הוא ג"כ כדעת הרמב"ן וי"ל בזה. ועיין ביו"ד (סי' פ"א ס"א ובש"ך סק"ב) דמי רגלים דחמור אסור לכ"ע אפילו לחולה שאין בו סכנה והביא דברי המרדכי שכתב דאף של חמור מותר לכתחלה אפילו לחולה שאין בו סכנה והש"ך כתב שהוא ט"ס במרדכי וציין דברי המרדכי דמסכת שבת יעו"ש ובבאה"ט הביא בשם הלק"ט (סי' ר"ן) להתיר שתית החלב של האתון לחולי האומה שמעורב עמו ג"כ חולי צרת הלב לפי שהוא חולי מסוכן ובפ"ת הביא בשם הכי"ח (סי' כ"ט) דמתיר מי רגלים של חמור לחולה שאין בו סכנה יע"ש והנה אם גונח אם מותר בשתיית חלב טמאה תליא בפלוגתא דהראשונים אם זה הוי חולי שיב"ס. אולם י"ל דעיקר תליא באמירת הרופאים אם החולי הוא סכנה כי עיקר פלוגתת הראשונים הוא בהמעשה שהי' אם הי' בו סכנה. מיהו מלשון השמ"ק בכתובות שם משמע דפליגי בסתם גונח מלב אם הוי חולי שיב"ס ולהראשונים דמחשבים לסכנה פשיטא דמותר ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וספק סכ"נ ג"כ מותר וי"ל עוד בזה

(ג) אח"כ ראיתי בירושלמי (פ"ט דמס' סוטה ה"י) הובא ג"כ ההוא מעשה דאותו חסיד וביפה מראה על הירושלמי בד"ה שהי' גונח פירש"י צועק מפני כאב הלב ל"א לא הי' יכול להשיב רוחו ומ"מ צ"ל דלא הי' בזה סכנה דא"כ ודאי שרי מפני פ"נ דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ועדיין ק"ל כיון דאיסור דרבנן הוא אמאי לא שרי אפילו בחולי שאב"ס כו' וכן בפרק כ"ש גבי רבינא דהוי שייף לברתי' בגוהרקי דערלה כו' משמע דאיסורא דרבנן מידחי מפני חולי שאב"ס ושמא שאני התם דבעידנא דדחי איסורא עסיק בצרכי חולה אבל הכא שהי' מקיימה אפילו שלא בשעת יניקתו אסור. א"נ שאני היכא דלא הוי אלא לשעה אבל במה שנמשך זמן רב כי הכא לא א"נ שאני היכא דחוב לאחרים לא התירו עכ"ל, והנה ע"ש בתירוץ הג' הוא כדברי