אמרי הצבי ב קפב

שהנשמה תלויה בו הרי זה נזיר וכן פסק הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהל' נזירות הט"ז) ע"ש והרי מבואר מברייתא זו דדבר שהנשמה תלויה בו בניטל הכבד ואע"ג דטריפה היא ולא נבילה. מיהו י"ל דהואיל דבודאי אי אפשר לחיות בלי הכבד וכן בלי הלב מיקרי זה דבר שהנשמה תלויה בו משא"כ בשאר טריפות וי"ל בזה הרבה וראיתי אח"כ בקרבן העדה על הירושלמי נזיר (פ"ד סוף ה"ב) האריך הרבה בענין זה ובדברי החכ"צ בדין ניטל הלב והרבה כוונתי לדבריו ז"ל וקצרתי בזה. וראיתי בתורי"ד על ב"ק בד"ה רבי אומר וז"ל הלשון מוכיח דדבר העושה אותה נבילה קאמר כגון ירך וחלל שלה ומפרקת ורוב בשר עמה או א' מן הסימנין ששוב אין כאן שני סימנין לטהרה מידי נבילה כו' ואם נחסר ממנה אבר שנטרפת בו בלבד שחיטה היא כרבנן ולא מעכב בטביחה אלא דבר העושה אותה נבילה ומכירה איתקיש לטביחה אך אם היינו רוצים להדחק ולהעמידה רבי כר"ש דאמר השוחט הטריפה אינו משלם דו"ה עכ"ל ולכאורה י"ל דהא נוכל לומר דרבי סובר טריפה אינה חיה וכדאיתא במס' חולין (דף נ"ז) וא"כ אף דבר שעושה אותה טריפה ג"כ מיקרי שיור וכדאיתא בתוספתא ובירושלמי וכמ"ש הרשב"א ז"ל וי"ל בזה

(ב) והנה בירושלמי בפירקין שהביאו הרשב"א י"ל קצת וז"ל הירושלמי רבי זעירא בעי מכרה חציין מאי מכר חציה לזה וחציה לזה מהו ופירש הפ"מ משום דמתניתין קתני חוץ לאחד ממאה שבו דמשמע דוקא ששייר לעצמו ולא מכר זה החלק כלל הילכך קא מיבעיא ליה אם מכרה לחצאין שבתחלה מכר לו חציה הא' וחזר ומכרה לו חציה השני אם הוי כמכר כולה או דילמא כל חלק הוי שיור לחבירו וכן אם מכר לשנים חצי לזה וחצי לזה אם כל אחד הוי שיור לחבירו עכ"ל הפ"מ וקא פשיט לה הירושלמי מן התוספתא מכרה חוץ מידה חוץ מרגלה חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם תשלומי דו"ה רבי אליעזר בר"ש אומר חוץ מקרנה משלם תשלומי כפל חוץ מגיזותי' משלם תשלומי דו"ה רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם תשלומי דו"ה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו פטור עכ"ל והגירסא היא בהיפוך כמ"ש בפ"מ שם ובהגהות על התוספתא מהמג"א ועיין בפ"מ שמפרש ועכ"פ שמעינן מדפליגי תנאי באיזה אופן הוי שיור או לא ושמעינן דדבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע הוי שיור וא"כ במכר לחצאין נמי כל אחד הוי שיור לחבירו דהא ודאי דבר שהנשמה תלויה בו ואעפ"י שאח"כ חזר ומכרו לו גם חצי השניה כל מכירה ומכירה בפני עצמה לאו כלום הוא ולא מצטרפי עכ"ל. והנה לפי הפירוש של הפ"מ הוה האיבעי של הירושלמי גם במכרה לשניהם כאחד כי האיבעי הראשונה הוא מכרה חציין היינו שמכר תחלה חציה לראובן ואח"כ מכר לו גם החצי השני והאיבעי השניה היא מכר חציה לזה וחציה לזה היינו שמכר לשנים ואפילו אם מכרם כאחד לשני אנשים לזה חציה ולזה חציה דאם נפרש שמכר להם בזה אחר זה הלא נשמע זה מכלל האיבעי הראשונה דמכרה חציין דהיינו שמכרה לאדם אחד בתחילה מכר לו חציה ואח"כ מכר לו חציה השני. [מיהא י"ל דהאיבעי' השני' הוא בזא"ז דוקא והיינו אם יהי' נפשוט האיבעי' הראשונה דמכרה חציין חייב בדו"ה אכתי יהי' האיבעי' השני' חצי' לזה וחצי' לזה אם חייב בדו"ה ודוגמא לזה בזבחים (ל' ע"ב)]. ופשטינן לה מהתוספתא דהוי שיור ודבר חדש הוא זה לומר דאם מכרה לשני שותפין דיהי' אחד שיור לחבירו ויפטור מדו"ה והנה בפירוש הפ"מ בפשיטות דפשיט לה ומפרש היכא הוי הפשיטות נקיט רק על מכר לחצאין ובמכר חציה לזה וחציה לזה לא מפרש הפשיטות כלל אולם נשמע ממילא דגם בכה"ג איפשטא לה דפטור משום דהוי שיור וחידוש שלא הובא כלל דין זה כי הוא דין חדש שאם מכרה הגנב לשני שותפין לא יתחייב בדו"ה. וגם י"ל מדוע הוצרך הירושלמי לפשוט האיבעי מן התוספתא הלא מהמשנה ג"כ ידעינן מפורש דהיכא דהוי שיור דלא הוי מכירה דהא קתני מכרו חוץ מאחד ממאה שבו דפוטר מדו"ה ומן התוספתא לא שמעינן יותר מן המשנה וצ"ע בזה

