אמרי הצבי ב רא

דלעולם נוכל לפרש דס"ל להראב"ד שכירות מטלטלין חל שפיר בכסף בלחודא

(ב) עוד כתב שם רבינו הגרע"א זצ"ל לתמוה על הש"ע והנמוקי יוסף שכתבו הטעם דשכירות מטלטלין נקנין בכסף משום דלא שייך הגזירה דיאמר לו נשרפו ומכ"ש על הראב"ד דכתב באמת דאינו קונה ולא ידעתי האיך שייך לומר שמא נשרפו חיטך הרי סוגיא ערוכה בש"ס פרק הנ"ל (דף ע"ט ע"א) השוכר את החמור ומת בחצי הדרך נותן לו שכר מחצי דרך הרי דא"צ ליתן יותר מחצי דרך ממה שנהנה א"כ ליכא הפסד וצע"ג עכ"ל ולע"ד לא אבין כלל דהא אם היינו אומרים דשכירות מטלטלין נקנה בכסף לבד הי' באמת הדין דמשלם לו שכרו משלם והיינו אם נתן לו השוכר כסף והיינו אומרים דקנה בכסף וא"צ המשכיר להחזיר לו כלל להשוכר ואפילו אם לא נתן לו השוכר כל הכסף רק נתן לו מקצת כסף לקנין הי' צריך השוכר לשלם לו היותר כי הואיל דאמרינן דשכירות מטלטלין נקנה בכסף ויש לו להשוכר הזכות קנין בגוף המטלטלין וכשנשרפו גם להשוכר נשרפו אבל הואיל דאמרינן דשכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף הוה הדין דא"צ לשלם לו אלא שכרו לחצי דרך ולהראב"ד בפשיטא דל"ק כלל ואפילו להנ"י והמחבר דסוברים דשכירת מטלטלין נקנה בכסף ג"כ ל"ק חדא דהא קאמרינן הלשון נותן לו שכר חצי דרך משמע דלא נתן לו השוכר הכסף וא"כ ליכא כלל קנין כסף ועוד אפילו אם נימא דמיירי דנתן לו הכסף או עכ"פ מעט כסף לקנין ג"כ נוכל לומר דבשלמא אם הי' בא אונס להחמור מכח דבר אחר אז שפיר י"ל דהואיל דשכירות מטלטלין נקנה בכסף הוה ההפסד גם על השוכר כדי שכירותו אבל כשמת החמור והיינו שלא הי' יכול לילך במשאוי וכדומה א"כ הוה טעות בגוף השכירות ומש"ה לא הוי ההפסד על השוכר כלל ובזה א"ש גם להראב"ד ודוק בזה. וגם י"ל עוד יותר לשיטת הנ"י והמחבר דפוסק כהנ"י שהרי הטור (בסי' ש"י) כתב דהא דנותן לו שכר מחצי הדרך הוא דוקא היכא דיכול למכור שם הסחורה או שיוכל לשכור לו חמור אחר שם אבל בלא"ה אינו נותן לו כלום משכרו דהא לא מהני לי' מידי ועיין ברמ"א (בסי' ש"י ס"ב) דפוסק כן וא"כ א"ש בפשיטות הא דאין ההפסד על השוכר ונוכל לומר דזה הוא באמת טעמו של הטור והרמ"א שפסקו כן משום דהוי כמו טעות בשכירות וי"ל בזה. מיהו המחבר לא פסק כהטור הנ"ל יעו"ש והאי דינא דהנ"י דשכירות מטלטלין נקנה בכסף פוסק המחבר כן על כן צ"ל כמ"ש בראשונה ליישב שיטת הנ"י והמחבר ודוק כי קצרתי מעט

