אמרי הצבי ב קפא

מוקמינן רק למיפטר מכפל אבל בקרן נתחייב לשלם ואפילו כי נאבד אח"כ מבית הגנב ליחייב לשלם הקרן ואשמעינן קרא יתירא לגלות שפטור לגמרי אפילו מתשלומי הקרן אם נאבד אח"כ מרשות הגנב ונוכל לומר דהי' קשה לרש"י ז"ל קושית התוס' הנ"ל והיה מתרץ דתרי קראי צרכינן למיפטר גם מתשלומי הקרן לכה"ג אם נאבד אח"כ מבית הגנב ודוק

[קלג] מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו כו' השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ופירש רש"י בד"ה והמעקר עוקר סימנים פטור ואפילו לרבנן דהא לאו שחיטה היא כלל עכ"ל והכוונה אפילו לרבנן דס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה וחייב דו"ה מ"מ היינו דוקא היכא דהשחיטה היא כדין ורק שדבר אחר גורם לה לפסול כגון השוחט ונמצאת טריפה או חולין בעזרה לעיל (דף עיין ע"א) וכדומה הוא דהוי שחיטה אבל מעקר לאו שם שחיטה עלה כלל וכן השוחט ונתנבלה ג"כ לאו שם שחיטה עלה דהא לא נגמר השחיטה בהכשר וכגון שעשה שהיה בשחיטה ג"כ מודו רבנן דלאו שם שחיטה עלה ומה שפירש רש"י על מעקר דאפילו רבנן מודו ה"ה דגם על נתנבלה בידו ג"כ מודו רבנן כנלע"ד בכוונת רש"י ז"ל. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שהרי פוסק (בפי"ב מהל' שחיטה) דשחיטה שא"ר שמה שחיטה (ובפ"ב מהל' גניבה ה"ח) כתב השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל בלבד אבל אם שחט לרפואה או לכלבים או שנמצאת טריפה או ששחטו בעזרה משלם דו"ה עכ"ל הרי דשוחט ונתנבלה בידו שאני דלאו שם שחיטה עלה כלל ומיירי כגון שעשה שהיה וכדומה

וראיתי בתוי"ט (בפ"ה דמס' חונין מ"ג) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום או"ב וכתב הרע"ב ונתנבלה בידו שלא מדעת וכתב עלה התוי"ט דנוחר ומעקר נמי מתנבלה בכך ככלל דרבי ישבב אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת והא מדעת וכפירוש רש"י נוחר ומעקר מדעת ומיהו איכא למידק מ"ש מעקר דנקיט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהי' דרסה חלדה הגרמה ואולי דאורחא דמילתא נקיט ושכן הי' דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט כו' ע"ש ולעד"נ דהנה בהני חמשה דברים הפוסלים השחיטה יש מהם אשר ניכר הפסול בהשחיטה חלדה הגרמה עיקור ניכר הפסול בהם ושהי' ודרסה לא ניכר הפסול בהשחיטה ורק בשעת השחיטה ניכר בהם הפסול אבל כשנשחט כבר אינו ניכר אם הי' שהיה או דרסה וא"כ יש לומר דהתנא דמתני' נקט הפסולים שניכרים לאחר השחיטה ונקיט נמי מה שאינו ניכר הפסול לאחר שחיטה. וקתני השוחט ונתנבלה בידו והיינו שלא ניכר הפסול בהם לאחר השחיטה כגון שהייה ודרסה ונקיט והמעקר שניכר הפסול לאחר השחיטה ובכלל מעקר היא ג"כ חלדה והגרמה וא"כ לא צרכינן לפרש דוקא שנתנבלה שלא מדעת ורק מה שפירש הרע"ב ונתנבלה שלא מדעת הוא משום הלשון השוחט ונתנבלה דלשון זה מורה שרצה לשחוט יפה רק שנעשה פסול בשחיטה דאל"כ הוה ליה למינקט המנבל אבל הפירוש הוא שנתנבלה מחמת פסול שהיה ודרסה ומעקר היינו שניכר הפסול וא"ש דנקט התנא דמתניתין דוקא המעקר ודו"ק בזה

[קלד] (א) שם רבי אומר דבר המעכב בשחיטה אינו משלם דו"ה כו' וכתב הרשב"א והובא ג"כ בשמ"ק וז"ל פירשו המפרשים כל שעושה אותה טריפה שהוא מעכב בשחיטה שאין הבהמה ניתרת בשחיטה דטריפה היא ומסתברא לי שכל שאין עושה אותה נבילה אלא טריפה אינו קרוי מעכב בשחיטה דמעכב באכילה היא אבל לא בשחיטה שהטריפה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה אלא בשמוכרה חוץ מדבר שעושה אותה נבילה שניטל הירך וחלל שלה ניכר נבילה וכן נמי מוכח מדאמרינן טעמא דרבי כו' כנ"ל אבל בתוספתא משמע כל שעושה אותה טריפה דתניא בתוספתא רבי אומר חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו משלם דו"ה חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו משלם כפל ואינו משלם דו"ה ע"כ ושהנשמה תלויה בו משמע שעושה אותה טריפה דטריפה אינה חיה ומ"מ נראה שהגירסא משובשת ואיפכא תניא והכין הוא חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם דו"ה אלא שבירושלמי מצאתי כמו ששנויה בתוספתא ולפי אותה גירסא איני יודע להולמה עכ"ל הרשב"א ז"ל והנה בירושלמי שלפנינו בפרקין ה"ה מובא התוספתא והפ"מ כתב שהגירסא משובשת וי"ל בדברי הירושלמי שכתוב ר' ליעזר בר"ש במקום רשב"א ועיין בהגהות על התוספתא מהמג"א כתב ג"כ שמשובשת הגירסא וחידוש שלא הביאו להרשב"א ז"ל שהי' קשה לו לשבש הגירסא וי"ל בזה ויש עוד איזה שינויים מהתוספתא להברייתא המובא בש"ס דילן כנראה למעיין

ולכאורה י"ל בהא דאיתא במס' תמורה (דף י"א ע"ב) ת"ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה כו' יכול תצא לחולין ת"ל יהי' קודש הא כיצד תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה דברי ר"מ ור' יהודא כו' אמר רב חסדא מודה ר' יהודא בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה ורב ששת אמר בדבר שהיא מתה מאי איכא בין רב חסדא לרבא איכא בינייהו טריפה חיה ר"ח סבר לה כמ"ד טריפה אינה חיה ורבא סבר לה כמ"ד טריפה חיה כו' ע"ש והרי בהאי סברא שכתב הרשב"א לפרש התוספתא דמבואר מינה דגם כששייר דבר שעושה אותה טריפה ג"כ הוי שיור והא דקתני בתוספתא חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו אינו משלם דו"ה היינו דבר שעושה אותה טריפה ומשום דטריפה אינה חיה והלא זה הוא רק לרב חסדא אבל לרבא הוה דוקא דבר שהנשמה תלויה בו דבר שעושה אותה נבילה אבל לא דבר שעושה אותה טריפה וחידוש שלא הביא הרשב"א ז"ל סוגיא הנ"ל דמס' תמורה ועיין בתוס' בתמורה שם בד"ה ר"ח שכתבו דהוא מן הסוגיות ההפוכות ועיין במס' בכורות (דף ג') פלוגתא דר"ח ורבה ג"כ בכעין זה וכתבו התוס' די"ג רבא במקום רבה לפי שהוא בתר רב חסדא. והי' אפשר לומר דכוונת הרשב"א ז"ל הוא דהא אליבא דרבי קיימינן ובחולין (דף נ"ז ע"ב) רבי אומר סימן לטריפה שלשים יום אלמא דסובר רבי טריפה אינה חי' וא"כ שפיר כתב הרשב"א דלרבי הוי שיור כל שעושה אותה טריפה שהרי הלשון בתוספתא הוא דבר שהנשמה תלוי' בו ולמ"ד טריפה אינה חיה דבר שעושה אותה טריפה מיקרי דבר שהנשמה תלויה בו. מיהו התוס' במס' זבחים (דף ס"ט ע"ב) ד"ה אי משמע שם שהי' גירסתם בחולין (נ"ז שם) ר"מ במקום רבי וא"כ לא שמעינן דס"ל לרבי טריפה אינה חיה וא"כ מנא לן להרשב"א לומר דבהתוספתא דהוה שיור דבר שעושה אותה טריפה וי"ל בזה. והנה שם במס' תמורה קאמר עוד שם ומאי איכא בין רבא לרב ששת איכא בינייהו דר"א דאמר ר"א ניטלה ירך וחלל שלה ניכר נבילה רבא סבר לה כר"א ר"ש לא סבר לה כר"א ופירש רש"י רבא ס"ל כר"א הילכך אקדיש ירך וחלל שלה הוי דבר שהנשמה תלוי' בו ועיין ברמב"ם (בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות ה"ב) פסק שם כר"מ ור' יהודא וכתב עוד האומר לבה או ראשה של זו עולה הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו הוי כולה עולה וכתב הכ"מ שם מודה ר' יהודא בדבר שהנשמה תלוים בו עכ"ל והנה נראה לכאורה שפוסק כרבא אליבא דר' יהודה והנה הלח"מ שם תמה על הרמב"ם ודבריו מחוסרין הבנה וכנראה שיש שם ט"ס שהביא הסוגיא דמס' תמורה וכתב דרבה לא ס"ל כר"א ור"ש סובר כר"א וא"כ קשה על רבינו ז"ל אי סבר טריפה אינה חי' הו"ל לפסוק כר"ח ואפילו שהי' סובר דטריפה חיה מ"מ הו"ל לפסוק בדבר שעושה אותה טריפה משום דמאן דפליג על הא לית ליה דר"א ורבינו ז"ל פסק כר"א (בפ"ב מהל' אבוה"ט ובהלכות שחיטה) וא"כ הוה ליה לפרש דבדבר שעושה אותה נבילה וצ"ע עכ"ד הלח"מ והנראה מדברי הלח"מ שהי' לו הגירסא דרבה לא ס"ל כר"א ומש"ה הקשה דכיון דרבינו פסק כר' אלעזר לא הי' לו לפסוק דלא כר"ח רק אפילו בדבר שעושה אותה טריפה ג"כ מודה ר' יהודה והנה הגירסא שלפנינו הוא דרבה סובר כר' אלעזר וא"כ לא קשה כלל. ומלבד זה אני תמי' על דברי הלח"מ דהא המעיין בסוגיא יראה דשניהם רבה ורב ששת לא ס"ל הא דרב חסדא ורק דרבה ורב ששת פליגי בדינא דר' אלעזר אם ניטל הירך וחלל שלה ניכר הוה נבילה וא"כ אינו מובן כלל מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דכיון דסובר כר"א הוה ליה לפסוק כרב חסדא הלא גם מ"ד דסובר כר"א ג"כ פליג על רב חסדא וצ"ע אצלי להבין דברי הלח"מ

ועיין במס' נזיר (דף כ"א ע"ב) ידי נזירה ורגלי נזירה לא אמר כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל דבר