והנה הגאון מו"ה חיים אליעזר שיחי' אבד"ק קאליש אמר לי כי נוכל לפרש הירושלמי דהאיבעי' הראשונה מכרה חציין הוה הפירוש שלא מכר רק חציה לבדה והאיבעי השני' היא מכר חציה לזה וחציה לזה היינו שמכרם בזאח"ז שתחלה מכר חציה לראובן ואח"ז מכר חציה השניה לשמעון אבל במכר לשני שותפין כאחד בודאי דחייב בדו"ה ודלא כפירושו של הפ"מ ויפה פירש. אולם יש לדקדק עדיין דאם נפרש האיבעי הראשונה מכרה חציין היינו שלא מכר רק חציה בלחוד וחציה השניה לא מכר כלל א"כ תיקשי ביתר שאת דהלא דין זה מפרש בהדיא במתניתין מכרו חוץ מאחד ממאה שבו דפטור וי"ל בזה. וגם אם כפירוש זה ג"כ י"ל מדוע השמיטו הפוסקים ולא הביאו כלל לדין זה

והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר כי בודאי גם הירושלמי מודה דהיכא דמכרה לשני שותפין דחייב בדו"ה ורק דיש חילוק בין אם מכר לשני שותפין כאחד דהיינו ששניהם בשותפות לקחו דבכה"ג דין שותפין עליהם אבל היכא דכל אחד לקח חציה בכה"ג לא נחתי כלל לשותפות ולא שם שותפין עלה כלל ובסברא זו יש למצוא נ"מ בכמ"ד בש"ס גבי נדרים וכדומה והירושלמי מיירי בהאיבעי שניה היכא דלא נחתי לשותפות כלל רק שקנו לחלוק הבשר דזה קנה חצי הבהמה וזה קנה חצי הבהמה דבכה"ג מיבעי לי' להירושלמי ופשיט לה דפטור אבל היכא דמכרה לשני שותפין כאחד דהיינו שקנו בשותפות בכה"ג הוי כאילו אדם אחד קנה וי"ל בזה. מיהו אכתי חידוש יש שלא הובא דינו של הירושלמי הנ"ל. והנה האי דינא דמכרו חוץ מאחד ממאה שבו הביאו הרמב"ם (בפ"ב מהל' גניבה) ופסק כרב ע"ש (בהי"א) וחידוש על הסמ"ג (עשין ע"א) שהשמיט להאי דינא לגמרי ודוק