(ג) והנה בהא דפריך הש"ס שכירות דמאי אילימא שכירות דמטלטלין מטלטלין בני שטרא נינהו כו' אבל שכירות בכסף ניחא ליה להש"ס והיינו אם שכר מטלטלין ונתן השוכר הכסף השכירות להמשכיר א"ש דנקנה לו והיינו גם לענין חזרה ומכ"ש לענין חיובא דגניבה שהוא בודאי ברשות השוכר אעפ"י שלא עשה קנין משיכה בגוף החפץ ואפילו לשיטת רש"י והרמב"ם דגם ש"ח וש"ש בעי משיכה דוקא לענין חיובא ה"ה דכסף השכירות בשוכר ג"כ הוה כמו קנין משיכה ומהני קנין זה דכסף לחייבו לשוכר בגניבה ואבידה וא"כ י"ל דה"ה בשומר שכר אם כבר נתן לו שכרו שכר השמירה מהני ג"כ כמו קנין כסף בשוכר. מיהו יש לדחות ולומר דבשלמא כסף דשכירות שפיר מהני כמו משיכה משום דמהני הקנין כסף שהשוכר קונה החפץ הזה להשתמש בו ימי שכירותו אבל בנתן השכר להשומר היכי שייך לומר שהמפקיד יש לו קנין בגופו של הנפקד. מיהו י"ל דהא הש"ש משעבד נכסיו להמפקיד שאם יגנב יגבה מנכסיו א"כ שפיר מהני הקנין כסף זה שנתן לו שכרו שכר השמירה כנלע"ד נכון בטעמא. וכ"כ המח"א בהדיא בהלכות שומרים (סי' ז') שהביא דברי הרשב"א בתשובה (סי' אלף קל"ד) ראובן שסגר ביתו וא"ל לשכנו שמור את ביתי ותשכיר זה הבית ותטול השכר דה"ז נעשה ש"ש באותה הנאה שא"ל שיטול שכר הבית שישכיר עכ"ד הרשב"א ז"ל והלא במה נעשה ש"ש הלא בעינן משיכה וכתב המח"א דהרשב"א איירי שכבר השכיר הבית ונטל שכרו דנתחייב השומר באותו הכסף שנטל וכסף עביד קנין ור"א דאמר תקנו משיכה בשומרים מיירי כשעדיין לא נטל שכרו עכ"ד ובחידושי למס' ב"מ (צ"ט ע"א) הארכתי שם בעזה"י ומכאן ראיה לדברי המח"א הנ"ל. אחז"ר ראיתי בשמ"ק ב"ק לקמן על (דף צ"ט ע"ב) בד"ה קדם לו דינר באה"ד בשם הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל ויקדים לו דינר דתניא המוליך כו'. ואסיקנא אימא מפני שהוא נושא שכר והני כולהו מכי פסק בהדייהו למיתב להו אגרא ומשכוה לההוא מדעת או אגבהיה מחויבים בכל מה דמחייב ביה ש"ש בודאי דמצריך ר' זירא הקדמת דינר גבי טבח משום דלא מסר ליה אלא למשחט בלחוד וזמנין דלא צריך למימשכה ולא לאגבוהה ועוד דלא ניחא ליה למימשכה ולא לאגבוהה כי היכי דלא תיקום ברשותיה לכל מילי הילכך אי אקדים לי' דינר משתעבד ואע"ג דלא משך דהא לאו לאוקמי' ברשותא לנטורי קא בעי אלא למיעבד לי' עבידתא בעלמא הוא דקא משתעבד נפשי' והו"ל כשכיר דעלמא דמשתעבד בדמים ואם משך או הגביה ע"מ ליטול שכר קיימא ברשותי' לנטורי לכל מילי כו' עכ"ל ומבואר קצת מדבריו דאפילו היכא דאקדים ליה זוזא נהי דמחייב על השחיטה כי מקלקל לה אבל לא נעשה שומר עליו לחייב עלה בגניבה ואבידה ואע"ג דכבר הקדים לו שכרו אלמא דנתינת המעות לא מהני שיהיה שומר עלה כל זמן דלא משכה שהרי כתב ואע"ג דלא משך כו' ע"ש היטב בזה ודוק

