אמרי הצבי ב קפו

מדברי הרמב"ם דתחלה כתב מכרה חוץ ממלאכתה ואח"כ חוץ מל' יום והיינו דחוץ מל' יום הוא ג"כ על דרך זה דחוץ ממלאכתה דהמקח חל תיכף ומיד ורק ששייר לעצמו זכות זה בה ודוק בזה

ועיין בתורי"ד על ב"ק שמפרש הני תלתא האיבעיות באת"ל את"ל דחוץ משלשים יום לא הוי שיור חוץ ממלאכתה מהו ואת"ל דחוץ ממלאכתה לא הוי שיור חוץ מעוברה מהו ע"ש והרמב"ם הביא שני האיבעיות הללו חוץ ממלאכתה וחוץ מל' יום הוי ספיקא משמע דלא מפרש להו באת"ל. וא"כ שפיר נוכל לדקדק קצת מסידור של רבינו הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי. ומעתה תו נוכל לומר דהרמב"ם סובר ג"כ כהגאון ז"ל דהאיבעי דמכרו חוץ משלשים יום הוא דוקא קודם שכלו הל' יום אבל לאחר שכלו השלשים יום בודאי דחייב בדו"ה ודלא כהלח"מ שמפרש דברי הרמב"ם ולפירושו של הלח"מ חולק הרמב"ם על הגאון ודוק היטב בזה

[קלח] שם חוץ מעוברה מהו כו' כי תבעי לך אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו מאי כו' איכא דאמרי כו' או דלמא כיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי תיקו. וכתב הרשב"א ז"ל הובא ג"כ בשמ"ק וז"ל ומסתברא דאליבא דרב קמיבעי לי' דאיהו הוא דאמר דבר הניתר עמה בשחיטה הוי שיור ועובר ניתר בשחיטת האם ולולי שניתר בשחיטת האם אינו ניתר ומשכחת לה בבן שמונה חי א"נ בבן ט' מת עכ"ל. והנה דברי הרשב"א ז"ל הם רק אליבא דלישנא בתרא דכיון דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה הוא דיש סברא לומר דהוי שיור בגופה אבל בן ט' חי דניתר בשחיטת עצמה ואף דמה"ת ניתר ג"כ בשחיטת אמו מ"מ שחיטת עצמו ג"כ מהני בי' בודאי דלא מיחשב שיור אבל ללישנא קמא דהסברא הוא הואיל דמחבר בה הוי שיור אפילו בן ט' חי ג"כ דהא סוף סוף הוא מחובר בה. ומלישנא בתרא מורה כדברי הרשב"א שהרי קאמר דצריך לאשתרויי בהדה בשחיטה מורה שאין לו היתר אחר אלא בשחיטת אמו

והנה הרמב"ם ז"ל השמיט לגמרי איבעי זו דחוץ מעוברה וראיתי ביש"ש בכאן (סי' ל') שכתב ותמיהני שהרמב"ם השמיט האיבעי חוץ מעוברה דהוא גופא פסק בתמורה כר' יוחנן דעובר לאו ירך אמו וא"כ אליבי' נשאלה בעיא זאת בתלמוד עכ"ל ועיין בשעה"מ (בפ"ב מהל' גניבה) שכתב בשיטת הרמב"ם דסובר עובר ירך אמו הוא והוכיח ג"כ מדהשמיט הרמב"ם ולא הביא האיבעי דחוץ מעוברה מכלל דפוסק עובר ירך אמו וא"כ פשיטא דהוי שיור כו' עכ"ד השעה"מ. והנה לפי תירוצו של השעה"מ ג"כ י"ל מדוע לא הביא הרמב"ם דהוי שיור

והנלע"ד בישוב הדבר הזה שהשמיטה הרמב"ם דלכאורה י"ל בעיקר האיבעי דחוץ מעוברה דהא במס' ב"ב (דף קמ"ח) איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פרי או לא שייר ואת"ל לאחר לא הוי שיור לעצמו חוץ מפירותיו מהו א"ר אר"נ את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשי' בעין יפה משייר ועיין בתוס' שם בד"ה איבעי להו וכ"פ להלכה בש"ע (סי' ר"ט ס"ז) כשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אינו משייר דשלב"ל כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון דבר ידוע בכל שנה לא קנה שמעון כלום מהפירות אבל אם שייר לעצמו בעין יפה משייר וכתב שם הסמ"ע (בס"ק כ"ד) על הא דלא קנה שמעון כלום מהפירות נראה דאפילו מכר לשמעון הפירות אפ"ה יקחם ראובן עם השדה בחנם ע"ש אלמא דאם שייר לעצמו הוה הטעם משום דבעין יפה משייר והוה כאלו אמר בפירוש שמשייר לעצמו מקום הפירות הא אי לאו הכי הי' זוכה הלוקח גם בפירות משום דאין אדם משייר דשלב"ל כמו שאין אדם מקנה דשלב"ל. וא"כ הכא דקמיבעיא לר' ירמי' חוץ מעוברה אי הוה שיור או לא דמה קמיבעיא ליה הלא באמת הוה העיבור דשלב"ל ועיין בח"מ (סי' ר"ט סעיף ד') או שאמר מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך לא אמר כלום אפי' היתה הפרה או השפחה מעוברת לא קנה כלום והוא שיטת הרמב"ם ג"כ עיין שם בב"י וא"כ כששייר העבור לעצמו הלא הוי דשלב"ל ואין אדם משייר דשלב"ל וע"כ צ"ל משום דלעצמו בעין יפה משייר ושייר לעצמו מקום הפירות וה"ה דשייר מקום העבור וא"כ הוה שיור בגוף הפרה ופשיטא דפטור מדו"ה דאי נימא דלא שייר לעצמו א"כ הי"ל דשלב"ל וקנה הלוקח לגמרי בחנם וכמ"ש הסמ"ע ולכאורה י"ל בזה טובא

שוב ראיתי בקצה"ח (סי' ר"ט סק"י) שעמד בזה דהא אין אדם משייר דשלב"ל וא"כ היאך משכחת לה דמכר חוץ מעוברה דקאמר הש"ס אליבא דמ"ד עובר ירך אמו לא תיבעי לך כו' ולדעת הש"ע דעובר הו"ל דשלב"ל א"כ האי חוץ מעוברה ה"ד אם שייר בעוברה לחוד אין אדם משייר דשלב"ל ואם משייר פרה לעוברה א"כ היכי תליא בעובר ירך אמו תיפוק ליה דמשייר בגופה לעוברה ומזה נראה ראיה למ"ש בסק"א לשיטת הרמב"ם דעובר הו"ל דשב"ל עכ"ל ועיין בנתה"מ (ס"ק ב') מ"ש שם והרבה י"ל בזה

ולענד"נ בפשיטות דבאמת עובר הו"ל דשלב"ל דהיינו אפילו אם נימא כסברת הנתה"מ (שם) דכשמקנה או מקדיש העובר תיכף שיהי' העובר שלו אפילו אם תמות או תשחט יהי' בשר העובר שלו ודאי דקנה דעובר ירך אמו הוא והו"ל כהקנה אחד מאבריו וכאלו מכר לו הבשר או הטחול דודאי קנה ורק עיקר מה דהוי דשלב"ל הוא כשמוכר לו ולד מעליא דהיינו כשיוגמר העובר יעו"ש בנתה"מ וא"כ הכא בסוגיא דידן דמכר לו חוץ מעוברה ע"כ מיירי דמכר לו הפרה והולד כשיוגמר יהי' של המוכר וא"כ הו"ל דשלב"ל דאי מיירי ששייר לעצמו רק העובר כמות שהוא עכשיו א"כ הרי יכול הלוקח לומר לו קח לך העובר עתה כמות שהוא עכשיו ואין רצוני שיהי' העובר עוד במעי הפרה ותוכחש הפרה וע"כ מיירי שהתנה עמו שיהי' העובר במעי הפרה עד שיוגמר ולעצמו בעין יפה שייר א"כ פשיטא דהוה שיור בגוף הפרה ומאי קא מיבעי לרב ירמי' וכמש"ל. וע"כ צ"ל דעיקר האיבעיא דרב ירמי' הלא הוא אליבא דרב דאמר דדבר הניתר עמה בשחיטה הוי שיור וכמ"ש הרשב"א ז"ל הבאתיו לעיל וא"כ נוכל לומר שפיר דלגמרי בעי לה רב ירמי' אליבא דרב דסובר אדם מקנה דשלב"ל וכדאי' במס' יבמות (דף צ"ג) וא"כ מכ"ש דאדם משייר דשלב"ל ולא צרכינן תו לומר דשייר לעצמו בגוף הפרה מקום הולד משום דלעצמו בעין יפה משייר דדוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל מוכרחין לומר דלעצמו בעין יפה משייר דאל"כ לא יהי' לו זכות כלל במה ששייר לעצמו ויהי' גוף העובר כמו שהוא עכשיו ג"כ של הלוקח וכמ"ש הסמ"ע הביאותיו לעיל ועכ"פ לא יהי' לו הזכות להמוכר שיהי' העובר במעי הפרה עד שתוגמר ומש"ה אמרינן בעין יפה משייר לעצמו והוה כאלו אמר בפירוש שמשייר לעצמו מקום הולד בהפרה אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל א"כ לא שייר לעצמו כלום בגוף הפרה רק העובר שייר לו שכשתוגמר יהי' שלו ובזה הוא דקמיבעיא ליה אי הוה שיור וכ"ז הוא לרב דסובר אדם מקנה דשלב"ל אבל לדידן דפסקינן אין אדם מקנה דשלב"ל לית ליה פתרי להאי איבעי כלל דממ"נ ע"כ צ"ל דשייר לעצמו מקום בגוף הפרה דלעצמו בעין יפה משייר ואי דפירש בהדיא שאינו משייר לו בגוף הפרה א"כ הרי יכול הלוקח לומר לו טול הולד עכשיו כמות שהוא ומכ"ש אם נימא דלא כסברת הנתה"מ הנ"ל פשיטא דאם פירש בהדיא שאינו משייר לעצמו כלום בהפרה דאין לו זכות להמוכר כלל גם בגוף הולד כמות שהוא עכשיו ג"כ פשיטא דלא הוי שיור בכה"ג וא"כ הרמב"ם דפסק אין אדם מקנה דשלב"ל ואין אדם משייר דשלב"ל שפיר עשה דהשמיטה להאיבעיא דחוץ מעוברה ודוק היטב

[קלט] שם בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין או דלמא מאי דזבין הא לא שייר תיקו. וכ"פ הרמב"ם (בפ"ב מה' גניבה הי"ב) דהוה ספק כדין איבעי דלא איפשטא. ולכאורה י"ל דהא כשקטעה ממנה אבר א"כ הוי שינוי גמור וקניא הגנב ונימא דשלו הוא מוכר ואמאי ליחייב בדו"ה ומה קא מספקא ליה לר"פ וא"ל דמיירי בשנקטע ממילא חדא דלישנא קטעה משמע בידים ועוד הרי פסקינן דשינוי דממילא ג"כ קניא ולעיל (על דף י"א ע"א) הבאתי ראי' מכאן דשינוי שהוא לגריעותא ולא לשבח כלל לא קניא ליה דשינוי השבור לא קניא וכאשר עלה ע"ד היש"ש בפ"ק דב"ק (סי' כ"ט) אלא שדחאו אח"כ כנראה שם ולעיל ביארתי בארוכה בענין זה יעויין לעיל שם [אומ"א אק"ה]. והנה לעיל הבאתי שהתוס' בב"ק (דף ס"ח ע"א) בד"ה מה