[קלה] (א) שם ת"ר הגונב הקיטעת כו' וכן הגונב בהמת השותפין חייב ושותפין שגנבו פטורים והתניא שותפין שגנבו חייבין א"ר נחמן ל"ק כאן בשותף שגנב מחבירו כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל דמאי פריך הש"ס הני תרי ברייתות אהדדי לימא דברייתא דקתני פטורים היינו מדו"ה וברייתא דקתני חייבין היינו בכפל. מיהו י"ל דהש"ס ידע דגם ברייתא דקתני שותפין שגנבו חייבין היינו בדו"ה ועיין במס' שבת (צ"ג) דקתני שותפין שגנבו וטבחו חייבין בדו"ה ואולי הוא האי ברייתא וקיצר כאן ונקיט רק גנבו וא"כ קאי לענין חיובא דדו"ה. אולם י"ל דנימא דהא דקתני שותפין שגנבו פטורים היינו באם אחד מהשותפין גנב דהיינו שגנב לדעתו ולדעת חבירו דפטור וגם זה שגנב פטור משום דהואיל שגנב על דעת חבירו ג"כ וחבירו הא לא זכה דהא א"ש לד"ע וכמ"ש התוס' בב"מ (דף ח' ע"א) בד"ה ושותפין שגנבו חייבין דדוקא שהגביהו שניהם אבל אם גנב לדעתו ולדעת חבירו לא מחויב חבירו ודלא כשיטת רש"י שם יעו"ש וא"כ הרי הוה כאילו חציה עדיין מונח ע"ג קרקע דגם זה שהגביהו החצי לא קנה כלל והוי כאילו לא הגביהו כלל וא"כ דלא נעשה גנב ומש"ה שניהם פטורים והא דקתני שותפין שגנבו חייבין מיירי שהגביהו שניהם. מיהו י"ל דבכה"ג היכא דגנב לדעת חבירו ג"כ נהי דלשיטת התוס' לא מתחייב חבירו במה שזה גנב לדעתו מ"מ זה שגנב בודאי חייב בדו"ה דהואיל דלא מהני זה לחייב שותפו הוי כאילו הוא בעצמו גנב ומחויב זה שגנב לשלם כפל ודו"ה וממש הוה כאילו גנבו כולו לעצמו וא"כ תו לא שייך לומר לשון פטורים ומנא אמינא לה שהרי הרב אומר בשמ"ק ב"מ (דף ח' ע"א) בד"ה תדע בסה"ד וז"ל א"נ י"ל דאם איתא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לא הוה לן לחייבו השליח דנהי דנפטר משלח מכפל משום דאין שליח לד"ע מ"מ לצרכו הגביהו ולא לצורך עצמו והוה לן לפטור השליח מכפל אלא כיון דמחייבי ליה משמע דבעלמא נמי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וזה יותר נכון מ"ה נר"ו עכ"ל הרי מבואר דאף דהשליח לא נתכוין כלל להגביה לצורך עצמו כלום אפ"ה מיחשב השליח גנב עליו מכ"ש היכא דהגביהו להגניבה לדעתו ולדעת חבירו בודאי דהוה הדין דאם אין שותפו מתחייב משום דאין שליח לד"ע דמתחייב הוא בכולו והוה שם גנב עליו וכן ראיתי מפורש בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק וז"ל ומ"מ אם הוציאוה אחד מרשות בעלים מדעתו ומדעת חבירו אין חייב אלא המוציא שלא נתרבה חיוב ע"י שליח אלא לטביחה ומכירה אבל לגניבה לא וגדולי הרבנים פירשו כן אף בגניבה פ"ק דמציעא ואין דבריהם נראין עכ"ל והרי כתב בהדיא דהמוציא בלבד הוא שמחייב וא"כ לא שייך לומר לשון פטורים אם גנב לדעתו ולדעת חבירו

אלא דאכתי י"ל דנימא שפיר דהא דקתני ושותפים שגנבו פטורים