(ד) והנה המח"א שם כתב בביאור השיטות דדעת רש"י והרמב"ם הוא דהמשיכה מהני גם להתחייבות השומרים אבל בלא משיכה לא מתחייבי כלל ודעת התוס' [ב"מ (דף צ"ט ע"א) ד"ה כך ועיין כאן תוד"ה תקנו דנראה דמחולקים התוס' שם ע"ש ביארתי קצת לעיל] דש"ח וש"ש מיד שקיבלו עליהם לשמור מתחייבין כו' אלא שיש חילוק ביניהם דדעת התוס' אינו אלא בש"ח וש"ש אבל לא בשואל וה"ט משום דש"ח וש"ש שעפ"י השומר סמכו הבעלים וסלקו שמירתן מעל ממונם נתחייבו השומרים מיד כשיגנב שהרי על שמירתו של זה סמך ונאבד וזה הטעם לא שייך בשואל כדי לחייבו באונסין דאתי ממילא ומן התימא על הב"י שכתב בדין השואל דלדעת התוס' לא בעי משיכה וזה אינו כמבואר עכ"ל. והנה עיינתי בב"י (סי' ש"ז) שהביא לדברי הרא"ש ובסוף כתב וכך הם דברי התוס' שם והיינו על דברי התוס' דמסכת ב"מ שכתבו לא להתחייב באונסין קאמר דהא ש"ח בלא משיכה חייב בפשיעה דהנח לפני ש"ח וה"ה ש"ש בגניבה ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי ל"ק עכ"ל עיי"ש והבין המח"א מתחלת לשון התוס' דדוקא בש"ח וש"ש הדין כן אבל לא בשואל והיינו דבשואל לא נתחייב כלל באונסין אלא במשיכה דוקא. אולם המעיין בסוף לשון התוס' שכתבו ואי אשואל קאמר מדאורייתא נמי לא קני אלא במשיכה דקדקו לכתוב הלשון לא קני והיינו דוקא לענין קנין שלא יהיה המשאיל יכול לחזור בו אז הוא דבעינן משיכה דוקא אבל לענין חיוב שפיר מחויב השואל באונסין בקבלת החיוב אפילו בלא משיכה כלל וכשיטת הרא"ש וכד מעיינין היטב נראה דגם תחלת לשון התוס' מורה כן שכתבו לא להתחייב באונסין קאמר כו' והפירוש הוא דהא דקאמר דחכמים תקנו משיכה לא הוי לענין חיוב אונסין דהא חזינן דש"ח וש"ש מתחייבי בלא משיכה וה"ה שואל גם כן לא עשו תקנה שלא יתחייב בלא משיכה ואי דנימא דהתקנה היה על שואל לענין לקנות שלא יוכל לחזור בו הרי גם מדאורייתא הוי הדין כן ולמה לי התקנה. ואדרבא אם נימא דבשואל לא נתחייב באונסין בלא משיכה וכסברת המח"א בשיטת התוס' א"כ נימא דהא דתקנו חכמים משיכה הוא בשואל לענין שלא יתחייב באונסין אלא במשיכה דוקא ומה"ת הוה הדין דהשואל נתחייב באונסין גם בלא משיכה אלא ע"כ דהתוס' סוברים ג"כ כשיטת הרא"ש דאין חילוק בין ש"ח וש"ש לשואל דבכולם מתחייבי תיכף משעת קבלת השמירה האי כי דיני' והאי כי דיני' ש"ח בפשיעה וש"ש בגניבה ושואל באונסין ודברי הב"י מוכרחין בפירוש שיטות התוס' ודוק. והנה לפמ"ש המח"א בשיטת התוס' דנהי דבש"ח וש"ש מתחייבי בקבלת השמירה אבל לענין חיוב אונסין לא מתחייב השואל אלא במשיכה דוקא וכמ"ש הטעם והסברא לחלק בין חיובא דפשיעה וגניבה לחיובא דאונסין מ"מ יש לומר דנהי דלא מתחייב השואל באונסין אלא במשיכה אבל מ"מ לענין חיוב פשיעה וגניבה ואבידה בודאי דלא גרע מש"ח וש"ש וי"ל בזה: